שערי תורה חלק א רסג

ביום שלפניו ומשמע בהדי' דהטעם הוא משום חשש גניבה, אמנם אמ"ו ז"ל הקשה שם על ח"מח דבש"ס מוכח להדי' דל"ח לגניבה ואבידה דהקשו מהא דמצאו קשור בארנקי וכיס ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור ניחוש לשאלה ומשני כיס וטבעת לא מושלי ואכתי קשה כי מצאו קשור מאי הוי ניחוש לגניבה ואבידה דלזה ל"מ מה דלא מסמני, א"ו דל"ח לגניבה ואבידה, ותירץ דח"מח כ"כ לשיטת ב"י דלא אמרי בגמר' דכלים אלו ל"ח לשאלה אלא אי ס"דא אבל אי' סי' דרבנן ואז בעינן סימן ביותר אז ל"מ כלים אלו דאף דלא מושלי אינשי היינו לא שכיח שמשאיל אותם ולפעמים משאיל אותו ולפ"ז אף דבאמת גניבה ואבידה ל"ש ול"ח לי' משום דלאו שכיח היינו אי סי' דאורייתא אבל אי סימנין דרבנן אז חיישינן אף לגניבה ואבידה דאף דל"ש מ"מ לפעמים מזדמן גניבה ואבידה יע"ש וא"כ לפ"ז לשיטת מוהר"ל וב"ש דלא ס"ל כב"י ליכא בנ"ד שום חשש דלדידהו בודאי ל"ח לגניבה ואבידה כמו שהוכיח אמ"ו ז"ל בראי' ברורה מש"ס הנ"ל וכבר קדמו בזה בש"ות צמח צדק בסימן ק"ו

ז אמנם אכתי יש לחוש בנ"ד די"ל כאן כ"ע מודים דחיישינן לגניבה ול"ש כאן לומר דמשום דגניבה ל"ש ל"ח לי' שהרי העיד העד שביום ה' י"ח א"ר סיפר ר' יונתן מעות אצל מ"צ דמערכיטץ וראה אצלו טבעת של זהב א"כ ידענו שהי' לו מעות וטבעת של זהב והרי אצל המת שנמצא סמוך לטעלטש לא נמצא כלל מעות וטבעת וא"כ אף אם נימא שמת הזה הי' ר' יונתן בעכצ"ל שנגנב ממנו מעות וטבעת, וכיון דעכ"פ הי' כאן גניבה שוב יש לחוש לאידך צד דהיינו שנגנב מר' יונתן הבגדים וכתבים והמת הנמצא הי' הגנב שגנבום, ואולם זה אינו דשפיר יש להתירה מטעם דגניבה לא שכיח אי משום דמן הסתם כל אדם משמר חפצו מגנבה ואי משום דמוקמינן למת שהי' עכ"פ יהודי בחז"כ שלא הי' גנב וא"כ ע"כ שמת הזה הוא ר' יונתן ומה שלא נמצא אצלו טבעת ומעות יש לתלות בדבר אחר המצוי טובא דהיינו כיון שבע"כ הי' שוכב מת ח' ימים על פני האדמה במקום הפקר וקרוב לודאי שעבר איש וראהו ולוקח המעות וטבעת ול"ש כאן חזקת כשרות דאפשר שהי' חשוד, וגם אפשר דאין ע"ז שם גניבה כלל וק"ל וא"ל אם איתא שלקחו ממנו המעות וטבעת כשהי' שוכב מת הו"ל ליקח גם ספרים ושאר חפצים, דזה אינו דגם זה הוא דבר המצוי בכעין זה שיריאי' ליקח דבר הנראה שיש בו סימן לכן לקח רק מה שהי' יכול ליתן לכיסו מבלי שיורגש, באופן למוהר"ל וב"ש ההיתר במ"ע ואין כאן חשש איסור רק לשיטת הרב"י שהוא ג"כ שיטת הריטב"א ז"ל

ח והנה באמת דברי ב"י תמוהין ואעתיק לשון אמ"ו ז"ל בסימן ל"ב וז"ל הנה הב"ש כתב מיהו הסוגי' אינו מיושב להרב"י ושמתי עיוני לראות כוונתו עמדתי על כוונתו והוא תשובה רבה דהרי שם אבעי' לן אי' סי' דאורייתא אי דרבנן וקאמר ת"ש חמור בסי' אוכף אימא בעידי אוכף ואי כשיטת הרב"י דאי סימנים דרבנן אפילו בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה דעכ"פ לא מיקרי מובהק ביותר דזימנין דמשאיל, א"כ אף דנימא בעידי אוכף אכתי מוכח דסי' דאורייתא דאי דרבנן מאי מהני עידי אוכף להחזיר החמור ניחוש לשאלה מאי אמרת לא שאילי אינשי אוכף הא אם סי' דרבנן ל"מ זה ומזה גופא דמחזירין חמור בעידי אוכף ול"ח לשאלה מוכח להרב"י דסי' דאורייתא ובראשית מחשבה אמרתי קצר משכל לתרץ קושי' זו עכ"ל ושוב כתב מה שתירץ בלימוד ישיבה דרך פלפול כאשר כתב הוא ז"ל בעצמו ומלבד כל זה, הנה עיקר תירוצו דלפי האמת מה דאי' בברייתא חמור בעידי אוכף לא קאי אקרא רק הילכתא פסיקתא היא ובאמת הוא רק תקנתא דרבנן ומתורץ הקו' דשפיר משני הש"ס לא בעידי אוכף, מ"מ קשה על הב"י מקרא גופא כדאמר רבא דקרא דכתיב חמור אתי להורות דמהדרינן בעידי אוכף א"כ מוכח דעכ"פ באוכף ל"ח לשאלה וראיתי בסי' ל"ז הקשה באמת קו' זו באופן הלז מקרא גופא ותי' דסברת ב"ש מ"ש אפי' בכלים דלא מושלי אינשי הוא חומרא דרבנן יע"ש ולענ"ד דבריו תמוהין כיון דבש"ס מפורש דילפינן מקרא דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי מנלן לרשב"א ולב"י לבדות מדעתם דחכמים החמירו לחוש לשאלה מה שלא נזכר בש"ס והיאך שייך לומר חששא דרבנן כיון שלא מצינו שגזרו על זה בשום מקום וק"ל, עוד האריך שם בסימן ל"ב להביא ראיות נגד הבית יוסף וסיים לבסוף וז"ל וכיון שכבר עלתה שיטת הרב"י בתיובתא וכיון שכבר כתבתי שכל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו מיקרי כלים דלא מושלי אינשי ולגניבה הוכחתי דל"ח א"כ איתתא זו שריא, יע"ש לפ"ז יש לנו עמוד גדול להשען עליו אך בנידון דידי' הי' שם עוד צדדים להתיר אבל על בגדים כבר כתב בסימן ל"ז שמעולם לא התיר עליהם לחוד

ט אמנם באשר שכל הסמיכות של אמ"ו ז"ל הוא מכח הקו' שהזכיר שם ואני כאשר הכינותי אל לבי אולי אוכל ליישב שיטת ריטב"א וב"י וז"ל יגעתי מצאתי בעז"הי דרך נכון ליישב דבריהם א"כ עדיין צריכין להתיישב בנ"ד ולהביאו אל כור הבחינה כאשר יבואר לקמן ועתה אברר הנלע"ד בכוונת ריטב"א וב"י דהנה מוהר"ל הביא ראי' לדבריו מדאי' במתני' אע"פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואמאי לא נקיט רבותא דאפי' אם יש לו ט"ע בכליו לא מהני אע"כ דטביעת עין באמת מהני משום דל"ח לשאלה והב"ש דחה דבריו די"ל דמתני' מיירי אפי' בכלים דלא מושלי אינשי לכך מהני ט"ע אבל לשיטת ב"י דס"ל למ"ד סי' דרבנן אפי' בכלים דל"מ אינשי חיישינן לשאלה הדק"ל למה לא נקיט במתני' דאפי' ט"ע ל"מ בכלים משום חשש שאלה יע"ש בס"ק ס"ט ונלע"ד לתרץ דהנה הב"ש בס"ק ע"ג כתב בשם המ"ב דשני סמנים אמצעים מצטרפין דע"י צירוף נעשה סימן מובהק ומוהרא"י שה שהביא רמ"א שם דלא מצטרפין מיירי בסימנים גרועים כסומקי וחיורי, וכ"כ טו"ז אלא שח"מח חולק עליו ובח"מח ס"ק נ"ה ראיתי שחוכך לסמוך ע"ז למעשה משום דמ"ב הביא ראי' מתשובת רא"ם ולא מוכח משם לכן קשה להקל מסברא יע"ש באמת יש לי לדבר בענין הלז אלא שאין ענין לכאן, ועכ"פ נוכל לומר שריטב"א וב"י ס"ל כן ששני סימנים אמצעים מצטרפין ולפ"ז ממילא י"ל אם יש סימן בגוף וט"ע בכליו אע"פי שב"י כתב דאפי' בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה היינו משום דאף דלא שכיח מ"מ לפעמים מזדמן ועל ידי זה הוי הסימן הזה שהאיש הזה הוא לבוש בכלים שאין מכירין רק בסימן אמצעי ולא סמכינן עליו כמ"ש בשם ב"ש אבל אם יש ג"כ סימן בגוף א"כ יש כאן שני סימנים אמצעים מצטרפין דתרי מילתא דלא שכיח גבי הדדי ל"ח, ולפ"ז י"ל דב"י פי' במתני' דאי' אע"פי שיש סימנים בגופו ובכליו אין הכוונה בגופו או בכלים ויהי' זה וא"ו מחלקת דא"כ הו"ל למיתני איפכא אע"פי שיש סימן בכליו ובגופו ואז הוי לא זו אף זו משא"כ עתה דאי' בגופו ברישא הוי זו ואצ"ל זו דאם בגופו ל"מ סימן כ"ט בכלים (ואף דתוס' כתבו ברפ"ב דקדושין בשני תיבות לא שייך לומר לא זו אף זו היינו איפכא דל"ש למיתני דבר מיותר משום לא זו אף זו אבל עכ"פ הוא עדיף מזו ואצ"ל זו) אע"כ דהפיר' הוא אע"פי שיש סי' בגופו ובכליו כלומר סימן בגופו וסי' בכליו והשתא באמת בודאי אילו הי' ט"ע בכלים הי' מהני כמ"ש בסמוך דהוי כשני סימנים אמצעים אבל כשיש רק סימן בכלי קמ"ל מתני' דלא הוי אפילו כסימן אמצעי משום דהשתא יש כאן שני ספיקות האחד שמא גם כלי אחר יש לו סימן הלז כמו שאנו חוששין בכל סימן אמצעי ואין זה כלי של האיש אשר אנו סבורים כלל ואת"ל שזה הכלי הוא שלו דלמא אעפ"כ אין זה ההרוג אותו איש רק שהי' לו ממנו הכלי הלז בשאלה ולכך ל"מ אפי' בצירוף סימן הגוף וא"ש ומתורץ קו' הגאון מוהר"ל זלה"ה והנה בב"מ שם אי' למ"ד סימנין דרבנן קרא דשמלה אתי להורות מה שמלה יש לו תובעין אף כל דבר שיש לו תובעין חייב להכריז לאפוקי בדבר שמייאש, ופי' תוס' דסתם שמלה יש לו סימן ומכח זה לא מייאש דע"י סימן יכול לחקור ויבואו עדים יע"ש ולפ"ז עכצ"ל דשור ושה הכתוב בקרא ג"כ אחרי שיש לו סימן לכן חייב להכריז ועוד יותר משמע בש"ס שם דמן הסתם בהמה יש לה סימן שהרי פריך אהא דאמר מה דאבידה לד"ה קשי' ודלמא לסי' הוא דאתא כו' א"כ בעכצ"ל דש"ס סובר כמו דסתם שמלה יש לו סימן כ"כ סתם בהמה יש לה סימן והנה בשמלה קאמר קרא דחייב להחזיר משום דיש לו סימן כמ"ש תוס' אבל אעפ"כ אין מחזירין אותו ע"י זה הסימן רק צריכין עדים ובחמור קמ"ל דאע"ג דאין לו עדים על החמור ואף שמן הסתם יש לו סימן מ"מ הא אמרינן דאין מחזירין ע"י הסימן מ"מ אם יש לו עדים על האוכף מחזירין כלענ"ד לפרש הסוגי' להרב"י, ומעתה דעת לנבון נקל דשפיר פסק דלמ"ד סי' ל"ד אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה משום דע"י חשש שאלה הוא הכלי כסימן אמצעי והא דמהדרינן החמור בעידי אוכף משום דסתם חמור יש לו סימן והוי כשני סימנים אמצעים דמהני וכמו שכתבנו במתני' דאם יש ט"ע בכלים וסימן בגופו מעידין עליו והנה מרבינן מקרא