שערי תורה חלק א כד

הלוה שקרוב או פסול לא הי' שם דהא על גוף המעשה העדים כשרים נאמנים יותר שהי' שם הקרוב או פסול והכא הלוה לא מחייב א"ע כיון שאומר שקרוב או פסול לא הי' שם כי לא דאו הלוואה א"כ אינו מחייב א"ע רק דהחיוב יהי' ממילא אם נצרף דברי עדים לדיבורו והא לדברי עדים כשרים הקרוב או פסול הי' שם והוא אינו נאמן להכחיש לעדים כשרים על גוף המעשה שקרוב או פסול לא הי' שם והוא אינו מחייב א"ע משא"כ התם העדים אומרים ב' דברים לוה ופרע ועל הלוואה נאמנים העדים ועל פרעון כיון שמוכח מתוך דבריו שמה שנתן הפרעון לא היה לשם פרעון רק לשם מתנה, ועכשיו מוחל אף דאינו נאמן להכחיש עדים על גוף המעשה מ"מ ממילא בא החיוב אם גם נאמין להעדים וללוה עדים אומרים אמת שלוה ופרע והוא מודה שלא הי' לשם פרעון כי מחל ונתן מתנה אח"כ א"כ מתחייב א"ע בצירוף העדים משא"כ הכא דאם אנו נאמין לעדים על גוף המעשה לא מחייב א"ע הלוה כמו התם אף שאנו מאמינים לעדים מחייב א"ע הלוה ולק"מ ונכון למבין, ואמרתי בפני לומדים מובהקים במדינת פולין והסכימו לדברי

ועל פ"ז יט להבין דברי תוס' במס' מכות שם בד"ה אמר ר' יוסי דר' יוסי סובר שם בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר פי' רש"י בד"נ דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא וכ' תוס' וקשה לפירושו דא"כ נילף מינייהו דהא כתיב משפט אחד יהי' לכם ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פי שנים או ע"פי שלשה ונקיש ג' לב' וכ' שלכך פי' ר"י דבדיני נפשות שייך שפיר למילף משנים משום דמה שנים כי נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה לגמרי ומעתה אינה מועלת לכלום הלכך בשלשה נמי כולם בטילים לגמרי אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה לכך נמי אם אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים יע"ש וכבר הרגיש בזה האורים ותומים בסימן צ' ס"ק י"ז דאכתי קשה קושי' תוס' דהא מ"מ הקישה התורה משפט אחד יהיה לכם ד"מ לד"נ וי"ל הא דכתיב גבי דיני ממונות ע"פי שנים מ"מ הא הוקש לדיני נפשות, וגם הא עדיין חסר הטעם למה באמת בד"נ אם הם שלשה ואחד קרוב דנשארים שנים פסולין, ובד"מ כשר איזה סברא יש לחלק כיון דל"ל תוס' דרשא דשפטו העדה יע"ש, ובהנ"ל יש ליישב היטיב דהנה נראה דסברא הנ"ל לא שייך כ"א בשלשה עדים אבל בשני עדים כשאחד הוא קרוב או פסול קם השני לשבועה והטעם נראה דאף דע"א לשבועה האמינה תורה כשנים לענין ממון כדאי' בסנהדרין דף כ"ג ע"א ובר"ן ר"פ כל הנשבעין היינו לענין שבועה אבל בדבר אחר אינו נאמן אם מכחיש לבעל דבר דהוי עד אחד בהכחשה, ואפי' בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא, וא"כ אם עד אחד אומר ב' דברים אחד דבר המחייב שבועה וענין אחר שאינו נוגע לשבועה ובע"ד מכחישו נאמן העד לענין שבועה כבי תרי ואינו נאמן לענין אחר, ומבואר בפוסקים שנחלקו אי עד המסייע פוטר משבועה ומאן דסובר דפוטר משבועה נאמן לענין פטור כבי תרי כמו לחייב שבועה שנאמן כבי תרי, ומאן דסובר דאינו פוטר משבועה אינו נאמן כב' עדים רק לחייב שבועה ולא לפטור, וא"כ אתי שפיר תי' תוס' די"ל דר' יוסי סובר דעד אחד אינו נאמן רק לחייב שבועה וא"כ מוכח מצד סברא דבשנים כי נמצא אחד קא"פ השני קם לשבועה, וממילא לא בטלה העדות בשלשה דמקשינן שלשה לשנים, והטעם לכן בשנים לא בטל, דכיון שלוה אומר שהלואה שקר א"כ לא הי' שם קרוב או פסול נאמן לחובתו דלא הי' שם, ואף דעד כשר מכחישו שהי' שם הא ע"ז שאמר שקרוב או פסול לא הי' שם הוא מילתא בעלמא ואינו לחייב שבועה הוי רק עד אחד בהכחשה, ואף שעל ידי זה שאומר העד כשר שקרוב או פסול הי' שם יהי' פטור הלוה משבועה, הא לענין פטור משבועה לא האמינה תורה כשנים והוא רק ע"א, וע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אבל במה שאמר הלוה שגם העד כשר לא הי' שם ופטור משבועה ע"ז אינו נאמן דהא לענין שבועה נאמן העד כשר כשני עדים לחייב שבועה ופלגינן דיבורי' של לוה ודיבור העד פלגינן ג"כ, וכיון דבשנים לא בטל העדות מקשינן שלשה לב', אף דבשלשה לא שייך לצרף הודאת הלוה כנ"ל, מ"מ ממילא חייב לשלם מטעם שהעדים נאמנים דהצירוף דקרוב או פסול לא מעלה ומוריד דמקשינן שלשה לשנים, ולכן לא קשה קושי' א' של תוס' שנדמה לד"נ מטעם משפט אחד דלא שייך לומר כן כ"א היכי דטעמי' שווים משא"כ הכא יש טעם לחלק דדוקא בד"נ אפשר להקיש ג' לב', משא"כ דיני ממונות מקשינן שלשה לב' שיקיים עדותן, ויותר מסתבר לדמות דיני ממונות זה לזה מלדמות לדיני נפשות, ולא שייך לומר גם בשנים בד"מ בטל מטעם משפט אחד, כיון דיש טעם לחלק, ועיין בתוס' סנהדרין דף ב' ע"ב דלאו לכל ענינים מדמינן דיני ממונות לד"נ מטעם משפט אחד ואין לומר נימא להיפך כיון שמלוה אומר שקרוב או פסול היו שם והוא נאמן לחובתו ג"כ, ומכחיש להודאת הלוה נימא גם בשנים אם אחד מהן קרוב או פסול יהי' פטור אפי' משבועה נימא סליק הודאתו נגד הודאת הלוה ומספיקא פטור משבועה כמו שאין מוציאין ממון מספיקא ה"נ מספק פטור משבועה כמ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק יו"ד דז"א די"ל לולי דברי הש"ך נראה לומר דשאני ממון שאלים חזקת ממון ואין מוציאין ממון מספק, משא"כ בשבועה אף דקודם שנולד הספק הי' בחזקת שפטור משבועה מ"מ י"ל דלא אזלינן בתר חזקה היכי דאפשר לברורי, וכיון דקיי"ל מגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה שפיר יבורר הדבר ע"י שבועה ורמב"ם כ' בפ' י"א משבועת דשבועת אמת הוא מצוה, וסעד לזה ראיתי בש"ות מוהרי"ט חלק ב' סימן כ"ז שכ' לדחות ראיות מוהר"ם מר"ב שהביא ר"אש בב"מ דף ב' דעד המסייע פוטר מן השבועה דאיזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאינו מוחזק א"כ ק"ו מה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק לישבע כשהעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרנו מן השבועה וכתב הוא ז"ל לדחות די"ל שאני היכי שבא לחייב כיון דע"י שבועה יבורר הדבר דעיקר שבועה נעשה להוציא מידי ספק אבל כשמסייע למוחזק א"י לפטור משבועה כיון דאפשר לברר ע"י שבועה לא מצי עד לפטור משבועה כיון דאפשר ע"י בירור יע"ש, וה"ה הכא ומה שהביא הש"ך ראי' מתוס' שבועות דף מ"א ע"א כתבתי ע"ז במקומו מה שיש לדחות וכן דחיתי מ"ש דמוהרי"ט שב אחר כך ולכן הכא אף דלפ"ד המלוה נצמח הודאה לחובתו שפטור הלוה משבועה, ולפ"ד הלוה נצמח הודאה לחובתו שחייב שבועה א"כ יש לפנינו ספק חייב לישבע כיון שע"י שבועה יבורר ל"מ חזקה לפטור משבועה, אבל ד' י"ל דסובר עד המסייע פוטר משבועה דאור' ונאמן העד גם לענין פטור כב' עדים א"כ גם בב' עדים א"א לומר דנשאר אחד לשבועה מה"ת נימא כן כנ"ל, וא"ל מכח הודאתו לחובתו שקרוב או פסול לא הי' שם דז"א דהא העד אומר שקרוב או פסול הי' שם ונאמן לפטור משבועה כב' עדים, וא"כ הוי כמו בשלשה דא"א לצרף הודאת הלוה בצירף העדים, וא"ל דהוא נאמן לחייב א"ע שבועה יותר מב' עדים כיון שהוא חוב לעצמו ז"א הא לא נחלקו על ממון בעצם או על השבועה בעצם רק על מילתא בעלמא אם הקרוב או פסול הי' שם ועל גוף הענין נאמן העד כאלו הי' ב' עדים שהאמינה תורה כיון שע"י זה יהי' נפטר משבועה דהא באמת אין הלוה מחייב א"ע שבועה, דלא דמי ללא לויתי דהתם תפסינן כאלו אמר לא פרעתי ממילא מודה שאותו פרעון לא הי' פרעון כנ"ל משא"כ הכא אינו מחייב א"ע שבועה דהא אומר שהכל הוא שקר כמש"ל באריכות מילתא בטעמא והוא נכון בדרך פלפול להמעיין היטיב. ועיין בקונטרס אחרון

פרט ח יבואר היכי שהודה הלוה לחובתו ועדים מכחישין אותו והשטר ביד המלוה

יד גרסינן במס' ב"ב דף קכ"ח ע"ב שלח לי' ר' אבא לר' יוסף בר חמא המוציא ש"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מנכסים ב"ח אבל ממשועבדים לא דאמרי אנן אעדים סמכינן ואפי' לר' עקיבא דאמר משיב אבידה הוי ה"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים אירתותי אירתת מתקיף לה מר בר ר"א אדרבה אפי' לרשב"א דאמר מ"מ הטענה הוי ה"מ היכי דליכא עדים דקא מסייעין לי' אבל היכי דאיכא עדים דקא מסייעין וודאי משיב אבידה הוי וקיי"ל כר' אבא כמו שכ' הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפ' י"ד מה' מלוה וטוש"ע ח"מ סי' פ"ב ס' י"ב ורבו קושי' ודקדוקים בסוגי' זו: א) בפי' הש"ס היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת כ' הרשב"ם וז"ל היכי דחזינן לבסוף דאיכא עדים כאחד מהן איכא למימר דזה הלוה הי' יודע שרוצין להעיד כאחד מהן, ואירתת שלא יבואו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה יע"ש וקשה דא"כ מה מתקיף לה מר בר ר"א הא מגו דחינן בסברא כל דהו כמ"ש בש"ות תרומות