שערי תורה חלק א כו

בד"מ דחייש טמא יכחישו העדים זא"ז כי לא שכיח כלל שיכוונו שניהם לדבר אחד, וכמו דמוכח למעיין בגמ' סנהדרין דף מ' ע"ב וברמב"ם בפ' א' מהלכות עדות הלכה ד' א"כ חזינן שחכמים אמדו דעת בני אדם שחשו לדבר זה ממילא מה"ט י"ל לכן לא הוי משיב אבידה, דל"ל מגו דפרעתי אף שידע מעדים, מ"מ כיון שיש שטרא דאיכא חזקה שטרך וכו' ויש לעדים דין שוה עדות מרומה וצריך דו"ח, ואולי יכחישו א"ע בדרישה וחקירה ויבטל עדותן ויהי' נאמן המלוה בשטרו בשבועה ונח לו להודות במקצת כי ערומי קא מערים כדי שיהי' לו דין משיב אבידה כדאית' כי"ב במס' ב"מ דף ח' סוף ע"א כי סובר בכה"ג יאמינהו לו ב"ד משום שמודה מעצמו ולכן מירתת, ומכ"ש לשיטת הש"ך שבאומר א"י ג"כ בטלה עדותן ולכן ל"ל מגו כיון שבדין מרומה צריך הדיין לדרוש ולחקור מסתמא יעשו כתורה, וא"כ במלוה על פה כשמודה במקצת ועדים מעידים שפרעו כולו הוי משיב אבידה דבכה"ג אי הוי טען פרעתי ועדים מסייעין לו לא הי' צריך דרישה וחקירה כיון שלא יהי' דין מרומה אין לדרוש ולחקור לכן לא מירתת כיון שבטוח שעדים בודאי לא יכבשו עדותן לעבור על לאו אם לא יגיד ונשא עונו כי אחזוקי אינשי ברשיעי ל"מ, וא"כ לפ"ז שפיר קאמר הש"ס ואפי' לר"עק דאמר משיב אבידה ה"מ היכי דליכא שטרא ר"ל בנידון דידן אם לא הי' שטרא רק מלוה על פה והלוה אומר פרעתי מחצה והעדים אומרים פרעת כולו הוי משיב אבידה כיון דלא צריך דרישה וחקירה בטוח שעדים יעידו כדבריו, אבל הכא דאיכא שטרא וע"י השטר הוי דין מרומה וצריך ד"וח אירתותי מירתת לומר פרעתי כי אולי יכחישו העדים א"ע בדרישה וחקירה ויבטל העדות ויהי' השטר בתקפו וישבע המלוה ויטול, ולכן ניחא לי' להודה במקצת כדי שישבע, ואולם מר בר דב אשי י"ל שסובר אפי' בדין מרומה אין צריך דרישה וחקירה ועל קושי' הש"ס בסנהדרין הנ"ל סובר כאינך תירוצים הנזכרים שם וחולק עם אביו כי כן מצינו כמה פעמים שאב ובנו נחלקו בדין כמו שמצינו בר' ורשב"ג אביו, או דפי' בדברי רב אשי דלא כרש"י רק מה שאמר מתניתן כדשנין ר"ל כתי' ר' חנינא וכרבא, ולכן שפיר מקשה כיון דיש לו עדים והם גילו דעתן או כמ"ש הש"ס מן הסתם חוקר הלוה אחר עדים לטובתו וידע מקודם הוי כמשיב אבידה כיון שאפי' בדין מרומה אין צריך דרישה וחקירה או שסובר אפי' כשצריך דרישה וחקירה אין לו דין כדיני נפשות ממש רק שצריך לכתחילה וגם סובר בזה כתשו' ראב"ן אפי' שהכחישו בחקירות קם עדותן כיון שאין צריך דק לכתחילה יש לו כדין ד"מ שאינו דין מרומה שאם הכחישו קם עדותן, וא"כ לדידן דקיי"ל בדין מרומה צריך דו"ח וגם מוכח בש"ס דסנהדרין כפשטא דלישנא דר' יהודא היכי שמכחישין א"ע בחקירות בטל עדותן ממילא אידחי דברי מר בר רב אשי כיון שצריך ד"וח ואם הוכחשו בטל עדותן ולכן קיי"ל כר' אבא, ובזה מיושבים כל קושי' הנ"ל כי קושי' הב"ח מיושב דבאמת נזכר הדין בש"ס היכי דליכא שטרא רק עדים הוי משיב אבידה, וכ"כ מיושב קו' תוס' הנ"ל דלולי שטרא הוי משיב אבידה כיון דיש לו עדים המסייע רק מחמת ששטרא מכחיש לעדים אירתותי מירתת וכן מיושבי' שאר קושיו' הנ"ל כמבואר למעיין, אמנם חלילה לפרש פי' חדש אשר לא שערום רבותינו הקדמונים, וברוך שבחר בהם ובמשנתם ודברינו נאמרים לפלפולא בעלמא:

ובשגם כי יש לפקפק במ"ש לעיל במגו דמירתא שמא יכחישו זא"ז כמבואר למעיין ודוק

פרט ט יבואר ביאור דברי הראשונים זלה"ה במס' ב"ב דף קכ"ח במ"ש היכי דמכחיש לעדים הוי הכחשה ולאו הכחשה

טו ראיתי בר"ן במס' שבועות דף ל"ח שכתב בסוגי' הנ"ל בפרט הקדום וז"ל איכא למידק וכיון דאיכא עדים שמעידין שפרע כולו הם המעידים כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע, יש לומר שאני הכא שפסלם שמכחיש לדבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן, מיהא לאו למימרא דפסלינהו דא"כ אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא, אלא לאו הכחשה הוא לגמרי דאפשר שהוא אינו זוכר אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה הוא ולאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והו"ל תביעת של מלוה כתביעת בעל פה שאין עלי' עדים שכל שהנתבע מודה במקצת נשבע יע"ש, וכ"כ בנימוקי יוסף במס' ב"ב שם והובא דבריהם בש"ך סי' פ"ב ס"ק ל"ז, ולכאורה יש לפרש דבריהם דסוברים היכי שמכחיש לעדים איכא ספק מי מהם שאומר אמת וזוכר יותר והא דצריך לפרוע מחצה היינו כיון דעומד בהודאתו ורצה לפרוע מי ימחה בידו כיון דליכא חב לאחרינא, ולפ"ז מוכח כמ"ש הרב המגיד בפרק ז' מהלכות טוען ונטען הובא בש"ך סי' פ"ב ס"ק ל"ט אם חזר ואמר נזכרתי שפרעתי כולו א"א להוציא ממנו כיון שאינו רוצה לפרוע מספיקא אין מוציאין מן המוחזק דאולי האמת עם העדים, ומיהו לפי זה קשה מסוגי' דשבועות דף מ"א ע"ב דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייב לשלם, אמאי מה בכך שהוא כאילו אמר לא פרעתי הא עדים מכחישים שפרע ויש ספק מי אומר אמת דילמא האמת הוא כעדים והא הוא אינו רוצה לשלם כלל דהא טוען באמת לא לויתי ואיך מוציאין ממון מן המוחזק מספיקא דהא חזקת ממון הוא חזקה אלימא, ולכאורה יש לישב לפי מאי דקיי"ל בחושן המשפט סי' ע"ה סעיף ט' באינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם משום דחיוב הלואה היא ודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הש"ך בסע"ק ך"ז, ומיני' לכל מקום היכי שחיוב ודאי ופרעון הוא ספק חייב וא"כ היכי שהלואה הוא ודאי ועדים מחולקים בפרעון כגון שני כיתי עדים מכחישים זו את זו חייב לשלם כיון דחיוב ודאי ופרעון ספק, וה"ה כיון שעל גוף הלואה נאמנים העדים יותר מלוה דלזכותו אינו נאמן והוי חיוב הלואה ודאי' ובמה שמחולק הלוה עם העדים בפרעון מה שנראה לפי דברי לוה שלא פרע ועדים אומרים שפרע כיון דהודאתו הוי כעדים יש לנו ספק מי זוכר יותר כמ"ש הר"ן ונ"י הנ"ל והוי ספק בפרעון ממילא מחויב לשלם מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי כדין אינו יודע אם פרעתיך, ולפ"ז נסתר מה שכתבתי להוכיח כדברי הרב המגיד והטעם כיון דחיוב הלואה הוא ודאי אף שיש ספק מחויב לשלם דהא עכ"פ מוכח משטר ומעדים שהלוה

אמנם אכתי קשה דהנה בשיטה מקובצת במס' ב"ב שם כתב כתירץ הר"ן בשם הרשב"א, ובמס' גיטין דף ע"ח ע"ב אי' במתני' הי' עומדת ברשות הרבים וזרק לה גט קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, וכן לענין החוב אמר לו בעל חוב זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב, מחצה על מחצה יחלוקו ואי' שם על רישא דמתני' היכי דמי קרוב לו היכי דמי קרוב לה, אמר רב ארבע אמות שלו זהו קרוב לו ארבע אמות שלה זהו קרוב לה היכי דמי מחצה על מחצה, רבה ור"י דאמרי תרווייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה, וכתב בחי' רשב"א וז"ל הקשה הרב ר' אלחנן זלה"ה א"כ הא דקתני לענין החוב נמי מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשני כיתי עדים ואמאי יחלוקו הוי לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי' ממונא בחזקת מארי' ותי' בתוס' דהכא לתרוייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתי' שהי' מחויב לו הלוה קודם שנולד הספק זה וללוה איכא חזקה דאוקי ממונא בחזקת מארי' הלכך יחלוקו, וא"ת אדרבה הו"ל כמנה הלויתיך וא"י אם פרעתיך אם לאו דתנן בב"ק דף קי"ח ע"א שהוא חייב וי"ל דשאני התם דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך הלכך יחלוקו עכ"ל, א"כ סובר רשב"א היכי שעדים מכחישים א"ע בפרעון אלים הספק דיחלוקו ולא דמי לאינו יודע אם פרעתיך דהספק הוא רק מבע"ד, וא"כ ה"ה כיון שהודאתו הוא כעדים ויש נגדו עדים המכחישים והוי נולד הספק לפנינו, וקשה לשיטת רשב"א אמאי אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ומחויב לשלם כל המנה נימא דיחלוקו, ואפשר לישב ולומר דרשב"א כתב כן בחי' לגיטין לרבה ור"י דאזלי לשיטתם, כמ"ש הראשונים זלה"ה דסוברים ביבמות דף ל"א תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן מן התורה בתר חזקה קמייתא שעדים מפקיעין החזקה, ולכן אף שיש חזקת קמייתא שמחויב לשלם מ"מ העדים מגרעין והוי ספק השקול, אבל רבא לשיטתו דסובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה ולא החמירו רק באיסורין ולא בממון, רק דמוקמינן על דין התורה דאזלינן בתר חזקת קמייתא, והכא יש למלוה חזקה המסייע חזקת חיוב שהי' מחויב בודאי כיון שבודאי לוה, אך אי קשי' הא קשי' לשיטת רשב"א ור"ן ונ"י הנ"ל, הא הנ"י כתב במס'