שערי תורה חלק א רמ

נאמן בספק השקול רק משום מעלת יוחסין החמירו שלא להאמין עד אחד וכיון שאי אפשר בענין אחר אוקמי מל דין תורה שחיה נאמנת יע"ש ואולם לכאורה גם דבריו תמוהין דהיאך אפ"ל שמן התורה נאמן ע"א הא בדבר שבערוה אפילו בספק השקול לא קם עד אחד, ואפשר לומר לכן דק הר"ן בלשונו הקדוש וכתב דהוי רק גילוי מילתא דדמי להא דאי' ביבמות דף ל"ט דקיי"ל דאפי' עד אחד או קרוב או אשה נאמנים לומר אחוה דמיתנא הוא כדי שיחלוץ לה אף דהוי דבר שבערוה כיון דהוא רק גילוי מילתא בעלמא וכן קיי"ל בא"העז סימן קנ"ז ס"ב ועיין ברי"ף שם, מה"ט סובר הר"ן נאמנת חיה לומר זה ממזר דהוא רק גילוי מילתא בעלמא וקם ע"א אפילו בדבר שבערוה, מיהו בפי' גילוי מילתא כתבתי בכללי ע"א אריכות בזה מה שנחלקו הפוסקים ותו ק"ק לפ"ז למ"ד התם בעדים תיקשי לי' מברייתא דהכא דמוכח דבדבר שבערוה נאמן עד אחד ואפילו אשה כיון דהוא גילוי מילתא בעלמא ויש ליישב להמעיין היטב

פרט ב יבואר אי נאמנת רק לאלתר או שנאמנת אפי' לאחר זמן

הב"ש בסימן ד' ס"ק ט' כתב וז"ל ועיין בש"ס ובחושן משפט סימן רע"ו לענין הבכור נאמנת החי' לומר זה יצא ראשון וכתב בפרישה שם איירי במכחישה משו"ה בעינן דהעידה לאלתר (היינו אב או אם מכחישה) וכאן ל"ב לאלתר וטו"ז חולק עליו וכתב שם, כאן לא איירי במכחישה כי במכחישה אפי' אב או אם אינה נאמנת ומחלק בין הכירות לענין בכור ובין הכירות דכאן עכ"ל וקיצר הב"ש בטעם הדבר ועיינתי בטו"ז שם ס"ק כ' וראיתי שכתב שם הטעם וז"ל ונראה לי לתת טעם לדבריהם דלענין בכורה דאמה אחת ילדה תאומים ורגיל להיות דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבחין ביניהם ע"כ לא האמינו לחיה אלא לאלתר אבל אח"כ לא דאפשר לטעות בקל משא"כ כאן בתערובת שתי נשים או מארבעה בודאי במעט הבחנה יש היכר ע"כ האמינו לחיה עד עולם כל שאין ערער עכ"ל וכן בש"ות חכם צבי סימן ל"א הביא דברי הפרישה והשיג עליו וכפי הנראה לא ראה מ"ש בטורי זהב ואולם בטעם הדבר לחלק כתב טעם אחר וז"ל והנראה לי נכון דשאני בין נאמנות היוחסין לנאמנות הבכור דבבכור כיון דליכא נפקותא אלא לענין פי שנים לא דייקא החיה כולי האי כיון דשניהם בניו ולכן לא האמינהו אלא לאלתר ממש אבל בכהן לוי דנפקא מיני' טובא לענין כיבוד אב ואם ומקללם ומכה אותם ולענין רוב העריות מלבד ענין היוחסין ודאי דייקא החיה טובא ולכך נאמנת אפי' לאחר זמן עכ"ל והוא חילוק נכון, ואולם תמהני על הגאונים הנ"ל אמאי לא השיגו על הפרישה מלשון רש"י במס' קדושין דף ע"ד ע"ב ד"ה נאמנים בהא דאמר ד' חסדא שלשה נאמנים לאלתר אסופי חיה לענין בכור כו' כ' וז"ל נאמנים לאלתר ולא לאחר זמן אבל כל שאר הנאמנים נאמנים אפילו לאחר זמן עכ"ל מבואר להדי' לענין יוחסין נאמנים אפי' לאחר זמן וכ"כ להדי' בחידושי ריטב"א וז"ל ודוקא בהא לא הימנהו רבנן כל זמן שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כל כך מעינה לא סמכו עלי' שתדע להכיר איזה יצא ראשון לבכורה אבל לומר שאינו נתין וכיו"ב נאמנת כל זמן שלא קרא עליו ערער כדתני' בסמוך דלא פליגי תנאים כלל עכ"ל והיינו כטעם שכתב הטו"ז רק שקיצר בלשון שוב ראיתי בס' בית מאיר שג"כ הביא דברי ריטב"א הלז וזהו ברור

פרט ג יבואר היכי שקרא עלי' ערער אין החיה נאמנת וביאור שיטת רמב"ם בזה

ד שם במס' קדושין על האי דינא הנזכר בפרט א' נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר איתא אח"כ בד"א שלא קרא עליו שם ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת פירש"י וז"ל נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ונתין וממזר שלא קרא כו' שלא יצא מערער על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר יע"ש ומקשה הש"ס ערער דמאי אלימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי ואבע"א לעולם ערער חד וכי אמר ר' יוחנן אין כו' ה"מ היכי דאיכא חזקת כשרות אבל היכי דליכא חזקת כשרות חד נמי מהימן ופירש"י שלא נודע לבריות מי הוא הכשר ולא יצא אחד מהם ידי ספק כתב הר"ן וז"ל נאמנת החיה וכו' ארבעה נשים שילדו בבית אחת כו' ולאו מדינא אלא הימנהו מדרבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר שלא קרא עליו שלא יצא מערער על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר אבל הכא דליכא חזקת כשרות שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע"ג דהמנוהו רבנן ואמרו דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשדבר בענין שראוי להאמין עד אחד במילתא דעבידא לאגלוי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל היכי שבא עד אחד והכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת עכ"ל ואולם בפירש קרא עלי' ערער חד לא אתפרש מי הוא המערער, ויש לפרש בד' גווני:

א) שמערער הי' האב:

ב) שמערע' הי' האם ג) שמערער הי' עד אחד כשר:

ד) שמערער הי' עד פסול כמו אשה וכיו"ב ומעתה נבוא לברר הדינים כסדר הנה כפי משמעות לשון הש"ס דאיתא היכי דליכא חזקת כשרות חד נמי מיהמן מוכח כפירש"י שחיה הי' אומרת להכשיר הולד והערעור הוא שהוא בנה של אשת ממזר וא"כ בכה"ג פשוט אם האב מערער כיון שנאמן מן התורה לומר זה בני ממזר ונאמנות החיה הוא רק מדרבנן שבודאי יכול לערער והוי ממזר ודאי על פי האב ומותר בממזרת כיון שנאמנות החי' לשיטת הר"ן הוא רק מדרבנן, והאב נאמן מן התורה לא מבעי' לשיטת הרמב"ם המובא בב"ש ס"ק ק"ט דסובר בסימן י"ז סל"ח באשה שהעידה על איש אחד שמת ואח"כ הכחישה עד כשר דתצא ה"ה והוא כ"ש מהתם דהתם לדעת הרבה אחרונים ז"ל סובר הרמב"ם דע"א בעדות אשה אפי' עד כשר נאמן רק מדרבנן מ"מ יכול להכחיש האשה מכ"ש הכא שהאשה נאמנת רק מדרבנן והאב נאמן מן התורה ואפילו לשיטת תשב"ץ וש"ות מוהרי"ק שכתבו שרמב"ם סובר שעד כשר נאמן מן התורה מ"מ עכ"פ יש להם דמיון זה לזה (מיהו יש לדחות שאני התם כיון דיש גם חזקת אשת איש המסייע לעד כשר ועיין בזה) ואפילו לחולקים שאין יכול להכחישה י"ל שאני התם כיון שנאמנות עד כשר הוא ג"כ מדרבנן משא"כ האב שנאמן מן התורה לא מבעי' לר' יהודא דקיי"ל כוותיה ואפי' לרבנן דס"ל בדף ע"ח שאינו נאמן לומר זה בני גמור מודו הכא כיון שהוחזק ממזר בבית זה יכול האב לומר זהו בנו של ממזר והאחר הוא בני שהוא רק גילוי מילתא בעלמא ואינו מפקיע מחזקה והחי' אפי' בגילוי מילתא לשיטת ב"ש א"נ רק מדרבנן:

בדין ב' היכי שהאם מערערת ואומרת שאינה בנה רק הוא בן של ממזר, אף דקיי"ל שאין אם נאמנת לפסול את הולד שאני הכא דהוא רק גילוי מילתא בעלמא וכמו שנאמנת החי' כ"כ נאמנת האם וכדמוכח להדי' מלשון הר"ן בד"ה אבא שאול, מיהו בכה"ג הוי הולד ספק ממזר כמו שהי' מקודם הכחשה דהא אין להאם נאמנות יותר מחי':

בדין ג' היכי שעד כשר מכחיש לחי' בכה"ג י"ל כיון שעד כשר נאמן מן התורה לפי הבנת ב"ש בכוונת הר"ן ואשה נאמנת רק מדרבנן הוי הולד ודאי ממזר על פי עד כשר המכחישה די"ל דלא האמינהו לחי' היכי שיש עד כשר המועיל עדותו מן התורה ועיין בב"ש בס"ק ס"ב שמוכח שסובר היכי שבא עד כשר נדחה עדות החי':

בדין ד' היכי שאשה או פסול מכחשת לחי' נראה דהוי ספק ממזר כיון שנאמנות שניהם שווים וכ"ז פשוט לשיטת ב"ש

ה וראיתי בב"ש ס"ק ס' שכתב שהר"ן בע"כ סובר כתוס' דכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים אפילו לא פסקו הבית דין על פיו ובמכ"ת דבריו תמוהין מאד ותמהני היאך נעלם מעין העדה מ"ש הר"ן בריש פ"ק דב"מ דף ב' שכתב הנמוקי יוסף בשם רנב"ר דוקא כשהורו בית דין על עדותו של ראשון ואינו מחוסר מעשה בכה"ג הוי הראשון כשנים אבל כשמחוסר מעשה לא הוי הראשון כשנים ועכ"פ בעינן פסק בית דין והא הוא ז"ל מיירי שם בעד אחד לשבועה שנאמן מן התורה ואפ"ה לא הוי כשנים עד שיורו בית דין ובאמת בלאו דברי ב"ש ג"כ דברי הר"ן סותרים זא"ז וצ"ע

ו והנה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מא"ב הלכה ל"ב כתב וז"ל נאמנת חי' לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסין בד"א בשהוחזק' נאמנת ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס עכ"ל ומחבר בסימן ד' סל"ה נמשך אחר לשון רמב"ם רק ששינה קצת כמבואר להמעיין אבל מ"ש בסופו והרי הבן בחזקת כו' כתב כלשונו ממש ודברים הללו אין להם ביאור וכתב הב"ש בס"ק ס"ב כוונתו דהנה הרמב"ם שינה מלשון שאר פוסקים דהרי"ף גרס שקרא עליו ערער דהיינו על הולד, ורמב"ם כתב