שערי תורה חלק א רלה

ד ומקודם נקדים לברר כוונת תוס' ור"אש במס' יבמות דף כ"ה ע"א ד"ה אמר ר' בסופו וז"ל ואין לתמוה אמאי שרי' והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהן באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן יע"ש וכתב ע"ז בס' יש"ש סימן י"ח וז"ל והנה הר"אש רצה לתרץ ולא תירץ דסוף סוף מנין לנו שעיניה נתנה באחר ולהתירה מכח ספק אלא נראה עיקר כמו שפי' הר"ן בנדרים בשם אחרים יע"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דמאי ספק איכא כיון דרוב האומרות כן משקרות ורובא מהני בכל מקום דהוי כודאי אפי' בדיני נפשות ובדבר שבערוה זולת בקצת דוכתי, ולפום רהיטא יש לפרש כוונתו לפמ"ש בכלל ה' פרט א' בשם רוב פוסקים ראשונים זלה"ה דהא דאמרינן שווי' נפשי חתיכה דאיסורא הוא במקום הודאת בעל דין לח בתו הוא יותר מעדים וכ"ש שעדיף מרוב וכיון דעכשיו בתירץ זה לית לי' להר"ן תירץ שתירצו אחרים ויכולה בהודאתה להפקיע השעבוד ואפי' אם הי' עדים לפנינו והי' אומרים שאומרת שקר שלא זינתה הודאתה לחובתה עדיף מעדים ומכ"ש דעדיף מרוב וכיון שישנו מיעוט נשים שאינן משקרין ואין נותני' עיניהן באחר והיא עומדת בדיבורה ואומרת שהיא ממיעוט ואסורה לבעלה היאך מאכילין לה דבר האסור והיאך נוכל להתירה כיון דל"ל לר"ן ופוסקים הנ"ל תי' אחרים, לכן מוכרח לתירץ אחרים אבל כד דייקינן הא ליתא דבנ"ד אם הי' עדים שאומרת שקר היתה מותרת, דהא דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים המכחישים אותו הוא כעין הודאה בממון שנאמן לחובתו אפילו נגד עדים, וה"ה לאסור על עצמו דבר המותר כיון שהוא ודאי חוב לעצמו לפי הודאתו אף שעדים או רוב או חזקה מכחישים הענין ומעשה שדנין ע"ז בכה"ג נאמן בע"ד יותר כעין נידון דטבח שאומר שנשחטה הבהמה שלא כהוגן שאסורה אף שעדים מכחישים אותו כדאי' ביו"ד סימן א' נאמן להפסיד ממונו לגבי עצמו כיון שבודאי הוא חובתו וכן הוא בכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא נגד עדים בכה"ג משא"כ הכא לפי דברי עדים או רוב האומרים שעיניה נתנה באחר ליכא חוב כלל בהודאתה ל"ש לומר שווי' נפשה ח"דא מצד הודאת בע"ד לחובתה שע"י רוב דאמרינן שהיא בכלל רוב נשים שנתנו עיניהן באחר ליכא חוב כלל בהודאתה ממילא לא הוי הודאה ול"ש כלל שווי' נפשה ח"דא וזהו ברור בעיני ולק"מ קו' יש"ש, וראיתי בש"ות מוהר"י מטראני חלק א' סי' צ"ב שכתב בישוב קו' הראשונים הנ"ל וז"ל ולענ"ד משמע לי דכל שאין איסורא אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהוא שרינן לה תדע דאי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כדאי' בכתובת דכ"ג, וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרות כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלא לדבריה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעלה הלכך אין הוכחה מדבריה דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל ובע"כ כוונתו אף דל"ד לא"א אני דהתם בעינן שתחזור ותאמר אמתלא, היינו משום דלא הוי אנן סהדי משא"כ אמתלא דהכי אלימא דהוי בגדר אנן סהדי אף שעומדת בדיבורה א"י לאסור עצמה על בעלה כי הודאתה לאו הודאה היא ומובן היטב עפ"י הנ"ל ולענ"ד זהו כוונת תוס' ור"אש

ה והנה המעיין היטב בלשון הר"ן זלה"ה יראה שהבין החשש במתני' שאין הכוונה שהוא בגדר רוב כמ"ש תוס' ומכ"ש בגדר אנן סהדי שמשקרת ונותנה עיניה באחר וכמ"ש הר"ן בסופו וז"ל דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר כו' ותו אי הר"ן הי' סובר בזה כתוס' ור"אש לא הי' מתחיל להקשות וכי איסור שבה להיכן הלך כי ליכא איסור כלל כיון דהוא מטעם הודאה ומה דמועיל הודאה הוא מטעם הוכחה שאומר אמת כיון שהוא חוב לעצמו וכיון דאמרינן דודאי נתנה עיניה באחר לא הוי הודאה לחוב כלל ול"מ הודאה כנ"ל ונראה דהר"ן הי' מדייק בלשון המתני' דאיתא חזרו לומר שלא תהא אשה עיניה נותנת באחר דלפי דברי תוס' ור"אש ומכ"ש למוהרי"ט לא יצדק הלשון שלא תהי' דלשיטתם הי' שינוי בין זמן משנה ראשונה לבין זמן משכה אחרונה דבזמן מ"ר לא היו הנשים נותנות עיניהן באחר ובזמן משנה אחרונה היו נותנות עיניהן באחר הוי לי' להזכיר כן בפירוש כי בכל מקום הנזכר בש"ס משנה ראשונה ומשנה אחרונה והי' שינוי בין הזמני' איתא כן כדאי' במס' יבמות דף ל"ט ע"ב ובכורות דף י"ג ע"ב בראשונה שהי' מתכוונים לשם מצוה מצות יבום קודם ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודם וכן הוא בכמה דוכתי אלא ודאי דלא נתקלקלו הדורות רק שמשנה ראשונה ומשנה אחרונה נחלקו בדין אי ראוי להחמיר משום חשש שלא תהי' אשה עיניה נותנת באחר, או לא באופן שבין למ"ר ובין למ"א לא הי' בגדר רוב רק דהוא ספק השקול דאל"כ הו"ל לומר כיון שראו שנשים נותנות עיניהן באחר חזרו לומר שאינה נאמנת, והיינו דדייק הר"ן בלשונו הקדוש בקו' וכי משום שלא תהא נותנת עיניה באחר יתירוהו, ר"ל כיון שעכשיו אין לנו בירור שאותו אשה עיניה נתנה באחר, דאי הוי אמדינן שראו חכמים שרוב נשים נותנות עיניהן באחר כמ"ש תוס' שרוב האומרות כן משקרות א"כ היא ודאי בכלל רוב לא הי' קשה מידי כי ליכא איסור כלל דלא הוי הודאה לאיסור רק מלשון מתני' משמע שאינו ודאי שנותנה עיניה באחר שפיר הקשה וכי משום שלא תהא נותנת עיניה באחר יתירהו איסור, ולפ"ז יש לומר דהוי קשה להר"ן על לשון ר' נחמן דאמר בלשון חותך בעובדא קמייתא עיניה נותנה באחר ולית ממשא במילה וכן אמר בעובדא שני' לא תשגיחון בה נותנת עיניה באחר הואי, הו"ל לומר בלשון ספק דלמא נותנת עיניה באחר, היאך ידע שבודאי נתנה עיניה באחר, ותו קשה למה כפל במלות שונות עיניה כו' ולית ממשא כו' וכ"כ בעובדא ב' לא תשגיחון בה נותנת כו' דהוא אריכות דברים, לכן הבין הר"ן דבודאי היכי דיש לבית דין הוכחה באשה זו שאנו דנין עליה שנותנת עיניה באחר כגון שהי' לה קטטה עם בעלה וכיו"ב ועכשיו אמרה טמאה אני לך, אפי' אשת כהן שאמרה נאנסתי לנתין או לכותי שפוסלים אשה בביאתם אף כשזינתה בפניו, מ"מ מותרת לבעלה דבכה"ג אין אנו צריכין לומר הטעם משום אפקעינהו רבנן לקדושין דבלא"ה לא הוי הודאה כלל כיון דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם הודאה לחוב וכשיש לנו הוכחה באשה שנותנת עיניה באחר לא הוי הודאה כלל דבודאי משקרת עכשיו והא לתוס' אפי' כשאין רגלים לדבר באשה זו שאומרת עכשיו טמאה אני נותנת עיניה באחר רק כיון שרוב נשים נותנות עיניהן באחר אמרינן שהיא בכלל רוב מכ"ש כשיש לנו הוכחה מאשה זו וכבר כתבנו שגם הר"ן מודה לסברת תוס' אם הי' באמת רוב נשים שנותנות עיניהן באחר לא הוי הודאה כלל ולא נאסרה כיון שעיקר טעמא דאמרינן שווי' נעשי' ח"דא משום שאדם נאמן ע"ע לחובתו, והיכי שנותנת עיניה באחר הוי הודאה לזכותה ומסתמא היא בכלל דוב רק הר"ן דייק מלשון מתני' שבע"כ בזמן משנה אחרונה לא נתקלקל הדור כל כך כנ"ל, אבל אם באמת יתקלקל הדור כל כך, ומכ"ש כשיש לנו הוכחה באשה זו דלא שווי' נפשה ח"דא דלא הוי הודאה כלל, ואפי' באמרה נאנסתי לנתין וכותי א"נ דאין אנו צריכין בכה"ג לטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ולפ"ז לק"מ קושי' עצי ארזים הנ"ל דבהני עובדא דר' נחמן י"ל בזמנו שהי' אחר חכמי משנה נתקלקל הדור יותר שרוב האומדות כן הי' נותנות עיניהן באחר ומן הסתם היא בכלל רוב או שהי' לו הוכחה מאשה זו שכבר נתנה עיניה באחר שהי' לה קטט עם בעלה מקודם לכן, וא"כ א"ש דר' נחמן עצמו מברר הטעם, עיניה נתנה באחר ר"ל אשה זו כבר נתנה עיניה באחר ולית בה ממשא במילה, ר"ל דלא הוי הודאה כלל ולא שייך שווי' נפשה ח"דא שהוא מטעם הודאה ולכן אף דאמרה נאנסתי לכותי א"נ וכן אמר בעובדא שני' לא תשגיחון בה ר"ל בדבריה שאומרת עכשיו והטעם נותנת עיניה באחר הואי ר"ל אשה זו כבר נתנה עיניה באחר כי הי' לה קטט עם בעלה לכן לא הוי הודאה כלל לאסור ע"ע ולא שייך שווי' נפשה ח"דא אף כשאמרה נאנסתי לכותי דלא שייך הטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין, והמעיין היטב בלשון הש"ס ובלשון הר"ן יראה שדברינו קרובים לאמת, ובזה מיושב מה שיש לדקדק קצת על ר' נחמן שהורה לאיסור דלמא דוקא במתני' שבאה במכוין לב"ד לאסור עצמה על בעלה יש לחוש שנתנה עיניה באחר משא"כ בעובדא הנ"ל דנתפסת מתוך דבריה דהיא סבורה שהי' בעלה רק דיש לחוש דערומי קא מערימה כעין שכתבו בש"ות אחרונים להשיג על ש"ות חוות יאיר סימן ע"ב שכתב באומרת דרך וידוי נאמנת דלא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר והשיגו דיש לחוש דלמא ערומי קא מערימה, מ"מ לא הי' לר' נחמן ראי' ממתני' ומנלן להתיר אשה בסברא בעלמא ועכ"פ הי' לומר שראוי לחוש לצאת ידי שמים ולגרשה ולמה אמר בלשון חותך וברור ובהנ"ל א"ש שהי' רגלים לדבר באשה זו שדרכה בכך כנלענ"ד להצדיק את הצדיק דמעיקרא רבינו הגדול הר"ן זצ"ל: