שערי תורה חלק א רנו

דוכתי אבל יש לומר דמודה ר"ג דליכא חזקה חזקת כשרות, דאיתרע חזקתה כיון שנעשה מעשה שראוי להסתפק דהא בודאי זינתה והזנות רצה אחר הפסולין אז איתרע חזקתה חזקת כשרות, דנגד חזקת כשרות שלה שראוי לומר שזינתה עם הכשרים איכא חזקה המתנגד דזנות רצה אחר הפסולין, רק כיון שהוא ספק השקול דבין ברוב כשרים ובין ברוב פסולין כיון שיש לנו ספק מי אזל למי הוי ספק רוב בכה"ג נאמן עד אחד ולכן הירושלמי שרצה לומר אח"כ האי חזקה שזנות רצה אחר הפסולין קאמר מעיקרא הטעם משום עדות שהאשה כשירה לה ר"ל שדייק מלשון הברייתא דא"י זו עדות שהאשה כשירה לה משמע שהוא רק מטעם עדות, אמנם דבר זה אם ע"א נאמן בדבר שבערוה בספק השקול כמו באיסורין שנאמן ע"א בספק השקול, בראתי בכללי ע"א שהוא מחלוקת קמאי זלה"ה דעת הרבה פוסקים כמו בממון אין ע"א קם להוציא ממון אפי' בדבר שאין שניהם מוחזקים כגון שהחפץ שדנין עליו מונח ברשות הרבים ה"ה בדבר שבערוה ודעת כמה פוסקים שנאמן בספק השקול, וכי היכי דלא תיקשי הא ילפינן בג"ש דדבר דבר מממון שבעינן שני עדים ואין גז"ש למחצה בעכצ"ל לשיטתם גם בממון קם עד אחד בכה"ג וכמו דמשמע להדיא בר"ן במס' חולין] בפ' ג"ה דף צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא וז"ל וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר עכ"ל ובע"כ הטעם משום שאינו אומר נגד חזקת ממון דהמוציא מציאה אינו מוחזק וא"כ הכא כיון שאנו דנין על האשה והולד אם כשירה לכהונה הוי דבר שבערוה, כדמוכח להמעיין במס' קדושין דס"ו ע"א ובתוס' רי"ד שם אזי לפוסקים דבדבר שבערוה לא קם ע"א בספק השקול בע"כ נאמנות האשה אינו מטעם עדות לבד כי אם מטעם צירוף החזקה חזקת כשרות ובע"כ סובר ר"ג דלא בר' יהושע ואין הזנות רצה אחר פסולין והספק הוא ספק השקול ומהני חזקה בצירוף ברי אבל אי נימא דע"א נאמן בספק השקול שפיר י"ל דר"ג מודה בזה לר' יהושע דזנות רצה אחר הפסולין ולית לה חזקה כי נגד חזקת כשרות איכא חזקה שפסולה לכהונה רק מטעם נאמנות ע"א בספק השקול בדבר שבערוה נאמנת כמו שע"א נאמן באיסורין ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו ר' יוחנן ור"א ואומר דגם ר' יוחנן סבר דחזקת כשרות דאם לא מהני לבת כמש"ל בפרט ו' הטעם רק דסובר דטעמי' דר"ג דנאמנת מטעם עד אחד באיסורין ואפי' בדבר שבערוה לכן מהני להכשיר הבת מצד העדאת עד אחד אף שבת אין כמו כל עד דנאמן באיסורין שנאמן אף שבעל דבר מסופק, אבל ר' אלעזר י"ל דסובר בדבר שבערוה לא קם ע"א אפי' בספק השקול, ובע"כ הא דמכשיר ר"ג הוא בצירוף החזקה וחולק על ר' יהושע דסובר הזנות רצה אחר הפסולין לכן ל"מ חזקת האם לבת, וא"כ לק"מ קושי' תוס' בקדושין דס"ו דלפמ"ש גם לר' יוחנן ל"מ חזקת האם לבת וא"ש, ואולם מלשון ירושלמי נראה דר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ור' אילא בשם ר' אלעזר סוברים דבר אחד, ולפמ"ש בע"כ הם חלוקים בטעמים ותו להמעיין ברש"י דף י"ד ע"ב ד"ה אפי' שכתב וז"ל אפי' ברוב פסולין במי מכשיר דאית לי' העמד אשה על חזקתה יע"ש מוכח דגם לר' יוחנן הטעם משום חזקה דדוחק לומר דרש"י כתב רק לר' אלעזר דהא קיי"ל כר' יוחנן, מ"מ הדברים מצד עצמן נכונים ויש לומר כן לולי דברי הראשונים זלה"ה, שוב ראיתי בחי' פני יהושע בכתובת דכ"ו ע"ב בתוס' ד"ה אנן שכתב בכוונת רש"י לאו משום דחזקת האם לחוד מהני לבת אלא דטענת ברי של האם מהני לבתה דע"א נאמן באיסורין אפי' קרוב יע"ש ותמהני שלא נחית לזה שהוא מחלוקת הפוסקים בדבר שבערוה מיהו בלא"ה לק"מ קו' תוס' שם בקדושין על רש"י בפשיטות די"ל רש"י סבר טעמא דר"י משום חזקה בודקת ומזנה מיקל ר"ג והוא חזקה המכרעת שכן הוא כמש"ל בפרט ג' ובפרט ו' לכן מהני גם לבת ור' אלעזר בע"כ סבר בכוונת ר"ג דל"ל חזקה זו כמש"ש ול"ד לחזקת כשרות שאינה חזקה המכרעת שכן הוא רק מחמת ספק אין מוציאין מחזקתו בדבר שהוחזק בה כמש"ש באריכות לכן ל"מ לבת וכ"כ בינאי ל"מ חזקת האם לבן, ודוק אך כפי הנראה לית לי' לרש"י חזקה דבודקת ומזנה ועדין צ"ע

כג עוד לפי דברינו הנ"ל אין אנו אחראין לדברי מוהר"ם פאדווי הנ"ל שר"א מיירי ברוב פסולין דלכאורה הוא דוחק כיון דסתמא קאמר רק די"ל דמיירי אפי' ברוב כשרים מ"מ פוסל בבתה והטעם כיון דלולי דבריה איכא ספק אם הלך הבועל אצלה או להיפך והוי ספק ברוב דלמא ליכא רוב ולגבי עצמה נאמנת בצירוף חזקה, משא"כ לגבי בת דל"מ חזקת כשרות דידה לבת ועדותה לבד לא מהני כנ"ל, וא"ל לפמ"ש לעיל בפרט ד' בשם ריטב"א קדושין דע"ג דהיכי דרוב כשרים הוי ס"ס להקל חדא דלמא פריש מרובא ואת"ל דהלכה היא לגבי' דבועל דלמא נבעלה לכשרים, וא"כ כיון דס"ס מהני מטעם רוב, אכתי איכא רוב כשרים אף בספק אי הלך הבועל לגבה דז"א דהתם קאי לרבא דסובר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בקהל ישראל לא הוי ס"ס משם אחד ד"מ אחד מתיר יותר מחבירו כמ"ש שם אבל לר' אלעזר לשיטתו דסובר במס' יבמות דמה דהולד ממזר, בע"כ א"א להסתפק כי אם שנבעלה לישראל כשר והוי משם אחד דבע"כ סובר ר' אלעזר לשיטתו בדף ט' ע"א דלא אמרינן כמ"ש שם בכתובת ד"ה ואבע"א, מיהו לפמ"ש תוס' ביבמות דט"ז ע"ב בד"ה קסבר לתי' בתרא דאפי' למ"ד דכותי הבא על בת ישראל הוי הולד ממזר הוא רק מדרבנן מוכרח לומר כמ"ש מוהר"ם פאדווי שמיירי ר"א ברוב פסולין דברוב כשרים הוי ס"ס להכשיר וספק אחד מתיר יותר מחבירו הספק הראשון דלמא הלכה לגבי' דבועל ונבעלה לפסולים היינו לכותי שהולד ממזר מדרבנן ולא ממזר דאורייתא, וספק ב' הוא דלמא אינו ממזר אפי' מדרבנן דלמא כבעלה לישראל כשר והיינו שפריש מרוב ישראלים הכשרים והספק ב' הוא ספיקא דרבנן ולקולא, אך תוס' כתבו שם דתי' ראשון הוא עיקר דהוי ממזר דאורייתא וא"כ שפיר י"ל כדברינו הנ"ל

פרט י יבואר מה דקשה לשיטת רמב"ם בסוגי' הלז על טעמא דר"ג דסובר דנאמנת

כד קשה לי לשיטת רמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין הלכה ב' וז"ל וכן אם הי' מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואע"פי שהיה שלום בינו לבינה שמא תסמוך דעתה על דברים שרובם למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' בעלה באמצע ושהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה שמת במלחמה וקברתיו יע"ש, ועיין במס' יבמות דף קי"ד ע"ב, ומבואר שם בה"המ דרשב"א חולק על זה דהיכי שאמרה קברתיו נאמנת דלעולם לא חיישינן דמשקרת אלא דאמרה בדדמי, ועיין בכ"מ שכתב תשובה ארוכה, ומבואר בב"ש סימן י"ז סע"ק קמ"ו ב' טעמים חדא אע"ג בקברתיו לא שייך בדדמי מ"מ חיישינן דמשקרא דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו מש"ה חיישינן טפי דמשקרת: טעם ב' מחמת שנתחזק בלבה שמא משקרת ואומרת קברתיו כדי שיאמנו דבריה, כמ"ש בכ"מ שם בשם רא"ם, עש"ה והמעיין בלשון רמב"ם שכתב שמא תסמוך דעתה על דברים שרובים למיתה משמע להדי' דבספק השקול לא הי' אומרת כן להפקיע מאיסור דיש לה חזקת כשרות או שהיתה יראה לשקר, רק מחמת שרובים למיתה סומכת על רוב, ובעכצ"ל כוונתו אף דבאמת לא נחשב האי רובא על פי דין תורה דאל"כ בלאו דלדיבורה תהי' מותרת מטעם רוב רק כיון שלפי דמיונה חושבת שהיא מותרת ע"פי רוב אומרת בדדמי וסומכת על רוב וא"כ קשה אמאי נאמנת לר"ג ברוב כשרים אצלה לפמ"ש הב"ש בסימן ד' סע"ק ל"ט בשיטת רמב"ם מיירי שאין אנו יודעין לולי דיבורה מי הלך למי נימא אולי אומרת בדדמי שלא הי' מדייקת רק כיון שבאמת מצד סברא אפי' קבוע הוי רוב, רק קבוע הוא חידוש שחידשה תורה שיהי' הדין כמע"מ אולי סומכת א"ע על רוב כשרים ובאמת אינה רוב כי אולי אזלה לגבי דבועל והוי קבוע וכמע"מ וכמו התם אף שעל פי דין תורה ל"מ האי רובא מ"מ כיון שלפי דמיונה איכא רוב סומכת על הרוב ואטו כולהו נשי דינא גמירי שידעו דין קבוע דהוי כמע"מ וכדאי' כיו"ב במס' קדושין דף י"ג ע"א ובהר"אש שם דע"ג ע"א סימן ז' ועיין בחידושי פני יהושע במס' קדושין דע"ג ע"ב ד"ה ת"ר שצידד לומר דהא דאין עד אחד נאמן בממון ובדבר שבערוה לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק כל כך ואמר בדדמי יע"ש ואף שאין דבר לתלות הדמיון מכ"ש הכא שיש לתלות הדמיון שסמכה על רוב כשרים, וכיון דמוכח שם בכתובת בדף י"ד ע"א דעיקר טעמא דר"ג משום ברי דחזקה לבד ל"מ אפי'