שערי תורה חלק א רסב

ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים והסיח עכ"ום מל"ת ואמרו שעשרה אנשים שיצאו ממקום פ' לפלוני והם נושאים גמלים כך וכך מתו כולם משיאין נשותיהם יע"ש בח"מח וב"ש, והנה בגמ' הגירסא על ס' ב"א שהיו מהלכים בדרך ביתר דמשמע שדי אם אומר שמתו בדרך ההולך לביתר ועיין נ"בי סימן ל"ו ובודאי נראה דמנין לא עדיף מסימן אמצעי, דהא בפ"ב דב"מ דכ"ג ע"א מספקא לי' אי הוי סימן כלל א"כ אף דהדר פשטה מ"מ לא עדיף מסימן אמצעי, ולפ"ז אם איכא סימן אמצעי בגוף וסימן מקום ג"כ מהני כמו מנין ומקום, והנה לשיטת ב"ש נראה כיון דהר"ן ונ"י סברי דבין אי ס"דא ובין אי ס"דר ל"ח לשאלה משום דלמסקנא דמוקי לה בסומקי וחיורי ל"ח ופוס' הסוברים דחיישינן לשאלה כ' הב"ש משום דס"ל דאי סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה ובסברא הלז נחלקו הפוס' הללו עם הר"ן ונמ"י, א"כ בודאי ראוי לאמר דעכ"פ אי סימנין דאורייתא כל הפוסקים מודים דל"ח לשאלה דמה"ת נרבה מחלוקת, וכיון שהוא כן דהטעם דמחמרינן דיש ט"ע בכלים הוא משום דהוי רק כסימן אמצעי א"כ אם יש סימן מקום וט"ע בכלים מהני אלא דלשיטת הרמב"ם צריך עוד לזה כעין סימן דנושאים גמלים כמבואר שם דלדידי' מקום ומנין לחוד לא מהני בנ"ד שהי' המת נמצא בין מערכיטץ לטעלטש הוי סימן מקום וט"ע בכלים הוי כסימן אמצעי בגוף ומה טלא לבוש בתי שוקיים עכ"פ לא גרע מנושאים גמלים א"כ האשה מותרת אפי' לשיטת רמב"ם, אך כ"ז הוא לשיטת ב"ש, אבל למוהר"ל ז"ל דטעמייהו דפוס' דחיישו לשאלה משום ספיקא דסימנין דאורייתא א"כ תו ליכא למילף ט"ע בכלים ומקום ממנין ומקום דדוקא מנין ומקום מותר בממ"נ אי סימנים דאורייתא די במנין לחוד ואי סי' ל"ד עכ"פ בצירוף מקום מהני אבל בט"ע בכלים ומקום דלמא אמרינן סימנים דאורייתא וא"כ חוששין לשאלה וגרע ממנין לכן אין כאן היתר אם מניעת בתי שוקיים לא הוי כסימן אמצעי וכנ"ל

ג אמנם אחר העיון ראיתי דז"א שהרי לא נזכר בג"ע שהמת נמצא על הדרך שבין מערכיטץ לטעלטש, ובאמת לפי הסברא נראה דלא נמצא כלל על דרך הכבושה לרבים מדלא במצא עד יום ד' למיתתו א"כ ודאי שע"י השלג הי' תועה מן הדרך הטוב ושוב לא הי' יכול להגיע להעיר, ולפ"ז לא מבעי' לגי' הרי"ף ורמב"ם שהביא אמ"ו הגאון ז"ל בנ"בי סימן ל"ו אלא אפי' לגירסתינו בש"ס אין כאן סימן מקום דכמו שהי' יכול לתעות מן הדרך אשר בין מערכיטץ לטעלטש כ"כ יכול להיות שהאיש הזה הלך בדרך אחר ותעה מן הדרך עד שבא לכאן ומת ולילך בזה אחר הקורבא שהדרך שבין מערכיטץ לטעלטש הוא קרוב יותר אל המת מהדרכים אחרים זהו לא שמענו ועיין תשובת ע"הג סוף סימן ע"ב הדרן למילתא קמייתא דאין כאן אלא לשיטת מוהר"ל ובצירוף דמניעת בתי שוקיים הוי סימן

ד וראיתי בנ"בי סי' ל"ב הביא ראיות למוהר"ל ושכן דעת הרמב"ם ז"ל מדשינה בפי"ד מאבידה מלשון הש"ס ונקיט חמור להחזיר בסימני מרדעת ולא נקיט אוכף וע"כ שר"ל דאפי' במרדעת דלא שייך דמסקב לחמרא אפ"ה ל"ח לשאלה והיינו משום דפסק סימנין דרבנן יע"ש ואנכי תלמידו ומימיו שתיתי ולא זכיתי להבין ואחר המחילה כראוי לא די שליכא ראי' אדרבא מוכח להיפך ממוהר"ל דהנה הקשיתי בדברי ב"ש הנ"ל שהחליט שתוס' סובר כר"ן ונ"י דל"ח לשאלה דמנלן כן דהא י"ל דאף הם סוברים דא"א סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה והא דכתבו ביבמות דק"ך בד"ה כליו דלמסקנא א"ש דל"ח לשאלה היינו כיון דאי סימנים דאוריי' ל"ח לשאלה שוב א"ש מתני' דהתם דקתני אם מצא פירות בכלי לא יחזור דאף דאי סימנים דרבנן חוששין לשאלה היינו מטעם משום חששא זו הוי כלים כסימן אמצעי וכמ"ש ב"ש הרי בהדי' אי' בב"מ דכ"ז ע"ב דגבי אבידה תיקנו חכמים למיהדר בסימנים וא"כ ממילא נמי דל"ח לשאלה דהא בהא תלי' לשיטתו ולק"מ ממתני' דהתם ועיקר קושי' תוס' מתחילה הי' רק למאי דאמרינן דאפי' אי' סי' דאורייתא חיישינן לשאלה וא"כ שפיר קשה אהתם דהא אי סימנים דאורייתא לא מצינו שום תקנה בזה שלא נחוש לשאלה גבי אבידה אבל למסקנא א"ש דאפי' אי סימנים דרבנן וממילא חוששין לשאלה מ"מ גבי אבידה אין חוששין כמו שסומכין נמי אסי' וק"ל ומה שיש ליישב שיטת ב"ש אין כאן מקומו ולא הבאתי רק כדי להבין דברי הרמב"ם ז"ל, ואומר דשפיר י"ל דסובר כב"ש דאי סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה אלא דגבי אבידה שאני דהרי בהדי' נקיט בדבריו חמור בסימני מרדעת ולא נקיט בעידי מרדעת כדאי' בש"ס אי אמרינן סי' ל"ד ובעכצ"ל דנקיט הדין אחרי התקנה דכיון שתקנו להחזיר אבידה בסימנים ממילא מהדרינן ג"כ חמור בסימני מרדעת ולפ"ז א"ש דנקיט נמי מרדעת דכיון דמהדרינן בסימני' ממילא דל"ח נמי לשאלה דהא בהא תלי' אבל לעולם בעדות אשה דלא סמכינן אסימנים חיישינן כמי לשאלה ובזה א"ש הא דנקיט הש"ס אוכף ולא נקיט מרדעת כמו שהקשה בנ"בי שם, ומה שתירץ שם דהא דנקיט במימרא דרבא אוכף היינו דוקא להך לישנא דסובר סימני' דאורייתא תמוה שהרי אמר ג"כ עידי אוכף למ"ד סימני' ל"ד והו"ל למינקט ג"כ עידי מרדעת אבל לפמ"ש א"ש דש"ס קאי אקרא ואי סימני' דרבנן מוקמינן לקרא בעידי אוכף ולא בסימנים ממילא וצריך למינקט דוקא אוכף אבל במרדעת חיישינן לשאלה כיון דלא סמכינן אסימנים חיישינן נמי לשאלה אבל הרמב"ם איירי כמו שהוא אחר התקנה לכן נקיט סימנים ולא נקיט עדים ממילא דגם בסימני מרדעת מהדרינן כנ"ל, והנה עדיין קשה לפמ"ש מוכח בין אי ס"דא או ס"דר חיישינן לשאלה דאל"כ קשה למה נקיט אוכף ולא נקיט מרדעת וא"כ קשה מנלן לרמב"ם באבידה ל"ח לשאלה דאף שתיקנו להחזיר בסימנים מנלן לדמות חשש שאלה להאי דמהדרינן בסימנים כיון דבאמת אפי' אי סימנים דאורייתא ג"כ חיישינן לשאלה א"כ חזינן דלא תלי' הא בהא ונראה דרמב"ם סובר כמ"ש תוס' ד"ה כליו בתירץ ראשון דממתני' דאם מצא פירות בכלי יחזור מוכח שחכמים תיקנו גבי אבידה דלא נחוש לשאלה ודוק ולפמ"ש מוכח דרמב"ם בע"כ ס"ל כב"ש ולא מטעמו דהוא סובר מסברא ידעינן חוששין לשאלה אי סימנים ל"ד ולרמב"ם שגילה דעתו שיש לחלק בין אוכף למרדעת מוכח כן מש"ס מדנקט אוכף ולפ"ז יפה כתב הבית יוסף דרמב"ם סובר דחיישינן לשאלה ודלא כש"ך בסי' ס"ה ס"ק כ"ו, וא"כ בנ"ד גם אם נימא דמניעת בתי שוקיים הוי סימן קשה להקל ולסמוך על מוהר"ל כיון שמוכח דרמב"ם לא ס"ל כוותי' וידעתי שעדיין שערי ההיתר לא ננעלו והאריכו בזה חכם צבי ואמ"ו ז"ל אך כל זה שייך אם מניעת בתי שוקיים הוי כסימן אמצעי ובאמת קשה לי לסמוך על זה לבד לכן אסורה נא ואראה אם יש מקום למצוא היתר בנ"ד אף בלי שום סימן בגופו

ה הנה אמ"ו בסי' ל"ב הביא דעת מוהרי"ט ומוהר"ם פאדוי שאם מכירין כל הבגדים ל"ח לשאלה שישאר ערטלאי, וכתב שאף כנ"הג שחולק עליהם י"ל שמודה היכי שהוא לבוש כל הבגדים מכף רגל ועד ראשו כמו שיצא מביתו ועדיף מכלים דלא מושלי אינשי שאי' בש"ס לפ"ז אם יכירו בנ"ד כל בגדים תהי' מותרת למוהר"ל ולב"ש אך לשיטת ב"י דמחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אינשי מוכח בנ"בי שם דאין לסמוך אפי' על הכרת כל הבגדים (אף בלי חשש גניבה שיבואר לקמן) אמנם ראיתי בש"ות ב"ח סי' פ"ו שכתב בהדי' דלא כפוס' הנ"ל ואפי' אם מכירין כל הבגדים שעליו מ"מ חיישינן לשאלה או שהחליפן בשל חבירו ולא הוי ככלים דלא מושלי אינשי איברא בנ"ד יש עוד קולא וגדולה היא והיינו ע"י שטרי קיבוץ שנמצאים אצלו, דכתבים אלו הוי ככלים דלא מושלי אינשי כיון שהוא צריך להם ולחוש דלמא נתעשר עד שלא הי' צריך להם שנתנם לאחר, הוי מילתא דלא שכיח יותר מכלים דלא מושלי אינשי ול"ד למ"ש ע"הג סימן ע"ג וז"ל מצד הדין אין כתב קיבוץ שנמצא אתו ראי' על שמו כי אפשר אדם אחר ששמו משה נתן לו כתב קיבוץ זה משום איזה טעם יע"ש דשם לא הי' מכירין כלל את האיש שנותן לו הכתב ההוא ובכ"הג בודאי יש לחוש הרבה ויש כמה גווני שיכול לבוא לידי אחר, אבל בנ"ד שאנו מסרנו הכתבים ליד ר' יונתן ועל דעת זה הלך מביתו לסבב על פתחי נדיבים, בודאי לפי הסברא ל"ש כאן חשש שאלה, שוב מצאתי כן בהדי' בנ"בי סימן מ"א ולפ"ז יש להתירה בנ"ד היתר גמור. למוהר"ל ר"ל וב"ש

ו אך לפום רהיטא אמרתי דעדיין יש לשדות נרגא דהנה אמ"ו בסימן ל"ב כתב דאף דבכל בגדיו ל"ח לשאלה מ"מ לפמ"ש ח"מח בס"ק מ"ב ל"ד שאלה ה"ה מכירה ואבידה ממילא יש לחוש נמי לגניבה דמה לי גניבה ומה לי אבידה ולכן אין ראי' מכל בגדים דסתם גנב לא משייר מידי יע"ש והנה אף שבזה יש מקום לפלפל ולחלק בין אבידה לגניבה מטעם חזקת כשרות אך באמת מצאתי בח"מח ס"ק נ"ה בתשובה שם שהחמיר אע"פי שהכירו כל הבגדים ומצאו גם הפסק דין שלקח כתוב וחתום