שערי תורה חלק א רנה

ולא מצאו ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנידון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול יע"ש ותוס' בד"ה מאי, הקשו ע"ז דמ"מ תיהני לי' חזקה דאימי' שהי' בחזקת כשרות דהא דאמרינן בפ"ק דכתובת די"ג לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ודחו מכח זה פירש"י והמעיין ברש"י יראה מבואר כוונתו לחלק דהיכי שהאם לפנינו ובאנו לדון ולפסוק על האם מהני חזקת האם לבת ושאני התם בעובדא דינאי המלך שלא באנו לדון על האם מה היא שכבר מתה ואיננה בעולם ולא באנו לדון רק על הבן ל"מ חזקת האם, ותוס' סוברים גם בכה"ג מהני חזקת האם לבת אף שאין אנו דנין על האם וכ"כ להדי' בחי' פני יהושע במס' כתובת דע"ו ע"א בתוס' ד"ה רישא, ואולם צריך ביאור כוונת רש"י מ"ש אם באנו לדון גם על האם או לא ולכאורה אפשר לומר הטעם דלא עבדינן תרתי דסתרי בהוראה אחת וכיון שאנו דנין על האם ועל הולד אם כשרים לכהונה ואתה אומר שהאם כשירה לכהונה משום חזקת כשרות שלה אנו אומרים שנבעלה לכשר ממילא גם הבת כשירה, ועיין במס' טהרות פרק ה' מ"א ובכתובת דכ"ז ע"א כיו"ב בשני שבילין א' טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודא אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורות שניהם כאחת טמאות ר' יוסי אומד בין כך ובין כך טמאין ואמר ר' יוחנן בבת אחת ד"ה טמאין בזה אחר זה ד"ה טהורין לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו מר מדמי לבת אחת ומר מדמי לזה אחר זה, פירש"י דהיאך נימא להם טהורים אתם כיון דחד מנייהו ודאי בטמא אזיל יע"ש וקיי"ל כר' יוסי כמ"ש רש"י שם ד"ה רבא וברמב"ם בפי"א מהלכות אבות הטומאת ה"ב דאפי' בא לשאול עליו ועל חבירו טמאין שא"א להורות בהוראה אחת תרתי דסתרי, וי"ל ה"ה כשבאה האם לשאול עליה ועל העובר הוי כבת אחת ואפ"ל לומר לפמ"ש תוס' שם ד"ה בבא לשאול דאפי' ר' יהודא מודה שם כיון שידוע לכל שהרבה כהנות הי' שם הוי כאילו בא לשאול על כולם בבת אחת ה"נ כיון שידוע לנו שהיא מעוברת הוי כבאו בבת אחת וכן אי' בכמה דוכתי דאין לעשות במילתא דתמי' בעיני העולם עיין כיו"ב במס' גיטין דף י"ח ע"א יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת ופירש"י שיהי' מילתא דתמי' אצל העולם וע"ע במס' עירובין דף ע"ז ע"א הכי השתא התם ספק יממא וספק לילה לא מנכרי מילתא אבל הכא אי דלגבי דהאי בית לגבי דהאי בית אי לגבי דהאי בית שער לגבי דהאי נמי בית שער ופירש"י בספק יממא לא מינכרא מילתא ולא הוי מילי דרבנן כי חוכא וטלולא אבל גבי בתים הא קיימו קמן ואי משווינן הכא הכי והכא הכי הוי מילי דרבנן כי חוכא וטלולא ולא ניתן פה לצדוקים לרדות עכ"ל, וע"ע כיו"ב בספר משנה למלך בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה הלכה י"א בביאור דברי הש"ס בכתובת דף כ"ו ע"א ועיין כיו"ב בהגהות מרדכי השניות במס' ב"מ בפרק א' בהא דסוברים חכמים במס' שבועות דף מ"ה ע"א בחנוני ע"פ דשניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית כתב וז"ל ותמי' אני הואיל ואיכא ודאי שבועת שוא היאך משבעינן לי' ובפ"ק דפסחים גבי שני שבילין בבת אחת ד"ה טמאין אלמא אע"ג דחד מנייהו ודאי טהור הואיל ובאין לשאול בבת אחת מטמאין תרווייהו אע"ג דלכל אחד יש חזקת טהרה ה"נ הואיל בודאי חד נשבע לשקר הי' לנו לפסול שניהם ואין לחלק שאני דהכא שכל אחד אומר ברי לי התם נמי איכא חזקת טהרה וטמאים ונראה בעיני דהכא נמי אין להשביע שניהם בבת אחת כי אם בזה אחר זה כמו התם בשני שבילין בזה אחר זה טהורים ובן ננס סובר דהתם טהורים דאוקי כל חד אחזקתי' אבל בשבועה משום חילול השם א"נ אפי' בזא"ז מדרבנן וגובין בלא שבועה הואיל ומדאורייתא יכולין לישבע עכ"ל, ועיין בש"ע חושן משפט סימן צ"א שהובא דעתו להלכה שם בס"א בהגהות רמ"א ובאמת אכתי קשה להבין הטעם, מה בכך דנשבעין זא"ז מ"מ הואיל בבת אחת באו לב"ד ובהוראה אחת דנין הב"ד ששניהם נשבעין א"כ הוי מילתא דתמי' אצל העולם כמו התם בשני שבילין דעיקר הטעם הואיל בהוראה אחת ועיין בסמ"ע שם ס"ק ו' וש"ך סק"ט ואפשר לומר דעל הפסק לא הוי כחוכא וכתמי' אצל העולם דיאמרו שב"ד מאיימין עליהם כדי שיפרשו ע"י שבועה דמאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ועיקר החשש הוא שיהי' כתמי' וכחוכא כשנשבעין בבת אחת לכן נשבעין זא"ז ועוד י"ל כיון דמן התורה אפי' בבת אחת טהורין כמ"ש תוס' במס' פסחים ד"י ע"א א"כ מדאורייתא עבדינן תרתי דסתרי ולא איכפת לן אי מחזי כמילתא דתמי' אצל העולם רק חכמים חשו לזילותא והחמירו מדרבנן, אבל לא רצו להקל במקום הפקעת ממון דאיכא חשש איסור גזל ועדיין צ"ע בזה ועמ"ש הפרי חדש בכללי ס"ס כלל א' ובס"ק ג' כתב שם במידי דרבנן דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא אף דאיכא תרתי דסתרן לתרי גברי שפיר דמי וה"מ היכי דלא מוכחא מילתא כגון ספק יממא ספק לילה אבל במידי דאיתא קמן מיחזי מילי דרבנן כי חוכא וטלולא ולא שרינן יע"ש, מיהו אכתי קשה כיון דמוכח דמן התורה עבדינן אפי' תרתי דסתרי כמ"ש תוס' בפסחים כנ"ל רק חכמים החמירו ואמאי ניקיל כאן לר' יוחנן להכשיר הבת כיון שדנין גם על האם כיון דלשיטת רש"י מצד הדין סובר ר' יוחנן דלא מהני חזקת האם לבת ואם אין אנו דנין על האם רק על הבת הי' אסורה לכהונה רק מחמת שאנו דנין גם על האם הוי כמילתא דתמי' הא מן התורה אף דהוא תרתי דסתרי עבדינן היכי שיש חזקה עבדינן האי כדיני' והאי כדיני' לאם שיש לה חזקות כשרות עומדת בכשרותה ולהבת שאין לה חזקת כשרות לא מכשירינן להנשא לכהונה ואמאי הקילו חכמים כאן נגד ד"ת וע"ז לא מצינו דמיון מסוגי' הנ"ל ותו בהאי כללא יש לעיין דבכמה דוכתי עבדינן תרתי דסתרי, ועיין במס' יבמות דקי"ז ע"א דוק שם ותשכח וע"ע בתוס' שם דקי"ח ע"א ד"ה בת, ובש"ות תרומת הדשן בפסקיו סימן רכ"א, ועיין במשנה למלך בפי"ט מאבות הטומאת ה"ב וצ"ע

כב ולענ"ד נראה ליישב קו' תוס' במס' קדושין שם בשיטת רש"י ויהי' מיושב כמי קו' תוס' בד"ה השבתנו על ר"ג אמאי מכשיר אפי' ברוב פסולין הא דמי לשבוי' דהנה בלא"ה יש להבין במה נחלקו ר' יוחנן ור"ל, ועוד קצת קשה אמאי אי' בדף י"ד ע"א הלכך לר"ג אלים לי' ברי ול"ק חזקה ונקדים מתחילה לפרש לשון ירושלמי בהלכה ה' וז"ל מאי כדון משום עדות שהאשה כשירה לה, הוון בעי מימר מה פליגין ר' יהושע ואילין רבנן במקום שרוב פסולין אבל במקום שרוב כשרים אף ר' יהושע מודה אתא ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ור' אילא בשם ר' אלעזר אפי' במקום שרוב כשרים הוא המחלוקת סבר ר' יהושע הזנות רצה אחר הפסולין, אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפי' כשרין מזנין דתני אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפטרופס על עריות, עכ"ל ופי' בס' קרבן העדה וז"ל מאי כדין מ"ט דר"ג ור"א שהיא נאמנת, משום עדות שהאשה כשירה לה דעל היוחסין אף הנשים נאמנות הלכך אף היא עצמה נאמנת הוי כעין מימר סברוהו לומר מה פליגין כי פליגי ר"ג ור"י במקום שרוב פסולין וקסברי ר"ג ור"א העמד אשה על חזקתה ור"י סובר כיון דאיכא רובא נגד חזקה א"נ, אפי' במקום שרוב כשרים נמי פליגי דקסבר ר' יהושע הפסולים רצים אחר הזנות מתניתא ברייתא פליג על ר"י ואומרת דבזנות תלינן בכשרים כמו בפסולים עכ"ל, ועיין בביאורו בד"ה מתניתא ומשמעות לשון ירושלמי משמע לכאורה דר' יוחנן סובר דר' יהושע סובר כן דזנות רצה אחר הפסולין ולא ר"ג והפני יהושע כתב שזהו דוחק דיחלקו בסברת הפוכות לר"ג בודקת ומזנה עם הכשרים ולר"י להיפך, ונראה לומר אליבא דר' יוחנן גם ר"ג מודה בזה דיש לומר דזינתה עם פסולין ומ"מ נאמנת, והטעם הוא רק מטעם עדות כמו שמורה לשון ברייתא זו עדות שהאשה כשירה לה כי עד אחד נאמן באיסורין ואפי' בעל דבר ונוגע כמ"ש בפ"י, ומה דאינה נאמנת בשבוי' כיון שאומרת נגד רוב דרוב נכרים פרוצים בעריות דאפי' עד כשר אינו נאמן נגד רוב כשיטת פוסקים ביו"ד סי' קכ"ז (ומ"ש פ"י בקדושין דמ"ג דבריו סותרים למ"ש בחידושיו לכתובת דכ"ג ע"ב ובק"א סימן פ"ב כמ"ש בכלל ע"א), משא"כ הכא סובר ר"ג אף ברוב פסולין כיון שאיכא ספק אם אזלה לגבי' הבועל והוי קבוע וכמ"ש ב"ש בסימן ד' ס"ק ל"ט בשיטת המ"מ ור"ן, כמו כן יש לומר בשיטת רש"י א"כ איכא ספק אם איכא רוב המתנגד לדבריה נאמנת ע"ז האשה מתורת עדות דאזלה לגבי דבועל והוי קבוע וכמע"מ ואף דהוי איקבע איסורא ג"כ נאמן עד אחד כמ"ש רש"י במס' גיטין ויבמות דפ"ח ע"א ובנמוקי יוסף ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' בב"ח נאמן ע"א לברר ה"ה נאמנת דהוי איקבע איסורא מחצה כשרים ומחצה פסולין נאמנת לברר למי נבעלה ואף אי אמרה שהלך הבועל לגבה מ"מ נאמנת במגו בעיקר הרוב כמש"ל בכמה