שערי תורה חלק א רסח

בבע"הת שלית לי' האי חילוקא ועיין בתוס' במס' ב"ב דף קל"ה ע"א ד"ה אביי מ"מ י"ל כמו שהוכחתי בחיבורי בכלל ג' פרט ד' דהא דסוברים ר"ה ור"י דבר' עדיף משמא נגד חזקת ממון ולר' נחמן ור' יוחנן נגד תופס שתפס מספק היינו היכי שאין לב"ד ספק בלא טענותיהם ועיקר הספק בא לב"ד ע"פי טענותיהם כספיקא דמציאות אבל היכי שיש לב"ד ספק מחמת דעת תורה אלים הספק ולא יוכל לטעון ברי נגד ספק שהוא מכח הדין שראוי להסתפק ספק כזה, וא"כ הכא שרז"ל נסתפקו בכוונתו אין יכול לטעון ברי נגד ספק חכמים כיון שיש לנו ספק בכוונתו בע"כ חקרו חכמים ע"פי דעת תורה בדעת בני אדם שיש מקום להסתפק והבאתי ראי' לזה, וא"כ נכונים דברינו הנ"ל שיש להביא ראי' לשיטת רמב"ם דהלכה דתפיסה מספיקא מהני נגד חזקת מרא קמא וכמ"ד ת"כ אין מוציאין מידו, והא דאי' בירושלמי במס' בבא קמא עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה עצמו ר"ל אמר יאוש טעות הוא (ובמס' סנהדרין הגי' והקדישו בעליו וצ"ע ולכאורה הגי' דמס' ב"ק הוא עיקר) י"ל ג"כ כמ"ש הטעם ר' יוחנן סובר מספיקא מהני תפיסה ועבד מוחזק בעצמו כמ"ש תוס' במס' גיטין דף י"ט ע"א ד"ה מפני והר"אש במס' בבא קמא דף ט"ו ע"ב סימן כ', ועיין בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד שכתב להדי' דאפי' עבד כנעני מוחזק בעצמו ואף שמוהרי"ק תמוה בזה, וכבר הערתי ע"ז בקיצור בכלל א' פרט ה' היינו במ"ש להלכה פסוקה אפי' לרוב פוסקים דס"ל תפיסה ל"מ נגד חזקת מרא קמא אבל לשיטת רמב"ם דסובר תפיסה מהני שפיר י"ל דסובר ר' יוחנן כיון שעכ"פ מוחזק במלאכה לא יכול הראשון לכופו להשתעבד מה שנוגע לממון, וראיתי בקצ"הח סימן רמ"א סק"ג ובסימן פ"ח ס"ק ט' שהשיג על מוהרי"ק כעין סברא שכתבתי בספרי כלל ה', אך נראה מדבריו לכ"ע לא מהני תפיסת העבד במה שמוחזק במלאכה היכי שיש ספיקא כיון דהוי ספק בתפיסה עצמו אם התפיסה תפיסה כמ"ש מוהרי"ט בחלק ח"מ סימן קנ"א, ותמהני הא הש"ך בס' תקפו כהן סימן ק"א וק"ב וק"ג השיג על מוהרי"ט והוכיח דאפי' בכה"ג מהני תפיסה לפוסקים דמהני תפיסה בספיקא, ואולם לפי דברינו ההכרח לומר הא דסובר ד' יוחנן דזכה עצמו היינו לענין ממון שאין יכול להשתעבד למלאכה אבל לענין איסורא כיון שיש לנו ספק אם הפקר והוא הי' בחזקת עבד א"י לישא בת חורין וצריך גט שחרור וקצת מורה הלשון ר' שאמר זכה עצמו כיון שלענין זה הוא מוחזק ולענין איסורא צריך גט שחרור, וזהו דלא כהבנת בעל פני משה בספרו מראה הפנים שהבין שם לר' יוחנן א"צ אפי' גט שחרור מיהו הרמב"ם לא הביא כלל דין העבד וכבר הרגיש בזה בעל פני משה שם ויש לעיין הרבה בדבריו ואין כאן מקומו

ה ומעתה נבאר לרוב הפוסקים הסוברים דהלכה דתקפו כהן מוציאין מידו ולא מהני תפיסה בספיקא דמציאת בגד חזקת מדא קמא אי מהני תפיסה בספיקא דדינא, הר"אש במס' בבא קמא בפ"ב כתב דלא מהני תפיסה דדמי לספק בכור, ואולם הש"ך בספרו תקפו כהן סימן ה' ובכמה דוכתי שם כתב אפי' לשיטתם מהני תפיסה דל"ד לספק בכור דאין לכהן זכות בו דיכול ליתן לכהן אחר ואפי' אי איירי במכירי כהונה מ"מ אין להם חיוב עליו משא"כ בשאר דררא דממונא דיש עליו טענה בבירור ותקפו אין מוציאין מידו ולכן רמ"א ז"ל שלא הכריע אי תפיסה מהני בספיקא דדינא גבי בכור הכריע דמוציאין מידו, ובסימן פ"ח כתב לכן במחלוקת רבוותא מהני תפיסה משום דאי עביד הדיין כחד מנייהו קם הדין אף דלכתחילה לא מצי הדיין לעשות כן מ"מ יכול לומר עבידנא דין לנפשי דהדין עמי ואני הוא הדיין ועושה דין לעצמי דהא פליגי בפ' המניח אי מצי למיעבד דינא לנפשו היכי דליכא פסידא ולכ"ע במקום פסידא יכול למיעבד והכא הוי במקום פסידא דכשלא יתפוס ויבוא לב"ד לא יכול הדיין להגבותו לכתחילה לכן אפי' ברבים לגבי יחיד ואפי' תפיסה שלא ברשות ואחר שנולד הספק וטוען שמא אף שיט כל הני מילי לגריעותא יכול לתפוס ומביא ראי' מבעל התרומת שער י"ד ס"ב ומכ"ש היכי שיש מחלוקת רבוותא אם הבעל דבר הוא צורבא מדרבנן דיכול לתפוס וכדאי' במס' מועד קטן דף י"ז ע"א אמר רב יוסף צורבא מדרבנן עביד דינא לנפשי' במילתא דפסיקא לי' וכתב רש"י וז"ל דאמר לי' את מחייבת לי הכי והכי ועל מילתא דפסיקא לי' פי' שודאי הוא לו ולא ספק וע"ש, והנה הר"אש השיג על פי' זה וז"ל במילתא דפסיקא לי' שברור לו הדין ידון ומוציא מבעל חובו בעל כרחו ויכול לנדות על דינו וקשה הדבר לפרש כך אם הדין ברור לו אינו ברור לאחרים ואיכא חילול השם בדבר ועוד היכי שהדבר ברור אין אדם דן דינו של קרובו וכ"ש של עצמו ור"ת פירש כגון הקורא לחבירו עבד וכיו"ב משמע דלענין נידוי קאמר דוקא ולא לענין ממון מיהו קשה לי מ"ש במילתא דפסיקא בדבר גדול כזו בכל ענין ביזוי שיבזה אדם ת"ח יכול לנדות לעצמו וי"ל דמילתא דפסיקא דאמרינן עביד אינש דינא לנפשי' היינו שהוא מנודה לכל ישראל כאלו נדהו ב"ד עכ"ל (ועיין בש"ות הר"אש כלל כ"ו הובא בתומים סימן ד' ס"ק ג' שהביא פי' רש"י ומשמע שהסכים לפירושו וצ"ע) ונלע"ד ליישב קו' הר"אש דהנה הש"ך בסימן ז' כתב הטעם להסוברים בבכור ל"מ תפיסה ובספיקא דדינא כגון באבעי' דלא איפשטא שנשאר בתיקו דיכול לתפוס כי בספק בכור אינו דבר תלוי בחכמה ובסברא וא"א להתברר הספק אבל בספק תיקו דהוא דבר התלוי בסברא ולולי דהעמידו חז"ל בתיקו הי' אפשר לה להכריע בסברא יכול המוחזק לומר קים לי כהך סברא, ובסימן ע"ז וע"ח העלה במחלוקת שנחלקו הרי"ף וסיעתו עם הר"אש וסיעתו אי תפיסה מהני בספיקא דדינא קשה לפסוק במחלוקת הלז שיועיל תפיסה רק אם הוא תלמיד חכם ואומר אני תופס ויש לי לברר לפשוט הספק מן המשנה וגמרא ודיינים רואים שדבריו דברי טעם יכול להחזיק מה שתפס ובתומים בכללי קים לי ס"ק ז' השיג על זה דמי יכול עכשיו להכריע הספק שנשאר בש"ס בתיקו, ועכ"פ מודה שהדין הנשאר בתיקו בזמן חכמי הש"ס אם א' מחכמים הגדולים הי' בע"ד יכול לתפוס בספיקא דדינא ולטעון קים לי כהאי סברא ומכ"ש במחלוקת רבוותא שכתב הש"ך בסי' ע"ט ופ' ופ"א שעדיף מאבעי' דלא איפשטא דהוי כטוען ברי דטוען אני סומך על הנך רבוותא דמזכים אותי, ואולם במחלוקת רבוותא אפילו עם הארץ יכול לתפוס דהוי כטוען ברי ע"פי עדים אבל בספיקא דדינא שאין לו מסייע בעינן תלמיד חכם, וא"כ לק"מ דהר"אש ז"ל הבין בכוונת רש"י שהי' הכחשה בממון לכן הקשה קו' הנ"ל אבל יש לומר כוונתו שלא הי' סכסוך והכחשה שמודים זה לזה רק מהי' ספיקא דדינא כגון תיקו ואבעי' דלא איפשטא שאין עם הארץ יכול לתפוס דרש"י סובר דהלכה כמ"ד תקפו כהן מוציאין מידו וכשיטת הר"אש כמו דל"מ תפיסה בספק בכור ה"ה בספיקא דדינא אך היכ' דטוען ברי אפי' בספיקא דמציאות מהני תפיסה כמ"ש תוס' במס כתובת דף כ' ע"א ד"ה ואוקי, וה"ה בספיקא דדינא, ואולם עם הארץ בספיקא דדינא כה"ג אין יכול לטעון ברי (ודוקא במחלוקת רבוותא יכול לטעון ברי ע"פי רבוותא המסייעין לו) אבל תלמיד חכם יכול לטעון ברי שהדין עמו וז"ש במילתא דפסיקא לי' היינו שברור לכו הדין מצד חכמתו שיכול להכריע הספק ומחויב לברר הדין בפני בית דין שמברר הספק ע"פי דין תורה רק שיכול למיעבד דין לנפשו ולתפוס אף שלא ברשות ב"ד ומהני תפיסתו כיון שיברר בפני בית דין שהדין עמו ולק"מ קו' הר"אש דליכא חילול השם כיון שמברר הדין והנ"מ אף שיש לבית דין ספיקא דדינא מ"מ היכי שהוא ת"ח ומברר בפני בית דין ראייתו מהני תפיסתו והיינו ממש דברי הש"ך וזהו פשוט ונכון, העולה מזה להרבה פוס' במחלוקת רבוותא יכול לתפוס וא"צ להמתין לבוא לדין דכשימתין עד שיבוא לדין תורה יפסיד כיון שכנגדו מוחזק יפסוק הדיין שהמע"ה לכן מותר למיעבד דינא לנפשו כדי שיהי' תפוס כי לשיטתם בספיקא דדינא מהני תפיסה ועיין במס' כתובת דף ס"ד ע"א דאיתא שם השתא דלא אתמר הילכתא לא הכי ולא הכי אם תפסה לא מפקינן מיני' מוכח שאפילו במחלוקת תנאים ואמוראים הדין כן וכמ"ש הראשונים זלה"ה:

**(הג"ה עיין בתוספת במס' ב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה הכא כתבו שמכירי כהונה חשיב מוחזק מחמת איסור מתנה מועטת ויכול לחזור ועי' בתוס' ב"מ דף ה' ע"א סוף ד"ה והא, ולכאורה צ"ע שדבריהם סותרין ויש ליישב להמעיין היטב שוב ראיתי בקצ"הח סימן רע"ח ס"ק ט"ו שהרגיש בזה, ולפי דברי מוהרי"ל סי' ע"ד המובא שם אין יכול לחזור וצ"ע עוד בדברי תוס' בב"ב ד"ה הכא להמעיין במס' בבא מציעא דף מ"ט ע"א ובתוס' ד"ה ר' יוחנן ובמס' גיטין דף למ"ד ע"א בתי' רב, ויש ליישב ע"פי הדחק דוק ותשכח

)** ד ואולם יש לחקור אפילו לפוסקים דמהני תפיסה בספיקא דדינא או במחלוקת רבוותא אי דוקא כשיש לו תביעה על גוף החפץ אי אפי' היכי שאין לו תביעה על גוף החפץ רק