שערי תורה חלק א כג

דכשיראה שב"ד יחייבוהו יטעון כן יע"ש, וכן משמע בש"ך סי' ע"ט ס"ק ב' וכן מוכח למעיין בנימוקי יוסף בב"מ בדף ג' ע"ב שהבין כן כמ"ש בס' גידולי תרומה שער י"א חלק א' הלכה ג'

ואולם עכ"פ נראה לכ"ע מיירי הסוגי' גם כשעומד בדיבורו להד"ם רק שפליגי אי מיירי גם כשחוזר מדיבורו, וראיתי בגדולי תרומה שיצא לדון בדבר חדש שרצה לפרש כן בכוונת הר"י מיגאש, וכ' שם וז"ל ושמא אפשר לומר דסובר הר"י הלוי דבע"כ מחלוקת אביי ורבא מסתמא באינו עומד בדיבורו אלא שאומר אח"כ כדברי העדים ומש"ה קאמר אביי דראוי להאמין ללוה דכיון דעדים נמי קאמרי פרעי' דאי מחלוקתם דווקא בעומד בדיבורו ועדיין הלוה אומר להד"ם תיקשי מ"ט דאביי דפטר ללוה דהא איהו גופי' אכתי קא מיפסל לעדים במאי דקאמרי שפרע ואיך נפטרהו במה שהוא מודה ובמאי דקאמר להד"ם וודאי לאו כל כמיני' ביון דקא מסהדי סהדי דלוה אלא וודאי דלא קאמר אביי דליהמני' אלא במה משוה בטענתו עם העדים דהיינו היכא דהדר בי' וקאמר פרע ואהא קאמר רבא דאפ"ה כיון דקאמר מעיקרא לא לויתי הוי כאומר לא פרעתי ולא מצי הדר בי' דכבר הוחזק כפרן עכ"ד, ולא הבנתי דבריו כי בפשיטות נראה דאזלו לשיטתם דאי' במס' גיטין דף ח' ע"ב ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוין לך עצמו קנה נכסי לא קנה, איבעי' להו כל נכסיי קנוין לך מהו פי' רש"י וז"ל מי אמרינן עצמך ונכסיי תרי דיבוריה נינהו, אבל כל נכסיי כיון דבחד דיבורא אית לי' שחרור עצמו ומתנות נכסים כו' הלכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דיבורי' או דלמא פלגינן דיבורי' יע"ש, ונחלקו בזה אביי ורבא אביי סובר למסקנא מתוך שלא קנה נכסים לא קנה את עצמו דלא פלגינן דיבורי' ורבא סובר עצמו קנה נכסים לא קנה פלגינן דיבורי' אפי' בחד דיבורא יע"ש, וקיי"ל כרבא כמ"ש הרי"ף והר"אש והרמב"ם בע"ז מהלכות עבדים ה"ב וטור ש"ע י"ד סי' רס"ז סעיף נ"ו וא"כ הכא לפי מה שכ' רש"י וז"ל באומר לא פרעתי דכיון דלא לוה לפי דבריו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנים הם על הלוואה ואינם נאמנים על הפרעון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי יע"ש, ובע"כ אמרינן פלגינן דיבורי' למה שאמר לא לויתי פלגינן הכוונה שיהי' כאלו אמר לא פרעתי הוי רק חד דיבורא ובוודאי אי הוי אמרינן דפלגינן דיבורי' כאלו אמר לוה ואינו נאמן במה שאמר לא לוה הי' תרי דיבורים כמו פלוני רבעני לרצוני, וכיון דע"ז לא שייך פלגינן דיבורי' כמובן, וגם אי הוי פלגינן דיבורי' בכה"ג לא הי' חייב לשלם אפי' לרבא דמה בכך שאמר שלוה הא יש עדים שפרע רק דבע"כ פלגינן הכוונה כאילו אמר לא פרע פשיטא שלא אמר שני דיבורים כי אמר רק ענין אחד שלא לוה, לכן אביי לשיטתו שסובר בכה"ג לא פלגינן דיבורי' שאם אתה מאמינו שלא פרע יהי' נאמן ג"כ שלא לוה לכן אמרינן שאינו נאמן כלל דבממ"נ אי מהמנינן ללוה לחובתו נאמן ג"כ לזכותו ואי מהמנינן לעדים לחובתו נאמנים ג"כ מה שאמרו לזכותו ורבא לשיטתו דסובר פלגינן דיבורי' אפי' בחד דיבורא (ועיין סנהדרין דרין דף ט' ע"ב תוס' ד"ה אין) לכן פ"ד בע"ד ופ"ד עדים וא"כ לא קשה מידי קושי ג"ת דשפיר מיירי בעומד בדיבורו ומ"מ שפיר קאמר אביי דאף דבעלמא נאמן לחובתו יותר מעדים כשאומר רק לחובתו משא"כ הכא שאומר זכותו אזלינן בתר כולו דיבורו או דבורם וכן מבואר להדי' בבע"ת ש"כ שם בהלכה א' וז"ל אמר אביי אמאי ניסמוך אהנהו אינהו הא קאמרי דאוזפי' ואינהו הא קאמרי דפרעי נסמוך עלה הא קאמר להד"ם הלכך ממ"נ פטור יע"ש, הרי להדי' כמ"ש ומבואר ג"כ שעומד בדיבורו להד"ם, וזהו פשוט

יד ושמעתי מכבוד מחו' הרב החריף הגביר מפורסם מה"ו משה זצ"ל מק"ק וואדייסלוב חתן כבוד מחו' הרב הגאון המפורסם מ"ו אלעזר ז"ל האב"ד ק"ק הנ"ל ששמע קושי' בשם הגאון העמקן האב"ד דק"ק פיאסק ז"ל על דין דרבא בשבועות דף מ"א הנ"ל כל האומר לא לויתי כו' מהא דאי' במס' מכות דף ו' ע"א דסובר רבי בדיני ממונות כשנמצא קרוב או פסול עדותן בטילה כמו בדיני נפשות וכן קיי"ל להלכה הא כמו דסובר רבא הודאה מתוך כפירה מועיל בצירוף העדים ופ"ד לוה דמהימן לומר שלא פרע לחובתו ואינו נאמן לומר שלא לוה ופלגינן דיבורי' דעדים דמהמני שלוה ואינם נאמנים שפרע וא"כ הכא כיון דבע"כ מיירי שהלוה מכחיש הלוואה לגמרי, א"ה לפי דבריו לא היו הפסולין שם יהי' נאמן לחובתו יותר מעדים כשרים אשר אומרים שגם פסולים היו שם, אבל מה שאומר הלוה שגם הכשרים לא היו שם כי הלוואה הי' שקר ע"ז לא יהי' נאמן לזכות א"ע נגד עדים הכשרים שא שאומרים שהיו שם, וממילא יהי' חייב לשלם, ואף די"ל דר' סובר כיון דגם בקרא כתיב ע"פי שני עדים או ע"פי שלשה עדים מקשינן ב' לג' והוא גז"הכ, מ"מ קשה על סברת רבא דהא מוכח מן התורה דבע"כ לא אזלינן בתר הודאתו בצירוף העדים אם הודאתו מכח כפירה עכ"ד פח"ח והוא קושי' נאה למבין

ואמרתי להרב הנ"ל דלכאורה לק"מ קושי' הגאון הנ"ל לפי מאי דקיי"ל דטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור ופי' רש"י ותוס' משום שמלוה הודה שאינו חייב לו שעורים והודאתו לחובתו הוי כעדים אף שלוה הודה שחייב שעורים, מ"מ כיון שהודאת המלוה והלוה סותרים א"ע אזלינן בתר המוחזק בממון וכמו בשני כיתי עדים המכחישין זא"ז שאזלינן בממון בתר המוחזק, וא"כ ה"ה במו שהודאת הלוה לחובתו הוא כעדים הא נמי הודאת המלוה לחובתו הוא כעדים והא הוא אומר שמעשה אמת שקרוב או פסול הי' שם כי דוחק לומר דמיירי שמלוה אינו יודע מקרובים, ואדרבה מן הסתם מסכים לעדים, וא"כ הוי כב' כיתי עדים המכחישים זא"ז שאין מוציאין מן המוחזק, וא"ל כמש"ל הא גם בהאי דלא לויתי לפ"ד המלוה שאומר שלא פרע העדים אומרים שקר וכיון שפסול על הפרעון לפ"ד פסולים על הלוואה כיון שהוא באותו עדות כדאי' בב"ב דף ל"א ואמאי אזיל רבא בתר הודאת הלוה, דז"א די"ל כמש"ל לתרץ דבגוף הענין אין הבע"ד נאמן להכחיש העדים א"כ במה שאומר המלוה להכחיש העדים א"נ והמלוה אינו מחייב א"ע ע"ש באריכות וא"כ הכא שמלוה אינו מכחיש לעדים כשרים כי אומר שאמת שהי' שם עם עדים פסולים שפיר י"ל דאזלינן בתר הודאת המלוה, ואולם אכתי קשה לפי מה דסובר רבא ביבמות דף ל"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה אוקי אחזקה וכתבנו לעיל בשם מוהר"ם ב"ב ומהרש"א שלא החמירו רק באיסור ולא בממון, ונראה כיון דבדיני ממונות לא אברי סהדי אלא לשקרא כשיש לנו הוכחה ברורה עד שהוא בגדר אנן סהדי לב"ד לב' עדים וא"כ הא דאמרה תורה בד"מ כשנמצא קרוב או פסול עדותן בטלה בע"כ הוא מצד חוקת התודה שהי' החוקה אף שהענין אמת שחייב לו ממון לא ישלם ואפקעתא דמלכא הוא, דכי נימא משום שקרוב או פסול הי' שם ג"כ ישקרו העדים כשרים ובשגם כי קרוב אינו חשוד לשקר כדאי' במס ב"ב רק שכן הוא חוקה אפי' אם הלואה אמת וראוי להוציא מלוה דאנן סהדי שחייב לשלם, מ"מ פקעה התורה ממונא ופטרה התורה מחיוב, וא"כ כראה לפי הכלל היכי דחיוב הוא וודאי ופרעון הוא ספק חייב לשלם דאין ספק מוציא מידי וודאי וקם בחזקת חיוב כמש"ל נראה הא דעדותן בטילה ה"מ כשברור לנו שקרוב או פסיל הי' שם בוודאי אבל אם יש לנו ספק אי הי' שם קרוב או פסול במעמד הכשרים הוי ספק אי נפטר מחוב וממילא חייב לשלם דאוקי החוב בחזקת חיוב ובחזקת המלוה דהא העדים אומרים בוודאי אמת שחייב לו רק אי קרוב או פסול הי' שם נפטר מחיובו כאילו פרעו אבל כשיש ספק אי היה שם הוי ספק בפרעון ממילא מחויב לשלם מטעם חזקת חיוב וא"כ ה"ה כיון שמלוה ולוה מכחישים זא"ז והודאת כל אחד הוי כעדים והוי כב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דמן התורה אזלינן בתר חזקה כיון דלרבא הוי תרי ותרי ספיקא דרבנן, ובממון אוקי אדאורייתא וקם בחזקת חיוב שמחויב לשלם וקמה קושי' הנ"ל לרבא לשיטתו ועמ"של בשם רש"בא גיטין דף ע"ח והבן

מיהו באמת לק"מ לענ"ד לפי דברינו הנ"ל דהא כתבתי לעיל דמסוגי' דשבועות מוכח כמוהר"י ב"ל שבגוף הענין נאמנים העדים יותר דאל"כ אמאי אזלינן בתר הודאת הלוה ניזל בתר הודאת המלוה דהא התם הספק הוא בהלוואה אם ניזל בתר הודאת המלוה, ומה שחייב הלוה היינו שהלוי כאילו הודה שהפרעון לא הי' לשם פרעון רק לשם מתנה כמש"ש, והיינו דוקא התם משא"כ הכא א"א לומר שיהי' כאילו אמר להדי' שכשרים היו אצל הלוואה וקרוב או פסול לא הי' שם דהא באמת מכחיש לגמרי הלוואה רק כאילו אמר דבר זה לבד שקרוב או פסול לא הי' שם בעת הלוואה ואף אם אמר כן הי' פטור לשלם כי לא הי' מחייב א"ע כי אם דאזלינן בתר דברי עדים הכשרים ונצרף דבריהם שחייב הא לפי דבריהם הקרוב או הפסול הי' שם ופטור מלשלם וא"א לומר שיהי' נאמן