שערי תורה חלק א רלד

ז"ל שם יע"ש והגאון בעל פני יהושע ז"ל לא ראה דברי מוהרי"ט והקשה ג"כ קו' מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר דלמא לא זכי' לי' רחמנא בקדושי היתר ותירוצו תמוה כמ"ש בס' הפלאה, והנה מוהרי"ט ז"ל תי' על קו' הר"ן שליכא מגו שאין אומרין מגו אלא כשטענות שווי' דלא בעי לארועי נפשי' שעשה איסור בידים אבל בעי לארועי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית, ולכאורה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר הא לא הוי מגו דקא מרעי נפשי' שעושה עצמו רשע ומצאתי בס' שערי המלך בפי"ח מא"ב הכ"ד שהרגיש בזה ותירץ ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ"ש הר"ן ז"ל במגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה וכ"כ בפכ"ב ממכירה בסופו, ולענ"ד יש להביא קצת סמך לחילוק הלז מהא דאי' בכתובת אמר ר' יהודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה א"נ ומוקי הש"ס כגון דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים, והקשה בתוס' להימן במגו דמחיל ונאמרו שם הרבה תירוצים ותמה פני יהושע מה בכך דאית לי' מגו מ"מ א"נ לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע לעבור על לאו דאל תשכון באהלך עולה עיין בכנ"הג סי' פ"ג ולא העלה ארוכה ולסברת הר"ן שמחלק דמגו דאי בעי עביד עדיף לק"מ די"ל דס"ל לתוס' כיון דאי בעי עביד מהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע אף דלא אמרינן מגו דאי בעי טעין הגם שאין לו דמיון כל כך לנידון דהכא דהתם הוא הטענה שטוען עכשיו משווי עצמו רשע והכא אם יעשה במגו יהי' רשע, מ"מ יש להביא סמוכין לסברא הנ"ל שמוכח שעכ"פ מגו דאי בעי עביד עדיף, ממגו דאי בעי טעין כעין שמביא השערי המלך ראי' מר"ן שכתב שהיכי שטענה שטוען עכשיו הוא נגד חזקה נאמן במגו דבידו לעשות ע"ז מביא סמך כיון דמגו דבידו עדיף י"ל שמהני מגו כזו אף בענין היכי שאם יעשה כמגו יהי' רשע וא"כ שפיר יש להביא סמוכין מתוס' הנ"ל, וזהו פשוט ולדינא צ"ע

כלל כב בו יבואר דין אי נאמנת אשה לומר לבעלה טמאה אני לך ובו ג פרטים

פרט א יבואר מקורו

א גרסינן במס' נדרים דף צ' ע"ב בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות כו' האומרת טמאה אני לך כו' חזרו שלא תהי' האשה עיני' נותנת באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא דאי' לדבריה כו', והקשו בתוס' על משנה אחרונה כיון דשוויתי' לנפשה ח"דא כדאי' בקדושין דס"ה אמאי א"נ, ונאמרו ונשנו כמה תירוצים: א) תירצו רבינו אלעזר ממיץ דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דהוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדברי' אינה אסורה, והקשה ע"ז ב' קושיות חדא דאי' ביבמות דפ"ד כל היכי דאיהו מוזהר היא מוזהרת ותו דאי' בגמ' דאוכלת בתרומה כדי שלא להוציא לעז על בניה הא לגבי' תרומה שויתי' נפשה ח"דא, ובישוב קו' א' עמ"ש בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ע': ב) תירצו כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יט כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא גדולה כזאת, מיהו נראה לי אף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שווי' לנפשי' חתיכה דאיסורא ואפילו אם תחזור האשה ותאמר באונס הי' יע"ש, וכיו"ב כתבו תוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך ובדפ"ט ע"ב ד"ה כיון ובמס' נזיר דף מ"ג ע"ב ד"ה והא והובא בב"י באורח חיים סי' תי"ח, ונ"מ לדינא לתי' הרא"ם באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון דהאיסור הוא גם עליה אפי' למשנה אחרונה אסורה אבל לתוס' שעקרו חכמים האיסור אינה נאמנת ולכן כתבו אח"כ ומיהו כו' אפי' אם תחזור כו' שמיירי באשת ישראל, וא"כ רמב"ם בפכ"ד מאישות הלכה י"ח וטוש"ע א"העז סימן קט"ו ס"ו שכתבו אפי' באשת ישראל אינה נאמנת בע"כ לית להו תי' רא"ם, ויש לתמוה על רבינו בית יוסף זלה"ה שכתב שם על דין הנזכר בטור אשת ישראל שא"נ לומר שזינתה ברצון שהוא משנה בסוף נדרים, הא ממתני' לא מוכח די"ל דוקא באשת כהן דאיירי מתני' אינה נאמנת כמ"ש הרא"ם שוב דאיתי בס' שערי המלך בפ"ט מאישות שתמה עליו על סגנון זה מכח דברי תוס' בכתובת דף ס"ג ע"ב, ועיין שו"ת חכם צבי סימן ק"נ

ב הר"ן שם הקשה ג"כ קו' הנ"ל והביא שלשה תירוצים, תירץ א' הוא כעין תי' תוס' ומה שדחה כיון שהוא בקום ועשה, נתיישב להמעיין במקומות הנ"ל, תירץ ב', כתב וז"ל ולדידי לק"מ דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא בשעה שנאנסה פנוי' היתה ומש"ה שרי נמי לבעלה ואוכלת בתרומה כדאי' בגמרא, אלא שלפי זה נצטרך לומר דכי אמרינן הכא דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או ממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהין מ"ש דמהאי טעמא אוכלת בתרומה דהא להדי' אי' שם להיפך אבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אומר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה, רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה בחולין אמר רבא ומודה רב ששת שאם נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא אלא משום שלא תוציא לעז נתארמלה ונתגרשה אמרי השתא הוא דאיתניסא יע"ש הרי דרבא סובר דאינה אוכלת ואפי לרב ששת הוא משום לעז בנים והיכי דלית לה בנים או נתארמלה אינה אוכלת ולטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין יהי' מותרת לאכול בתרומה ואף אי נימא כוונת הר"ן להביא ראי' מרב ששת כעין שכתבו תוס' הנ"ל ור"ל אם הי' שווי' נפשי' ח"דא היאך משום הוצאת לעז נתיר האיסור אע"כ דאפקעינהו רבנן לקדושין מ"מ קשה על רבא אמאי אסורה לאכול בתרומה כיון דליכא איסור ע"י הפקעת קדושין, ואפשר לומר כוונתו דהי' מדייק בלשון רבא דאמר אינה אוכלת ולא אמר אסורה שהי' מקצר בלשון הבין שר"ל שמן הדין מותרת לאכול בתרומה רק שאבעי' הוא אם רשאי להחמיר על עצמה שלא לאכול בתרומה ולרב ששת אפי' אם רוצה הבעל להאכילה חולין אין לו לעשות שלא להוציא לעז על בני' וע"ז קאמר רבא אינה אוכלת אפשר דאכלה בחולין והיינו אף שהוא מותר מ"מ הואיל ואפשר בתקנתא לא ספינן לה כמ"ש המפרש זלה"ה ומשום מהיות טוב וגו', אבל היכי שאין רצונם להחמיר מותרת לאכול בתרומה וז"ש הר"ן אוכלת נמי בתרומה כדאי' בגמ' ר"ל לשון הנ"ל ומ"ש הר"ן אח"כ ד"ה שלא דכיון דחזי דאסרינן לי' למיכל בתרומה, וגם בפי' אפשר דאכלה חולין לא פי' כהמפרש היינו משום דהר"ן דחה אח"כ הטעם דאפקעינהו כו' ופי' כתי' אחדים שם לכן פירש כפשוטו אבל לפי תירוצו שתירץ מעיקרא יש לומר שפי' כן, כן נראה ליישב לפי חומר הקושי'

ג אמנם קשה עוד בדברי הר"ן הנ"ל מהא דאי' בדף צ"א ע"א ההוא איתתא דכל יומא דתשמיש מקדמי' ומשא ידא לגברא יומא חד אתי לי' מיא לממשא אמר לה הדא מילתא לא הוית האידנא אמרה לי' א"כ חד מן נכרים אהולי דהוי הכא האידנא כו' אמר ר' נחמן עיניה נתנה באחר ולית בה ממשא במילה, האי איתתא דלא הוי בדיחא דעתא בההוא גברא א"ל האידנא מ"ש אמרה לי' מעולם כו' א"ל לא הוי מילתא האידנא א"ל א"כ הלן נכרים נפטוי' הוי הכא האידנא כו' א"ל ר"נ לא תשגיחון בה נותנת עיניה באחר הואי, ומבואר בר"אש ור"ן שהני עובדי הי' באשת כהן דבאשת ישראל הוי אנוסה כיון דסבורה שהי' בעלה ולמה לר"נ לומר הטעם נתנה עיניה באחר וא"כ קשה לתי' הר"ן הלז אמאי א"נ הא בכה"ג אפי' למשנה אחרונה נאמנת כיון שלפי דבריה נבעלה לכותי שפוסלה לאשה פנוי' מכהונה אפי' דאפקיעהו רבנן לקדושין ג"כ אסורה כמו באמרה שנבעלה לנתין ולשאר פסולים ולמה דחה הר"ן תי' מכח שאינו במשמע עדיפא מיני' הו"ל להקשות מכח סוגי' הלז וראיתי שקדמני בזה בס' עצי ארזים ודחה דברי הר"ן, ולאחר העיון ראיתי שדברי רבינו ז"ל נכונים, ואם ראשונים כמלאכים כו' וחלילה לומר שיהי' ח"ו בהעלם עין ממרא דכולה תלמודא סוגי' ערוכה במקומו: