שערי תורה חלק א כה

הדשן והובא בש"ך ח"מ סי' פ"ב וכן מצאתי בס' שיטה מקובצת שם שהקשה כן בשם רבינו יונה זלה"ה:

ב) הקשה מו"ז בספר תורת חיים עפ"ז במ"ש שלא יבואו לסייע למלוה, תימה וכי סהדא בכפא תלו לי' והלא שפיר מצי טען פרעתיו שלא בפני עדים בעולם דדוקא לוה מצי לאתויי סהדי שפרע בפניהם אבל מלוה א"א לו לאתויי סהדי שלא פרע לו, אא"כ שיעידו העדים שלא זז ידו מתוך ידם אפי' רגע אחת מיום הלואה עד עתה וידעי דלא פרע לי' ופשיטא דלא איירי הכא בכה"ג, וא"כ שפיר ה"מ למיטען פרעתי כולו ביום פלוני שלא בפני שום עדים דהא וודאי לא אירתת שמא יבואו אלו העדים ויעידו עדות שקר שיאמרו עמנו הי' ביום פלוני וראינו שלא פרע דלסהדי שקרי וודאי לא חייש יע"ש שדחה פי' רשב"ם:

ג) תוס' בד"ה אבל הקשה תימא לר"י אמאי תלי טעמא משום מירתת במה שיש עדים שירא שמא יכחישהו הלא רק שלא יסייעהו אין יכול לכפור הכל ולהעיז פניו דאין אדם מעיז פנים בפני ב"ח לכפור הכל, ותי' דכיון שהוא סבר שיבואו עדים לסייעו שהרי מביאן והגידו לו דעתן ותו ליכא עזות אי יכפור הכל ואי לאו שירא שמא יחזרו בהן ויכחישהו הי' לו מגו טוב אבל לפי שירא אין נוח לו לכפור הכל שלא יראה שקרן יותר מדאי אם יכחישהו יע"ש. ובע"כ רב אשי סובר דלא מירתת שמא יחזירו כיון שכבר הגידו לו דעתן וע"ז הקשה בדרישה בסי' פ"ב דמאחר שכ' דהנתבע סובר שיבואו לו עדים לסייעו כי גילו דעתן לו א"א לומר מירתת שיחזרו בהם לא די שלא יסייעהו אלא אפי' יכחישהו הלא תרתי לא עבדי כמ"ש בסי' ך"ח ובאמת הוא ק' אלימא כיון שעכשיו העידו בב"ד שפרע כולו בודאי לפי דמיונם לא יעברו על לאו לא תענה ברעך עד שקר, וא"כ מה"ת נימא שיחוש שמא יכחישהו ויאמרו שקר, ותו למה לתוס' לומר שיראו שמא יכחישהו הלא אפי' אם יאמרו אין אנו יודעין ג"כ אין לו העזה לכפור הכל כיון שלא יהי' לו עדים המסייעין ועל שב ואל תעשה יש לחוש כדאי' בכתובות דף ך"ז ע"א דשתקו מלהעיד אמת, ודוחק לומר שכוונת תוס' כן באמת שיכחישהו בזה שמה שיטעון לפני ב"ד שידעו להעיד יכחישהו ויאמרו שאין יודעין:

ד) הקשה מו"ז הב"ח זלה"ה לפי' תוס' דא"כ בחנם נקיט תלמודא המוציא ש"ח על חבירו וה"ה אפי' בטוענו בעל פה ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כולו ומיירי נמי שהעדים הגידו לו דעתן ומביאן לב"ד, ואפ"ה לא הוי משיב אבידה מטעמא דאירתותי מירתת שמא יכחישהו יע"ש ועמ"ש הש"ך בסי' פ"ב ס"ק ל"ז:

ה) קשה לרשב"ם ותוס' על לשון הש"ס דאי' התם ה"מ היכי דליכא עדים דהוא מיותר והל"ל רק ואפי' לר"ע כו' היכי דאיכא עדים כו' דהא בסוגי' דסלעים דינרין איירי שהשטר מסייע דסלעים משמע שתים וא"כ יותר הול"ל ה"מ היכי דעדים מסייעי' לו כמו התם שכבר ידע מעידי השטר דמסייעין משא"כ הכא שבאו עדים אח"כ:

ו) הקשה גידולי תרומה על תוס' הנ"ל דלפי דבריהם מבואר מה דאי' בסיפא אבל היכי דאיכא עדים אירתותי מירתת היינו שירא ממה שיבואו עדים שמא יכחישהו ממילא רישא נמי דקאמר ה"מ היכי דליכא עדים היינו כה"ג דכיון דאינו מתיירא שהעדים יכחישהו מיקרי משיב אבידה דמשמע דסגי לחשוב משיב אבידה כל שאין שם יראה וחששא הכחשת עדים והשתא לפי' קשה טובא דהרי אע"ג דליכא שום הכחשת עדים, מ"מ א"י לכפור הכל דאין אדם מעיז פנים בפני ב"ח, ור"ע דהתם דחשיב לה משיב אבידה לאו מטעם שלילת הכחשת העדים הוא אלא אדרבה מפני שהשטר מסייע ממש דסלעין משמע שתים ותו לא אבל אי לאו הכי שייך אין אדם מעיז ותי' תוס' לא יספיק לזה יע"ש שהאריך קצת:

ז) רבינו הגדול הרי"ף זלה"ה כאן ובפ' הדיינים גריס ואפי' לר' עקיבא דאמר משיב אבידה הוא ה"מ היכי דליכא שטר, אבל היכי דאיכא שטר אירתותי מירתת וכן גריס בע"הת בשער ח' ח"א וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ' י"ד ממלוה ולוה וכן כ' הטור בסי' פ"ב והרגיש בזה הב"י, ועיין שם מה שכתב, והב"ח השיג עליו, וכ' שגירסת רמב"ם וטור הי' כגירס' הרי"ף ובע"הת והסמ"ע בדרישה אף שפי' פי' אחר מ"מ בפרישה כ' שיותר נכון שיהי' גי' הטור כמו הרי"ף ובע"הת, אך גם לגי' זו ק' להבין במ"נ אי לא ידע כלל מהעדים שלא הגידו לו דעתן א"כ בודאי א"י להעיז נגד שטר, וק' מאי טעמא דמר בר ר"א ואי ידע שכבר הגידו לו דעתן ומן הסתם לא יעידו בשקר מ"ט דר' אבא מאי מירתת איכא הכא כיון שהיה לו עדים דהא הברירה הי' לומר בב"ד מיד שיש לו עדים:

ח) ותו אכתי ק' על לשון הש"ס דאמר ה"מ היכא דליכא שטרא יותר הי' לו לומר ה"מ היכי דשטרא מסייע לו כמו התם דסלעים משמע שתים בכה"ג יכול לכפור הכל, דהא באמת היכי דל"ל סיוע א"י להעיז:

ט) תו י"לד מ"ט קיי"ל כר' אבא ולא חיישינן כלל לקו' מר בר ר"א איזו הוכחה יש לנו מש"ס שלא יהי' קו' כלל

ונראה לישב בדרך פלפול דהנה במס' סנהדרין דף ל"ב ע"א אי' במתניתן אחד דיני ממונות ואחד ד"נ בדרישה וחקירה ומקשה הש"ס מתני' אברייתא דמוכח דלא בעינן דרישה וחקירה ונאמרו ונשנו כמה תירוצים ר' חנינא תי' ד"ת בעינן ד"וח אחד דיני ממונות ואחד ד"נ ומה טעם אמרו ד"מ לא בעי ד"וח כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ועיין רש"י דף ג' ע"א שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהי' עדותן מכוונת ויפסיד יע"ש, ומתניתן מקמי תקנתא דרבנן, וברייתא לאחר תקנתא דרבנן, רבא תי' מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות, ר"פ אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה כדר"ל פרש"י מרומה שב"ד מכירין בתובע שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו יע"ש, רב אשי אמר כדשנין קראי אחד לדין ואחד לפשרה פרש"י מתני' שפיר אתרצי בחד מהני שינוייא אי כר"ח אי כרבא אי כר"פ אבל קראי דרמו להו ר"ל לא ק' דצדק צדק לאו לדרישה וחקירה קאתי יע"ש וכן פסקו כל הפוסקי' דבדין מרומה צריך ד"וח כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ט"ו ס"ג ובסי' ל' ס"א והא דבד"מ א"צ דרישה וחקירה כ' הש"ך בסי' ל"ג ס' ט"ז ובסי' למ"ד ס"ק א' דאף אם הדיין ירצה להחמיר לדרוש ולחקור בשבע חקירות שהזמה תלוי' בהן לא יעשה כן, אבל בדין מרומה צריך הדיין לחקור, ואולם כשמכחישים זא"ז בחקירות והיינו אפי' בדין שאינו מרומה אם הדיין חקר ודרש והכחישו זא"ז, דעת רמב"ם ורוב הפוסקי' הובא בש"ע סי' למ"ד ס"ב דעדותן בטילה מדאמר רב יהודא במס' סנהדרין דף למ"ד ע"ב עדים המכחישים זא"ז בבדיקות כשרים בד"מ משמע אם הם מכחישין א"ע בחקירות עדותן בטילה, אבל ראב"ן בסי' מ"ג הובא בש"ך סי' למ"ד סק"ו כ' דאפי' בחקירות כשהוכחשו קם עדותן דלא קיי"ל כר' יהודא מדאמר בר"פ אד"מ דד"מ לא בעי דרישה וחקירה אך הלכה כרוב הפוסקים בדין מרומה דצריך דרישה וחקירה וכתב בש"ות הריב"ש סי' רס"ו הובא ברמ"א סי' ט"ו שאין דינו כדין נפשות ממש שאם אמר באחד מן החקירות א"י שיתבטל כל העדות אלא שיחקור בדין כל מה שאפשר והש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז ובסי' ט"ו סק"ו השיג ע"ז דאפי' בד"מ אם אירע שחקר או בקנסות או בדין מרומה ואמר א"י בטלה עדותן דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן, ובתומים שם ובס' נודע ביהודא חלק א"הע סי' ע"ב כ' שהוא נגד משמעות רוב הפוסקים ומעתה נראה לומר אם הב"ד מכירין שיש רמאות בדברי העדים צריך דרישה וחקירה דמ"ש רמאות בטענת הנתבע או רמאות בדברי העדים והוא כ"ש, וא"כ נראה בנ"ד כיון דהשטר ביד מלוה ואיכא חזקה שטרך בידי מאי בעי והוא כאנן סהדי כמ"ש רשב"ם במס' ב"ב דף עי' ע' בד"ה או איכא חשש רמאות בדברי העדים במה שטענו שפרעו כולו דלמה הניח שטר אצלו ואף דעדים עדיפי מאנן סהדי כי מ"ש רשב"ם שהוא כעדים כוונתו אנן סהדי וכדאי' כיוצא בזה בב"מ דף פ"א ע"ב וכמ"ש הפוסקים מ"מ הוי חשש רמאות, ועיין ב"ש סי' מ"ב סעיף ד' ס"ק ד"י שכ' בעידי קידושין היכא דאשה מכחשת הוי דין מרומה וצריך דרישה וחקירה הגם שבד"מ לא שייך זה דאל"כ הוי לעולם בד"מ דין מרומה דבע"כ אחד מצדדים מכחיש העדים דאי הודה למה לי עדים וגם הב"ש לא כ' כן לחלוטין, עכ"פ היכי דאנן סהדי מכחיש להעדים צריך דרישה וחקירה וחל החיוב על הב"ד, ודוחק לומר דסמך על העדים שיש לו שפרעו כולו ולכן הניח שטר בידו כדמוכח בש"ך סי' פ"ב ס"ק ל"ז דזהו אינו סברא דלא הו"ל לסמוך ע"ז טמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים, וכיו"ב אי' במס' גיטין בפ' השולח אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם יע"ש ובתו' וא"כ פשוט דמשום חשש זה הי' לו ליקח שטר מידו כי מצינו בש"ס דאדם מקפיד שלא להניח ש"ח אצל חבירו, וא"כ בודאי הוי דין מדומה וצריך דרישה וחקירה וז"ב לכל המעיין, וא"כ לפ"ז מדוייק היטיב הפי' בש"ס ואומר דמיירי שהעדים היו מגלו דעתן שידעו שפרעו ולהא לא חייש שמא יחזרו כמ"ש בפרישה דתרתי לא עבדי כיון דהאמת כן לפי דברי העדים לא יסהדו שקרא, רק י"ל הטעם דלכן לא הוי משיב אבידה אחרי דחיישינן שחכמים בטלו דרישה וחקירה