שערי תורה חלק א רלז

וא"כ לפ"ז הי' מקום לפרש כוונת ירושלמי דספק הנ"ל הי' מסופקים חכמי התלמוד בכוונת משנה אחרונה אי הכוונה רק שמותרת לביתה והיינו שאין יכולה לכוף לבעל לגרשה אבל אם רוצה לצאת ידי שמים יכול לגרשה ואין לו עון אפילו בזיוג ראשון או שאין יכול לגרשה, וגם היו מסופקים אי הכוונה שמותרת לביתה אבל אסורה בתרומה או דלגמרי מותרת לכן כללו במחק לשונם הקדום שני דברים יחד כנודע דרך ירושלמי למינקט לשון קצר מאד הכולל הרבה, וז"ש הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה ר"ל זהו פשוט לביתה דוקא ולתרומה יש להסתפק וגם דייקו בתיבת מותרת אבל איכא ספק אם רשאי לגרשה ואין בו עון או שאסור לגרשה משום איסור לא יגרש כו' כנ"ל והוא אבעי' דלמא רק מותרת אבל יכול לצאת ידי שמים לגרשה או שמחויב לדור עמה כדרך איש עם אשתו שאז הי' שייך לשון חיוב שמחויב לנהוג עמה כדרך איש עם אשתו שלא ימנע ממנה שכ"ו ולכן אמר פשיטא ממתני' רק שהיא מותרת אבל ע"ז יש ספק לדינא, ועל זה אמר ר' אילא לא מסתברא שאם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן אסורה לאכול בתרומה ר"ל תשובה על ספק שלו, והפירוש כפשוטו ואינו בלשון בתמי' רק שר"ל לא מסתבר לומר שאם הי' חבר יחוש והיא תהי' אסורה לאכול בתרומה כי באמת אין צריך לחוש לגרשה וגם מותרת בתרומה ומה שאמר אח"כ אתי עובדא קומי ר' חנינא והתירה ליכול בתרומה הוא הכל המשך אחד ונמשך למעלה והוא מדברי ר' אילא שמביא ראי' לדבריו שכן הורה ר' חנינא וז"ש אתי עובדא קומי ר"ח והתירה ליכול בתרומה וכיון שמותרת בתרומה לא מצא בה דבר כי לא פשעה נגדו ממילא אסור לגרשה בזיוג ראשון ומחמת מגירושין תלי' באכילת תרומה שאם אסורה בתרומה מותר לגרשה בזיוג ראשון לכן כלל שני דברים ביחד באופן שהכל הוא המשך אחת מדברי ר' אילא ואינו מחולק כלל עם ר' חנינא ודלא כבעל קרבן העדה

ח אמנם לפי דברינו קשה אף שמותרת לאכול בתרומה ג"כ ראוי לומר שמותר לגרשה אפילו בזיוג ראשון כיון דחזינן שהתורה אמרה אפילו קפידא כל דהוא שהקניטתו בהקדחת תבשילו מותר לגרשה מכ"ש הכא שאומרת טמאה אני ולפי טעמא דמשנה אחרונה דחיישינן שעיניה נתנה באחר אין לך הקנטה גדולה מזו שאשה תעיז פניה לומר כן בפני בית דין ותתן עיניה באחר וא"כ בממ"נ מותר לגרשה אם אומרת אמת מצא בה ערוה ואם אומרת שקר ונתנה עיניה באחר מצא בה דבר כי פשעה נגדו וב"ד עדים על זה שמצא בה ערוה או דבר וא"כ לכאורה אין כאן מקום ספק ונסתר פי' הנ"ל בירושלמי ואולם אכתי יש לקיים דברינו לפי' בית שמואל בשיטת הטור באופן ראשון דב"ש וב"ה פליגי בזיוג שני בזה סוברים ב"ה דמותר לגרשה משום דבר אבל בזיוג ראשון מודו ב"ה דאסור לגרשה משום דבר ומוטל על בית דין לכופו לכתחילה שאל יגרש אשתו ראשונה משום דבר א"כ יש להסתפק בזיוג ראשון למשנה אחרונה דאמרינן דעיניה נתנה באחר אם יכול לגרשה כיון דבעינן עדים שמצא בה ערות והיא אינה נאמנת ונראה למיפשט ספק זה ממ"ש תוס' במס' סוטה דף ג' ע"א בד"ה ר' ישמעאל בשם ירושלמי וז"ל אתי' דר' אלעזר כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם אא"כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים מכוערים לגרשה אין יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינה יכול שמצא בה דברים מכוערים לפום כן היא אמרת חובה והא תני' משום ב"ש אין לי אלא היוצאת משום ערוה מניין היוצאת משום ראשה פרועה וצדדים מפורמין וזרעותיה חלוצת ת"ל כי מצא בה ערות דבר אמר ר' מנא כאן בעדים וכאן שלא בעדים עכ"ל וא"כ שיש לו עדים על דבר מכוער יכול לגרשה משום ערוה אף דלא הוי ודאי ערוה כיון שלא ברור שזינתה רק שכיון שיש חשש שזינתה מותר לגרשה כי בודאי דברים מכוערים בעצמותן לא הוי ערוה וכמו דמוכח להמעיין במס' כתובת דף ע"ג ע"א בש"ס ופוסקים שם בעיקר החשש הוא שיש לחוש שזינתה או שתזנה כיון שעשתה פריצות הרי היכי דיש עדים על הפריצות ויש לחוש שמא זינתה או שמא תזנה יכול לגרשה וכמ"ש ב"ש להדי' בסימן קט"ו סק"א בעשתה דבר פריצות עיקר החשש שמא תזנה תחתיו יע"ש, וא"כ בנ"ד י"ל דתלי' בג' תירוצים של תוס' דהנה תוס' כתבו במס' נדרים שם כמ"ש בפרט א' דכיון שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת משמע דלא חקרו חכמים שרוב האומרות כן משקרות ונותנות עיניהן באחר והאשה הלז הוא בכללן רק שחשו שמא עיניה נתנה באחר וכן מורה לשון הר"ן שם בתירץ ראשון שכתב דגדר גדול גדרו בדבר שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה, והיינו אם תהי' נאמנת אזי יתפרצו לומר כן אבל לא ברור שרוב האומרות כן משקרות ואולם התוס' ור"אש ביבמות דף כ"ה כתבו שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכן כראה להם להתירן וא"כ בכל אשה האומרות כן אמרינן שהיא בכלל רוב המשקרות דבכל מקום אזלינן בתר רובא, ויש הפרש גדול בין הטעמים לתירץ תוס' בנדרים הוא רק חשש בעלמא וכן מורה לשון הר"ן שכתב מני חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהי' נותנת עיניה באחר אוקמי אדינא ומשמע דאדרבה ראוי לומר מחמת שכסיפא לה מילתא לומר כן בודאי אומרת אמת רק כיון שמדינא אינה נאמנת להפקיע שעבודא דבעל אף שיט הוכחה דכיסופא ותקנת חכמים הי' במשנה ראשונה להאמינה כמו שמורה לשון הר"ן ובמשנה אחרונה שראו שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר אוקמא אדינא, ולתי' תוס' ור"אש ביבמות אמרינן שבודאי אומרת שקר וא"כ נראה לתוס' בנדרים ור"ן שם דהדעת מכרעת שאומרת אמת יכול לגרשה דהוי כאילו הי' עדים שראו בה דבר מכוער דמותר לגרשה משום ערוה שמא תזנה ה"ה אנן סהדי כשאומרת טמאה אני לך שאומרת אמת ויותר נוטה שהאמת אתה והוא רק ספק דלמא נתנה עיניה באחר ומשום ספק התירוה חכמים מטעמים הנ"ל שפיר יכול לגרשה אפילו בזיוג ראשון משום ערוה דאנן סהדי הוי בכל מקום כאילו הוי עדים דהא ילפינן דבר דבר מממון ואנן סהדי מהני להוציא ממון וה"ה הוכחה הנ"ל הוי כאנן סהדי משא"כ לתוס' ור"אש ביבמות דרוב האומרות כן משקרות והיא מן הסתם בכלל רובא אין יכול לגרשה בזיוג ראשון כיון שאין לו ראי' שמצא בה ערוה דהודאתה לא מהני למשנה אחרונה

ט ומעתה נבוא לכוונת ירושלמי ואומר הפי' בירושלמי כמש"ל שהי' מסופק למשנה אחרונה אם מותר לגרשה בזיוג ראשון כיון שלא מצא בה ערוה רק דבר וכשיטת הטור הנ"ל וע"ז פשיט ר' אילא היטב ואומר שתלי' בזה אי נימא שמותרת בתרומה אף שאפשר בחולין ולא יהי' לעז כמ"ש הר"ן בע"כ דליכא איסור כלל משום דחכמים חקרו שרוב האומרות כן משקרות ממילא אסור לגרשה דהא לא מצא בה ערוה אבל אי נימא שאסורה בתרומה יש לצדד לכאן ולכאן דיש לומר כיון שאסרוה בתרומה מוכח שחשו חכמים לחשש איסור אולי אומרת אמת ומותר לגרשה ויש לומר משום דאפשר בחולין אסרוה חכמים אבל לא רצו להתיר איסור דאורייתא דאסור לגרש כי אם מצא בה ערוה וע"ז אמר ר' אילא לא מסתברא שאם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן אסורה למיכל בתרומה כו' מעשה כו' והתירוה ר' חנינא למיכל בתרומה כנ"ל שהכל הוא המשך אחד כמו שכתבתי לעיל וכיון שמותרת אפילו בתרומה אף שאפשר בחולין מוכח שהטעם במשנה אחרונה משום דרוב האומרות כן משקרות ממילא אסור לגרשה בזיוג ראשון כיון שלא מצא בה ערוה לכן א"צ החבר לחוש לעצמו וא"ש ויש ראי' לטור בסימן קי"ט וכפי' א' של הב"ש, מיהו שוב ראיתי דאינו מוכרח דיש לפרש פי' הלז בירושלמי אף לפירוש ב' שפי' ב"ש בכוונת הטור וכן סובר רש"י דכיון דעכ"פ שנוי הוא למקום לגרש זיוג ראשון משום דבר וא"כ הכא אף שמצא בה דבר כי פשעה כנגדו כמש"ל בממ"נ אם אומרת אמת מצא בה ערוה אי אמרה שקר ונתנה עיניה באחר זהו גופא הוי פשיעה שנתנה עיניה באחר ורצתה לכופו לגרשה וגרע מהקדיחתו יחתו תבשילו מ"מ כיון שאין ראוי לגרשה משום דבר בזיוג ראשון כיון שמזבח מוריד עליו דמעות רק משום ערוה מצוה לגרשה שפיר שייל ונסתפק אם ראוי לחוש לעצמו והשיב ר' אילא כנ"ל ואין זה דוחק לומר שאיירי בזיוג ראשון כנודע לבקי בירושלמי שדרכו לקצר מאד, ולפ"ז יש ליישב לכן השמיטו הפוסקים הדין שאם הי' חבר יחוש לעצמו כי לפי פירושינו באמת אי' בירושלמי להיפך ולכן סתמו הפוסקים ואפילו בחבר מותרת ואין לומר הא אי' בירושלמי שתלי' אי מותרת בתרומה ובתלמוד בבלי אי' שאסורה בתרומה וכן קיי"ל דז"א כמש"ל שצד זה לא מוכרח מאף דאינה אוכלת בתרומה משום דאפשר בחולין מ"מ משום חשש זה אין להתירו לעבור על איסור דאורייתא כי מצא בה ערות דבר כמ"ש ב"ש ומשנה למלך שהוא איסור ולא עצה טובה ובעינן עדים, ואולם אכתי י"לד על הפוסקים דהוי להו לבאר בזיווג שני אם הוא חבר יחוש לעצמו, ועוד הי' מקום לומר אפי' לפירוש קרבן