שערי תורה חלק א רלו

פרט ב יבואר למשנה אחרונה שא"נ אם צריך החבר לחוש לצאת ידי שמים ולגרשה כי אולי אומרת אמת ויבואר ביאור דברי ירושלמי שם

ו בתלמוד ירושלמי במס' נדרים עלה דמתני' הנ"ל איתא בז"הל הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה פירש בקרבן העדה דסד"א אם אינה מביאה ראי' לדבריה לביתה מיהו איסורא קמ"ל דאפי' לביתה מותרת דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שמשועבדת לו ומשום דכיסופא לה מילתא האמינהו והשתא אוקי אדינא ומותרת לביתה אם לא הביאה ראי' לדבריה יע"ש אמר ר' אילא לא מסתברא אם הי' חבר יחוש לעצמו ואם הי' כהן שהוא אסורה ליכול בתרומה ופירש בס' הנ"ל לא מסתברא בתמי' וכי לא מסתבר לומר שאם הי' בעלה חבר שיחמיר על עצמו אע"פי שלא הביאה ראי' ואם הי' בעלה כהן שאסורה לאכול בתרומה דשווי' אנפשה ח"דא יע"ש אתי עובדא קומי ר' חנינא חברין דרבנן והתירה ליכול בתרומה פירש שם שמעשה בא לפני ר' חנינא באשת כהן שאמרה טמאה אני והתירה ליכל בתרומה כיון דבעלה חייב במזונתיה לאו כל כמיני' לאסור עצמה בתרומה יע"ש. ויש לדקדק לפי פי' קרבן העדה כמה קו', א', מאי קאמר פשיטא כו' דסד"א שיהי' אסורה לביתה קשה א"כ לענין מאי איתא במשנה אחרונה תביא ראי' לדבריה ובדוחק יש לומר כוונתו דסד"א החילוק שבין משנה ראשונה למשנה אחרונה למשנה ראשונה כופין אותו לגרשה ולמשנה אחרונה אין כופין לגרשה אבל אסורה לכן קמ"ל שמותרת והמעיין במס' קדושין במרדכי בפרק האומר סימן תק"ל יראה שיש מקום לומר כן שכתב שם וז"ל כמדומה לי ששמעתי מרבותי מפורשים האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה ואינה אסורה עליו וא"כ כופין אותה ומשמשתו כמורדת יע"ש משמע שהי' מקום לומר שאסורה רק שאין כופין אותו לגרשה כי הוא יכול לומר שאינה מאמינה וגם אין כופין אותה כיון ששוי' נפשה חתיכה דאיסורא לכן הוצרך לומר שמותרת לביתה ואולם לפי דברינו יתיישב הלשון היטב ברווחא:

ב', מה שפי' בדברי ר' אילא מה שאמר לא מסתבר הוא בלשון בתמי' דוחק בפירוש הלשון כמובן:

ג' קשה לפי פירושו למה השמיטו הרי"ף ורמב"ם וטוש"ע האי דינא שאם הי' חבר יחוש לעצמו בפרט הרמב"ם שדרכו להביא כל הדינים דאי' בירושלמי, ועוד יובן מה שיהי' מיושב המשך הלשון לפי דברינו שנכתוב בס"ד, ונלענ"ד לפרש פירוש אחר בדרך פלפול להגדיל תורה ולהאדירה, דהנה אי' בש"ע בסי' קי"ט ס"א דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות או דבר, וכתב הב"ש בס"ק ב' שאם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כייפינן שאל יגרש שלא יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה עדות דבר ובדעת הטור כתב דמשמע דסובר דב"ש וב"ה דסוף גיטין לא פליגי רק בזיוג שני בכה"ג סוברים ב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיוג ראשון מודים ב"ה דאסור לגרשה משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני אז מותר לגרשה משום ערוה או משום דבר לפי זה מוטל על הב"ד לכופו לכתחילה שאל יגרש אשתו ראשונה משום דבר יע"ש א"כ לדעת הטור אפילו בזיוג שני סוברים ב"ה דאסור לגרשה רק כשפשעה כנגדו או משום ערוה או משום דבר והיינו שיש עדים על ערוה או על דבר, ויש להסתפק היכי דאמרה טמאה אני לך למשנה אחרונה דאינה נאמנת ומותרת לו אי הבעל רוצה לגרשה אי חל עליו האיסור דאל יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה או דבר כיון שאינה נאמנת שהי' בה ערוה וליכא עדים והספק הוא לשיטת הפוסקים בזיוג ראשון ולטור אפילו בזיוג שני מי נימא כיון דמדינא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך א"כ לא מצא בה ערוה דהא בעינן עדים על ערוה וכיון שהיא אינה נאמנת לא מצא בה ערוה וכיון שאין לו עדים על דבר שפשעה כנגדו אסור לגרשה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי ולכאורה אין כאן מקום ספק כיון דהיא מרוצה לקבל גט דהא אומרת טמאה אני לך מותר לגרשה כדאי' בהגהות רמ"א שם בסימן קי"ט על מ"ש המחבר שם כנ"ל כתב וז"ל אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו' ודוקא בימיהם שהי' מגרשין בע"כ אבל אם גירשה מדעתה מותר עכ"ל וא"כ ה"ה כיון דהוי מדעתה מותר לגרשה, ואולם אחר העיון הספק במקומו עומד דהנה המעיין בחלקת מחוקק שם סע"ק ב' יראה שהבין שאפילו לא פשעה נגדו דהיינו פלא מצא דבר מותר מדעתה וכ"כ להדי' בספר פני יהושע בחידושיו לגיטין דף צ' ע"א במתני' ולולי דבריהם זלה"ה יש לדון בדבר, דהנה מקור הדין נובע מאגודה כמ"ש הבית יוסף וז"ל כתב באגודה בגיטין דף צ' בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ובה"א אפי' הקדיחתו תבשילו והיכי דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר לא יגרש יושבת תחתיו ומשמשתו ובלבו לגרשה עובר על לא תחרוש כו' כשם שדיעות במאכל כך דיעות בנשים כו' רוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו חוששת מצוה לגרש כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות נראה דהיינו בימיהם שמגרש בע"כ עכ"ל הרי שכתב דין זה על כל המגרש כו' ולא כתב כן על גוף המתני' והפסיק בין הפרקים בדינים אחרים וגם הב"י ורמ"א לא כתבו כן רק על דין דר' אליעזר דאמר כל המגרש כו' לכן נראה ב"ש וב"ה דפליגי בקרא פליגי בכל גווני אפילו כשנותן גט מדעתה גזירות הכתוב הוא שבעינן ערות דבר ואין לנו לדרוש טעם דקרא דהא קיי"ל כר' יהודא במס' ב"מ דף קי"ח דלא דרשינן טעמא דקרא היכי שעל ידי הטעם יצמיח דין חדש והכא על ידי טעם זה יצמיח דין חדש כי נימא שקרא לא הזהיר מלגרש בלא ערות דבר כי אם בעל כרחה אבל מדעתה מותר וקרא סתמא כתיב בלשון הכולל (ועיין בתוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי ובמס' גיטין דף מ"ט ע"ב ד"ה ור' שמעון ודוק) רק לענין דינא דר' אלעזר דאמר כל המגרש מזבח כו' שכתבו הב"ח וב"ש ס"ק ב' אע"ג דמותר לגרשה משום דבר מ"מ כיון שמזבח מוריד עליו דמעות אין ראוי למהר, א"כ אפילו כשיש דבר אין למהר לגרשה ע"ז כתבו אגודה וב"י ורמ"א היכי שמגרשה מדעתה כיון שבאמת מצא עליה דבר והיא מרוצה לגרשה לא חיישינן לזה שמזבח מוריד דמעות דעיקר הטעם כיון שהיא אשת נעורים אין ראוי לבגוד בה כמו שמביא שם קרא ואמרתם וגו' ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה וגו' וכשהוא בעל כרחה בוגד בה משא"כ כשהיא מרוצה מרצונה הטוב אינו בוגד בה ובכה"ג היכי דמפורש הטעם להדי' בקרא דרשינן אבל היכי שלא פשעה כנגדו דאתי' מקרא הנכתב בתורה כי מצא בה ערות דבר דסתמא כתיב אין לדרוש טעמא דקרא לדידן דלא קיי"ל כר' שמעון ואפי' מדעתה היכי שאין לו עדים שמצא בה דבר אסור לגרשה כן נלענ"ד וא"כ הספק הנ"ל במקומו עומד, ולכאורה אפשר לומד לטעם שכתב הר"ן שם בשם אחרים דלא מצית להפקיע שעבודא דבעל והיכי שבעל מוחל השעבוד ממילא קם הנאמנות שלה דהוא כעדים דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע לחובתו כעדים וא"כ מצא בה ערוה וכמו בממון היכי שמודה לבע"ד שכנגדו דמהני וה"ה היכי שהבעל מוחל השעבוד אף שאינו מאמין לה הוי מחילה וממילא נאמנת כאילו הי' עדים על דבר ערוה כמו שבררתי בכלל שווי' נפשי' ח"דא שהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים לשיטת הדבה פוסקים, אבל זה אינו דדוקא למשנה ראשונה דלא חיישינן שנתנה עיניה באחר הוי הודאתה כיון שמודה לחובתה כמאה עדים שכן הוא כלל בכל מקום היכי דהודה לחובתו הוי כעדים משא"כ למשנה אחרונה דאמרינן שעיניה נתנה באחר הוי הודאתה לזכותה לא הוי כעדים וכיון שאין הבעל מאמין לה רק שמוחל השעבוד ע"ז נשאר הספק איך יכול למחול השעבוד שלה ולגרשה כיון דאמרינן דעיניה נתנה באחר לא מצא בה ערוה ואיכא איסור דאורייתא כמ"ש ב"ש שם סק"ב ומשנה למלך בפ"י מגירושין הלכה כ"א

ז ואולם נראה לפמ"ש שם סק"ב לרש"י פליגי ב"ש וב"ה בזיוג ראשון וסוברים ב"ה אפי' בזיוג ראשון מותר לגרשה משום דבר אבל שנוי הוא למקום ואפשר אף לדעת הטור פליגי בזיוג ראשון ולב"ה מותר לגרש זיוג ראשון משום דבר אלא הואיל ומזבח מוריד עליו דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רצה לגרש לא כייפינן לי' יע"ש א"כ הכא מותר לגרשה אפילו למשנה אחרונה גם בזיוג ראשון כיון דמשום דבר אפילו הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה כיון שפשעה כנגדו והכא אי נימא ע"י שאמרה טמאה אני לך אסורה לאכול בתרומה כפי כוונה פשוטית וכיון שתרומה הוא בזול יותר מחולין וחיוב מזונות הוא על הבעל בזה גופא פשעה נגדו והוי כאילו מצא בה דבר כי אין לך עדים ברורים כמו בנ"ד דאנן סהדי שמצא בה ערוה או דבר דבממ"נ אם אומרת שזינתה מצא בה ערוה ואם אומרת שקר ומותרת בתרומה ועל כל זה אסרה עצמה פשעה כנגדו ולא גרע מפשיעה דהקדיחתו תבשילו אבל אי נימא שמותרת לאכול בתרומה א"כ לא פשעה נגדו אזי אסור לגרש זיוג ראשון למשנה אחרונה,