שערי תורה חלק א רמא

קרא עליה ערער דהיינו על חיה ור"ל על עדות שלה ולפעמים הוא לטובת הולד שחי' אומרת שהוא ממזר והוא מערער עליה שזה כשר הוא לכן כתב הרמב"ם בכה"ג היכי שהעד מעיד שהוא כשר ומערער על עדותה אזי הולד כשר ע"פי עדותו אע"ג בחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו ואז נדחה עדות החי' כו' ומ"ש ואין לו יחוס היינו דעד זה אין יודע יחוסו אלא מעיד דולד זה לאו ממזר הוא או י"ל לענין יחוס כהונה אין עד אחד נאמן אלא להכשירו לבוא בקהל ישראל נאמן משום דספק ממזר כשר מדאורייתא עכ"ל ולענ"ד פי' זה ברמב"ם רחוק לאומרו דלפי דבריו בע"כ סובר רמב"ם לחלק בין עד כשר לאמה בנאמנות בספק השקול כמ"ש בס"ק ס' בכוונת הר"ן, ועל דברי הר"ן כתב שא"י מנלן דין זה דבאמת בכל מקום שע"א נאמן ה"ה אשה וכעת בא להוסיף גם בדעת רמב"ם ומ"ש ראי' מרמב"ם כוונתו למ"ש בס"ק ס' דסובר אשה שהעידה על איש אחד שמת ואח"כ הכחישה עד כשר תצא יש לומר שאני התם כיון שיש לעד כשר סיוע חזקת אשת איש וחזקת חי של הבעל, ולולי דבריו יש לומר דרמב"ם סובר דנאמנות אשה עם עד כשר שווין ומ"ש הרי הבן בחזקת כשר טעם אחר יש בדבר דהנה בחלקת מחוקק בס"ק ל"ג הקשה עוד וז"ל יש לדקדק מאחר שדר בבית ממזר א"כ הו"ל קבוע ולמה לא יהי' הדין כעיר שרובה ישראל דפסק לעיל בסעיף ל"ג דהוי ספק עכ"ום לענין יוחסין ויהי' ג"כ ספק ממזר לענין יוחסין עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהנה תוס' כתבו במס' נזיר דף י"ב ע"א ובגיטין דס"ג ע"א דקבוע דאורייתא לא הוי רק היכי שאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו אבל היכי שלא ניכר ליכא קבוע רק שקנסו שם יע"ש וי"ל דכן דעת רמב"ם וא"כ לא דמי להתם באסופי שנמצא בעיר שרובה ישראל דהוי ספק עכ"ום לענין יוחסין כיון שאו"ה כל אחד ניכר לעצמו יש לו דין קבוע משא"כ הכא שבע"כ איירי שנתערבו ואין ניכר מי הוא הממזר ומי הוא הכשר וכיון שיש כאן ארבעה נשים אשת כהן ולוי וממזר ונתין איכא נגד ממזר רובא ויש לכל ולד שאנו דנין עליו חזקה דאתי' מכח רובא דפריש מרובא הכשרים ומ"מ נאמנת החי' דע"א נאמן נגד רוב כמ"ש פני יהושע בקדושין דס"ג ע"ב (אך צ"ע כי בחידו' לכתובת כתב להיפך), וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שאם ערער עליה אחד ואמר בשקר העידה ומיירי בכל גווני בין היכי שחי' אמרה שזהו בנה של הכשר ויחדה שמו והמערער אומר שהוא בן ממזר מ"מ נשאר הבן בחזקת כשרות דאמרינן שפריש מרוב כשרים, ומה דאמרינן שאינה נאמנת היינו לענין שווין לו יחוס כי לא נתייחס אחר אותו אב שאמרה החי' שלענין זה אינה נאמנת דהא עד אחד מכחישה רק שאנן אמרינן סליק עדותן כמאן דליתנהו דמי הוא ג"כ כשר מכח רובא ומכ"ש היכי שהחי' אמרה שהולד הוא בנה של אשת ממזר והמערער אומר שהוא בן כשר נשאר בחזקת כשר ומ"מ אין לו יחוס דאפילו כשאומר המערער שיודע יחוסו ג"כ אינו נאמן דאשה יש לה נאמנות כמו העד כשר לכן נשאר כשר כאילו לא העידו כלל שהי' בחזקת כשר ואין לו יחוס וא"כ אין אנו צריכין לומר כפי' ב"ש דרמב"ם לא מיירי בכל גווני וגם שהעד אין יודע יחוסו ולפמ"ש א"ש על נכון ולפ"ז צ"ל הא דאיתא בש"ס היכי דלית לי' חזקת כשרות ע"א נאמן לא לפסלו רק שאין לו יחוס, ואפשר שר"ל לענין יחוס כהונה כמ"ש ב"ש בפי' ב' דלענין זה ליכא רובא דרובא אינם כהנים, וכ"כ לענין לוי איכא רובא שאינם לויים ולענין זה אין החיה נאמנת כשאומרת שזה כהן וזה לוי כשמערער, אבל לענין שכשר לבוא בקהל אף כשמערער ומסלקין עדותן נשארו הוולדות בחזקת כשרות ואין להקשות לפי דברינו למה לי נאמנות החי' (היכי דליכא ערעור) בלא"ה כשרים לבוא בקהל משום דכל דפריש מרובא קפריש דז"א דבאמת הנאמנות של חי' אינו פועל רק לידע אחר מי מתייחסין אחר אבותיהם וגם לידע מי כהן ומי לוי שעל זה ליכא חזקה דאתיא מכח רובא וא"ש, ולאחר עיון ראיתי בס' הפלאה שכתב מעין זה והנאני שכוונתי לדעת הגדול והמעיין יבין ההפרש מה שהוספתי בתוספת מרובה

ז אמנם בגוף האי כללא שכיילו לן רבותינו ז"ל דלא הוי קבוע היכי שאין איסור ניכר קשה מתלמוד ירושלמי דמשמע להדי' במס' שבת בפרק כלל גדול להיפך דאי' שם גדול שנישבה בין הגוים רב ושמואל, חד אמר מונה ששה ועושה שבת וח"א עושה שבת ומונה ששה כו' ויחיש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם ר' יוחנן אמר חושש לכל הנשים כו' תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת יכול הוא לישא משוחררת כו' עכ"ל ולפי דברי תוס' לא דמי זה לזה דהא רוב ימים ימי חול ולא הוי קבוע דאינם ניכרים לו ושאני התם דהוא רק קנסא בעלמא ועיין במגן אברהם בסימן שמ"ד סק"א שוב ראיתי בספר פרי מגדים שם ס"ק א' וב' ונראה שיש ליישב ואין כאן מקומו

פרט ד יבואר היכי שהוחזקה חיה כפרנית בדבר אחד אם נאמנת על ולד אחר

ח בש"ות חכם צבי סימן ל"א ראיתי דבר חדש הנוגע לנ"ד וגוף הענין שנידון שנשאל עליו הגאון זלה"ה הי' באחד שרצה לגרש את אשתו והוחזק לשקרן בשם אביו אם נאמן במה שאמר שהוא לוי מי נימא כיון שהוחזק כפרן בדבר אחד הוחזק כפרן גם לדבר אחר וכתב על זה וז"ל וכבר הי' אפשר לומר דזה תלי' בשינוי הגירסאות והפירוש בקרא עליו ערער דרש"י גרס קרא עליו ערער ופי' עליו קאי על הולד ולפי זה הי' אפשר לומר דוקא על ולד זה שהוכחשה אינה נאמנת אבל בולד אחר נאמנת, אבל בדברי הרמב"ם דגרס קרא עליה ערער ופירש דקאי על החי' אפשר לומר דאינה נאמנת לעולם אפילו על ולד אחר אלא שהרב המגיד השווה בין הפירושים ולפי דבריו יש לומר דבחי' נמי נאמנת על הולד אחר וא"כ בנ"ד כיון דלא הוחזק כפרן בענין הלוי' והו"ל כמוחזק כפרן לממון זה דלא הוחזק כפרן לממון אחר עכ"ל ולכאורה דבר גדול דיבר הגאון ז"ל בחקירה הלז, ולכאורה י"ל אף לדברי המ"מ שנאמנת על ולד אחר מ"מ באותו עדות שהוחזקה כפרנית על ולד א' הוחזקה ג"כ על השני כגון בנ"ד שאמרה זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר והוכחשה באחת מולדות אף שלא הוכחשה באחרים אינה נאמנת כיון שהוא באותו עדות, מיהו לשיטת הח"צ שמדמה לדין הוחזק כפרן לממון זה שלא הוחזק כפרן לממון אחר מוכח אפילו בחד ענין לא הוחזק כפרן כדאי' בח"מ סימן ע"ט בש"ך ס"ק ט"ו אפי' כפר במאה והוחזק כפרן בחמשים נשבע בחמשים אחרים הרי אפי' בחד ענין לא הוחזק כפרן לממון אחר, ובספר הפלאה ראיתי שכתב להיפך היכי שעדים או עד אחד כשר מכחישה באחד מולדות שוב אינה נאמנת על הולדות אחרים שבאותו עדות ולא הביא דברי החכם צבי, ולפ"ד הח"צ נראה אינה מוחזקת כפרנית בשאר הוולדים מיהו לדינא צ"ע דמסתברין דברי הפלאה ושיטת הח"צ תמוהין בעיני במה שמדמה הוחזק כפרן של עדות להוחזק כפרן של בעל דין הגם שקיי"ל בח"מ סימן ע"ה ס"ה טענו מנה לי בידך ואמר להד"ם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם כו' ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם יע"ש וכיו"ב אי' בסימן פ"ז סעיף ה' הטעם הוא משום דבמלוה אינו מוחזק לרשע די"ל אשתמוטי קמשתמיט דלית לי' לכן קיי"ל הכופר במלוה כשר לעדות מה"ט אף שמוחזק כפרן מ"מ אינו מוחזק לרשע משא"כ בעדות כשמעיד שקר הוא רשע פשוט עד המוכחש משני עדים כשרים וכיו"ב שפסול לכל עדות שבעולם וי"ל ה"ה בחיה היכי שהכחישו שני עדים או עד כשר לשיטת ב"ש שעד כשר נאמן מן התורה והיא רק מדרבנן נאמן העד יותר מחי' יש לומר שהוכחשה לכל הולדות במס' ב"ב דף ל"א ע"א לא פליגי רק בתרי לגבי תרי ועיין בח"מ סימן ל"א ס"א דקיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה אבל באחד המוכחש משנים או אשה מעד כשר אתכחש לכל העדות, מיהו יש לחלק דהנה יש להסתפק בלאו דלא תענה ברעך עד שקר, מי שאין לו נאמנות מן התורה להעיד רק שחכמים האמינהו שיהי' לו שם עד אם עבר על לאו הלז ומי נימא כיון שאין לו מן התורה שם עד אולי לא אמרה תורה רק מי שיש לו שם עד מן התורה, או דלמא כיון שעכ"פ נתנו חכמים נאמנות הוא בכלל לאו הלז דכוונת התורה הוא מי שיהי' לו שם עד אפי' מדרבנן לא יגיד בפני ב"ד שקר, ובאמת מצינו לזה הרבה דמיונות שהתורה אמרה על דין דרבנן כמ"ש המשנה למלך בפרק שביעי מהלכות תרומת הלכה א' כמו באונס ומפתה שאם הי' אסורה עליו אפי' מדרבנן אינה נושאה דכתיב ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו ועיין בכסף משנה בפ"א מנערה בתולה הלכה ה' ומשנה למלך בפ"ג מהלכות עבדים דין א', ועיין כיו"ב במס' סוכה דף כ"ג ע"א ובש"ות חכם צבי סימן ק"נ וע"ע במס' סוטה דף מ"ד ע"א וע"ב מחלוקת ר' יוסי עם ר' יוסי הגלילי דמיון לזה, וכיו"ב בכמה דוכתי ולאחר העיון קצת מוכח ממקומו שגם