שערי תורה חלק א רסו

אם לא שילם להם, ולפי דברי ב"ל י"ל מ"ש בדף למ"ד ע"ב לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה שלא קאי וגל הבעלי דינים רק על הדיינים שהם בעצמם לא עשאו לפנים משור' הדין והלכו ע"פי דין ולאנשי' חשובי' ורשומי' חיוב לילך לפנים משורת הדין ומדוייק היטב מ"ש ר' יוחנן שם אלא על שדנו בה דין תורה ר"ל הדיינים כשהי' להם דין עם אחד לא רצו לילך לפנים משורת הדין ואצלם הי' דין גמור ואולם יש לתרץ קו' ב"ל הנ"ל באופן אחר: ו) הקשה רמ"א ז"ל על גוף הקרא כי לפמ"ש רש"י ותוס' מ"ש למען תלך בדרך טובים היינו לפנים משורת הדין ואיך כנוסף על זה אמר ואורחת צדיקים תשמור שהם עושים רק הצדק בלבד ואיך אחר החסידות יסוגו אחור אל הצדקות ואדם ראוי שיהי' הולך ממדריגה למדריגה ולא יורד: ז) הקשה רמ"א הנ"ל על סוגי' הנ"ל הלא יותר חסידות הי' מה שהי' נותן להם השכר ואיך יחס החסידות יתירי' על פסוק ואורחת צדיקים תשמור שהם עושים רק הצדקה בלבד: ח) יש לדקדק על צדיק כרבה בב"ח היאך עשה דין לנפשו ולא הלך לבית דין שהם יפסקו הדין

ב ונלענ"ד ליישב היטב ולולי דברי הראשונים ז"ל יש לפרש פי' אחר בסוגי' ונקדים מחלוקת הפוסקים בהא דאי במס' ב"מ ד"ו ע"ב בספק בכור מחלוקת ר' המנונא סובר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו ורבה סובר מוציאין מידו וכ' תוס' בד"ה פוטר דכן הלכה ול"מ תפיסה בספיקא דמציאות נגד הבעלים שהי' להם חזקת מרא קמא וכמ"ש הר"אש ואולם רמב"ם בפי"א מביכורים פסק דאין מוציאין ומחבר בש"ע יו"ד סימן שט"ו הביא דעתו להלכה והשמיט דעת החולקים ורמ"א הביא גם דעתם ותמה הש"ך בס' ת"כ סימן א' וב' על המחבר אמאי לא הביא דעת החולקים שהם רובא דמנכר וכתב שהי' בהעלם מעין העדה דעתם, ולענ"ד לק"מ ותמהני על תמיהתו כי לפמ"ש הש"ך בעצמו בספרו ת"כ באריכות להוכיח היכי שיש מחלוקת בתפיסה עצמו אי יכול לתפוס ודעת מוהרי"ט בתשובה שאין יכול לתפוס והוא ז"ל הוכיח דיכול לתפוס ויוכל לטעון קים לי דמהני תפיסה וא"כ ניצל רבינו בית יוסף מהשגתו כי ראה וידע מחלוקת רוב הפוסקים עם הרמב"ם אי הכהן יכול לתפוס ממילא כשתפס מועיל תפיסתו כי יכול לטעון קים לי דמועיל תפיסה כרמב"ם דאתי' יחיד נגד רבים יכול לטעון קים לי רק במקום שיחיד חולק נגד כל חכמי ישראל א"י לטעון קים לי והכא כתב בש"ך ז"ל בעצמו שסמ"ג ורשב"א סוברים כרמב"ם לכן מיסתם סתים המחבר ז"ל כרמב"ם כי ליכא נ"מ בדעת החולקים כיון שעכ"פ תפס הכהן וביותר תמהני כי הש"ך עצמו מביא מ"ש רשב"א סי' שי"ג שכתב לתרץ דלכן פסק הרמב"ם דת"כ אין מוציאין מידו משום דפליגי אמוראים הנ"ל ויכול התופס לומר קים לי כר' המנונא ומזה הוכיח בספרו (עיין בא"ות בכללי תפיסה ס"ק צ"ז) דתפיסה מועיל אף כשיש מחלוקת בתפיסה עצמו, ועמ"ש הש"ך בס"ק ק"א וק"ב וק"ג ובתומים שם, וא"כ תי' הנ"ל מספיק לתרץ שיטת המחבר, ואדרבה יש לתמוה על רמ"א שהביא דעת החולקים הא ליכא נ"מ כיון שכהן תופס אמאי אין יכול לטעון קים לי, ואפשר לומר דנחלקו מה שנחלקו אחרונים גדולי חכמי ספרדיים ז"ל בש"ות, אי בעל דבר צריך למיטען קים לי שדעת קצת גדולים ז"ל שרק עבור יתומים ולקוחות טוענים הב"ד ולא עבור בעל דבר ודעת קצת גדולים שגם בעד בעל דבר טוענים הב"ד קים לי אף אם הוא לא טען טענינן עבורו וי"ל שמרן המחבר סובר דטוענים עבורו לכן לא הביא דעת החולקים כי ליכא נ"מ לדינא אף אם לא נדע דעת החולקים, אבל רמ"א י"ל דסובר שאין הב"ד טוענים א"כ נ"מ שכיון שרוב החולקים ל"מ תפיסת הכהן אם אין טוען קים לי אף לשון רמ"א שכתב וז"ל וי"א דמוציאין אותו מיד כהן וכן הילכתא עכ"ל אינו מדוקדק לפי זה היאך כתב שכן הלכה שמוציאין הא אי תפס וטוען קים לי אין מוציאין מידו וי"ל דבריו בדוחק (ועיין בכנ"הג בכללי קים לי ס"ק י"ח וכדומה שבספר ברכי יוסף מפלפל בזה אי טוענין קים לי ואין ספרו תחת ידי כי ראיתי רק לפי שעה בהעברה בעלמא), ולכאורה אכתי יש לעיין דהנה בספר כנסת הגדולה בח"מ סימן כ"ה ס"ק ל"ג כתב וז"ל מי שתפס וזכה כבר מכח קים לי ואח"כ תפס האחר ורוצה לזכות מכח קים לי לא אמרינן קם דינא ואין האחר יכול לתפוס ואם תפס מפקינן מיני' אלא אם חזר ותפס לא מפקינן מוהר"ם מטראני אבל הר"ש יונה בתשובה כתב דמפקינן מיני', ואפשר דלא פליגי דמוהר"ם מיירי בשזכה האחר בטענת קים לי בתפיסה שתפס ולא הי' תופס מעיקרא אבל מי שזכה בטענת קים לי להיות תפוס מעיקרא בנידון הר"ש יונה ז"ל מוציאין עכ"ל, וא"כ לפי דברי כנ"הג היכי שכהן תפס כיון שאין לכהן חזקת מרא קמא רק שהוא תופס עכשיו אם חזרו הבעלים ותפסו הבכור וטוענים קים לי' כמ"ד תקפו כהן מוציאין מידו מהני תפיסה, ואכתי קשה הו"ל למחבר להביא דעת החולקים הסוברים שמוציאין מידו כי נ"מ אם חזרו הבעלים ותפסו ועכ"פ קשה למה סתם שתקפו כהן אין מוציאין מידו הו"ל לבאר שמחמת ספק בהלכה הדין כן כי יש נ"מ היכי שחזרו הבעלים ותפסו ומשמע לכאורה דסובר קם דינא. ואפ"ל שאין צריך לכתוב דין זה כיון שעיקר הטעם דתקפו כהן א"מ מידו משום דהו"ל ישראל מוציא ועלין הראי' ממילא ידעינן מסברא כיון דמהני תפיסתו אף שאין לו חזקת מרא קמא מכ"ש שמהני תפיסת ישראל שיש לו חזקת מרא קמא (ולפ"ז בע"כ ל"ל סברת רשב"א בתשובה רק כר"אש ודוק) ובגוף הדין לכאורה י"ל שתלי' במחלוקת הפוסקים בסימן קל"ט סעיף מ' בח"מ במחבר וש"ע סק"ב היכי שקיי"ל כל דאלים גבר אם חזר השני ותקפה אם זכה לדעת מחבר היכי שגבר אם בא אחר כך חבירו וגברה לא מהני, ודעת תוס' בב"מ דף ו' ע"א ד"ה והא דאם חזר וגברה ידו ותקפה זכה ואפ"ל שאני התם שאין שום אחד מהם מוחזק משא"כ הכא שבעלים הי' מוחזקים כיון שהי' להם חזקת מרא קמא יש לומר שמהני תפיסתם לכ"ע. מיהו לפמ"ש הר"אש מובא בסמ"ע שם ס"ק ד' הטעם דלא רצו חז"ל לתקן דבר שיהי' כל ימים במריבה ובמחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר זה י"ל ה"ה כשתפס כהן לא מהני אח"כ תפיסת הבעלים וא"ש שיטת המחבר ומ"מ צ"ע לדינא כי יש להאריך בזה ואין כאן מקומו ועכ"פ לק"מ על מחבר

ג והנה רוב הפוסקים השיגו על רמב"ם מנ"ל לפסוק כן ולענ"ד יש להביא ראי' לשיטתו מסתמא דגמרא שס"ל כן דאי' במס' קדושין דף ע"ד ע"ב נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבע"ד עומדין לפניו אבל אם אין בע"ד עומדים לפניו אינו נאמן כו' ונהדר ונדיינהו בשודא דדייני וקשה לפי מה שנתבאר מחלוקת אמוראי' הנ"ל ולר' המנונא תפיסה מועיל מספק אף להוציא מחזקת מרא קמא, ולרבה ל"מ וכן מורה סוגי' הש"ס שם, וכתב הר"אש בפ"ב בב"ק סימן י"ח דתפיסה לא מהני בספיקא דדינא כמו בבכור דל"מ תפיסה, ובש"כ בספר תקפו כהן סימן ה' כתב לדעת רמב"ם דת"כ אין מוציאין ה"ה בספיקא דדינא מהני תפיסה, והנה כתבו תוס' במס' ב"מ דף ו' ובכמה דוכתי אפי' למ"ד דמוציאין מידו ותפיסה ל"מ ה"מ כשתפס אחר שנולד הספק אבל קודם שנולד הספק מועיל וכתב הש"כ בס' תקפו כהן בסימן פ"ה ופ"ו דבתיקו הוי כל תפיסה שבעולם לאחר הספק דהספק נולד בשעת חתימת הש"ס משא"כ במחלוקת רבוותא לא מתחיל לידת הספק רק משעה שב"ד שדנין על הענין הניחו הדבר בספק כיון שעדיין יכול להכריע כאחד מהם לא מיקרי נולד ספק כי אם לאחר פסק דין שהניח הדין בספק יע"ש שהאריך במחלוקת רבוותא יכול הדיין להכריע כאחד מהם ואם א"י להכריע הדין שהמע"ה ואם תפס קודם שפסק הדין מהני תפיסה כי הוי קודם שנולד הספק אבל אם תפס ממוחזק לאחר שפסק הדיין הדין שהמוציא מחבירו עליו הראי' ל"מ תפיסתו אי תפיסה לא מהני בספיקא דדינא כמו בספק בכור וזהו פשוט אף שש"ך מיירי במחלוקת רבוותא שאחר חכמי הש"ס ז"ל ה"ה במחלוקת תנאים ואמוראים כיון שדיין יכול להכריע כאחד דהא אפי' אמורא מצי להכריע כתנא לא מתחיל לידת הספק כ"א משעה שהניח הדיין את הדין בספיקא שלא ידע להכריע, וא"כ מאי מקשה הש"ס וליהדר ולדייני' ומוקי בגווני דשודא כיון שנחית לוקמי בגווני הו"ל לוקמי בגווני אחרינא כגון שדן דין שהי' אצל הדיין ספיקא דדינא שלא הי' יודע להכריע בין מחלוקת תנאי' או אמוראים או שמעצמו הי' מסופק בדין אי דמי לדין אחר כי שכיחי ספיקות בעניני דיני ממונת ופסק כדין המע"ה והי' מזכה למוחזק ואחר שפסק הלך זה שיצא חייב בדינו ותפס ממוחזק ומכחיש לדיין ואומר שהי' מזכהו בדין כי הייתי מכריע הדין לחייב להמוחזק וציות ליתן לי ודיין אומר שתפסו בעל כרחך, ומעתה אם האמת כדברי הדיין שהי' חייב בדינו אזי מוכרח להחזיר כי תפיסה לא מהני לאחר שנולד הספק דהא לע"ע שכבר הניח הדיין בספיקא דדינא הוי לאחר שנולד הספק רק הוא מכחיש לדיין שהי' מזכהו לכן