שערי תורה חלק א רלג

בכבלי עיגון כל ימיה כי אולי לא יבוא אחד שיאמר אני קדשתיה (ובשגם כי אם אנו חושדין למשקר אולי לא ימצא מי שישקר כי על שקר לא שכיח הסכמה) אף אם חפץ לצערה מ"מ אנן סהדי שאין דעת בני אדם לעשות חוב גדול כזה לבתו שחובת בתו היא חובתו וכעין דאמרינן הודאת בע"ד לחובתו עדיף מעדים שאנן סהדי שאומר אמת אף גם הא מפסיד לעצמו הזכות שהי' לו בבתו שיכול לקדשה בכסף זהו גופא הוי הוכחה שאומר אמת והוכחה אלימא כזו מהני אפילו להוציא ממון ה"ה בדבר שבערוה, הגם דבמס' קדושין בדף ס"ד ע"א בתירץ אביי ברש"י ד"ה שאני משמע להדיא דחיישינן אף באשתו שכיון לצעורי אף דהוי כגופו כדאי' במס' סנהדרין דרין דף יו"ד ע"א אף שעל ידי זה תתעגן כל ימיה, יש לומר דתרצן דהכא ל"ל סברת אביי ובלא"ה נדחה דברי התרצן כאן ועוד י"ל להמעיין, משא"כ כשאומר גרשתיה אף שיש ג"כ הוכחה כי מסתמא אוהב את בתו ואין רצונו לצערה מ"מ ליכא הוכחה אלימא כל כך כי אולי לא חפץ לתת בתו לכהן ולא איכפת לי' אם תקח לישראל, דאטו כולהי נשי עומדים לינשא לכהן ועיין בחידושי רמב"ן בב"ב דף קל"ד ע"ב תראה ראי' לסברא זו ולא מהני הוכחה כזו לאפקועי מחזקת היתר בדבר שבערוה דבעינן הוכחה אלימא טובא שיהי' בגדר אנן סהדי והכא י"ל אולי צער כזה לא איכפת לי' ומ"מ נאמן בצירוף טעם מגו כמש"ל בכוונת התרצן, אבל בשבוי' כיון דליכא הוכחה אלימא דאולי רוצה לפוסלה מכהונה ותרומה כיון שמותרת לישראל וגם ל"ל מגו אינו נאמן, העולה דעיקר סברת התרצן אף דאמרינן אולי לצעורא קא מכווין אבל אין רצונו לעגנה כל ימי חיי' לולי שהאמת אתו שמתיירא מעבירה ולכן בנשבית ופדיתה אף שהוא פגם לבתו כמ"ש הר"ן מ"מ לא הוי הוכחה אלימא לאפקועי מחזקת היתר לכהונה דהוי ג"כ דבר שבערוה כמ"ש תוס' רי"ד בקדושין דף ס"ו ע"א כדמוכח בש"ס שם אבל גרשתי כיון שיש לו מגו דבידו לעשות ובצירוף הוכחה שמן הסתם אינו רוצה בחובת בתו לפוסלה מן הכהונה נאמן וא"ש וקצרתי קצת והמעיין היטב בש"ס ובכל המקומות שרמזתי יראה שכללים הנ"ל יש להם יסודות חזקות בש"ס ובקמאי זלה"ה ולא באתי רק ליישב הסוגי' שלא יהי' מוקשה כל כך והמעיין יבחר

ז ועוד י"ל הסוגי' להמעיין היטב במס' יבמות דף ל"ז ע"ב רו בענין מאן הוי ליומא, ורמב"ם בפכ"א מא"ב הלכה כ"ח ובא"העז סימן קי"ט ס"א ובסימן ב' בב"ש ס"ק כ"ב ומובן ור"א י"ל דסובר כתי' ב' שם אף ק"ק על פסק הלכה שם, כיון שרב אשי ל"ל כן אף שכן סובר התרצן כאן וי"ל וע"ע במשנה למלך בפרק י"ח מא"ב ה"א ובשע"המ שם הכ"ד

פרט ד יבואר ביאור דברי קמאי ז"ל בסוגי' הנ"ל

ה הר"ן ז"ל הקשה אמאי א"נ האב לומר נשבית ופדיתה לפוסלה מן הכהונה במגו שהי' אומר קדשתיה וגרשתיה ותירץ דהוי מגו לחצי טענה יע"ש ובביאור דבריו בכל המשך לשונו שם כ' בחידושי מוהרי"ט כוונתו היטב, ובספ"י הבין כפשוטו לכן כתב שהוא דוחק והובא דבריו בב"ש סימן ז' ס"ק ט"ו ומשמע לשיטת אחרים שם אמרינן מגו לחצי טענה וכן הבין בס' שערי המלך בפרק י"ח מא"ב הלכה כ"ד ומה שחידש בס' הפלאה בהך כללא דהיכי שיכול לטעון תרוייהו הוי מגו, וכ"כ בא"ות בכ"מ ס"ק ל"ב כבר דחה זה מוהרי"ט בתשובה בספר א' סימן ל"ג דף י"ח ע"א ומיהו קו' א"ות והפלאה צריך ישוב ומה שהקשה מקדושין דף ע"ח ע"א עיין בספר שערי המלך בפכ"ב ממכירה הט"ו מ"ש שם פלפול ארוך וע"ע בש"ות מוהרי"ט חלק א' סימן ק"ה דף ע"א ע"ב וראיתי בספ"י שכתב לתרץ קו' הר"ן דלא הוי מגו כי אם יאמר קדשתיה וגרשתיה ע"כ צריך שיאמר שגירשה בפני עדים שהלכו למד"הי וליכא מגו דלא שכיח כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו, וכבר קדמו בחידושי מוהרי"ט שם שתירץ כן ומביא ראי' שכיו"ב תי' הר"אש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים, ובספ"י תמה על הר"ן שהוא ז"ל בעצמו כתב בסוגי' דפ"פ דלכן לא מהימן במגו דמוכת עץ כיון דלא שכיח לא ניחא לי' למיטען כן ולמה לי' לאהדורי בתר טעמא אחרינא ועיין בש"ך בכ"מ ס"ק כ"ג ונ"ל ליישב כוונת הר"ן קצת בדרך פלפול, דהנה המשנה למלך בפ"ט מאישות הט"ו כתב שמוהריב"ל מסופק באשה שאמרה נתקדשה בפני פלוני ופלוני ובאו הם ואמרו שלא נתקדשה בפניהם אי אמרינן דשוי' נפשה ח"דא וכתב שם המ"ל שהדבר פשוט ממה דאי' ביו"ד סימן א' גבי טבח דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אפילו נגד עדים ומבואר שם שרשד"ם למד דה"ה באב המקבל קדושין בעד בתו ואמר שמקדש הי' גדול אע"פי שעדים מעידים שהי' קטן צריכה גט כי סובר שנאמנות האב בבתו הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וממילא לשיטת המשנה למלך ה"ה כשאמר האב קדשתי לבתי או קדשתיה וגרשתיה בפני פלוני ופלוני ובאו הם והכחישהו מ"מ אסורה מטעם שוי' נפשה ח"דא (ועיין בס' שע"המ שם) ובמס' קדושין דף ס"ה פליגי אי המקדש בע"א חוששין לקדושין וסוברים רוב פוסקים וכן הר"ן דל"ח זולת הסמ"ג ורא"ם הובא דעתם בש"ע סימן מ"ב סעיף ה' שחשו לדברי רב פפא וכתב בטורי זהב סימן קל"ג מובא בב"ש ס"ק א' ה"ה גט בפני עד אחד הוי גט, וא"כ יש לומר לפמ"ש תוס' במס' ב"ב דף ל"ד ע"ב ד"ה הוי בנסכא דר' אבא דאם לא הי' העד מחייבו שבועה הי' נאמן במגו דאי בעי אמר לא חטפתי שיכול להעיז פניו ולהכחיש את העד בלא שבועה, רק משום דמחייבו שבועה א"נ במגו ומ"ש הב"ש בסימן מ"ב סק"ו עמ"ש בחכם צבי סימן קט"ו וא"כ יש לומר הא דמוכרח הר"ן וסיעתו לתרץ תי' ולא תירצו כפשוטו כמ"ש מוהרי"ט ופ"י י"ל דהוי קשה להו לתי' הלז עדיין קשה לרב פפא דסובר המקדש בע"א חוששין לקדושין וה"ה המגרש בעד אחד איך יתרץ מתני' אמאי א"נ לומר נשביתה ופדיתה במגו שהי' אומר קדשתי' וגרשתיה בפני ע"א שהי' נאמן אף כשאותו עד לפנינו ומכחישו כיון דנאמן מטעם שווי' נפשה ח"דא אפי' נגד עדים ומכ"ש נגד ע"א ונגד ע"א להכחישו היכי שאין צריך שבועה שייך מגו, וניהו דא"נ במגו שהי' אומר קדשתיה וגרשתיה בפני עדים דאף שהי' נאמן מטעם שווי' נפשה ח"דא מ"מ לא הוי מגו די"ל דאין רצונו להכחיש שני עדים וכעין שכתב הר"אש הובא בש"ך ובכ"הג בכ"מ ס"ק ס"ז דלא אמרינן מגו דהי' מכחיש עדים פסולים אף שהי' נאמן לא ניחא לי' להכחישם וי"ל ה"ה אבל נגד עד אחד אמרינן מגו וא"כ לר"פ נסתר תי' מוהרי"ט ופ"י במה שתירצו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו דהא יש לו מגו שהי' אומר קדשתיה וגרשתיה בפני העד שהוא בפנינו דלשיטת מ"ל בכה"ג אף שמכחישו נאמן האב ולכן מוכרחו לתרץ תירץ מספיק לכ"ע ואף שקיצרו במובן נודע דרכן של ראשונים לקצר כדרכם הטוב כנלענ"ד

פרט ה יבואר אם נאמן האב לומר שבתו קטנה או נערה נבעלת בעילת איסור לפוסלה מכהונה ותרומה

ט רבינו הגדול רמ"א בא"העז בסימן ו' ס"ח לאחר שכ' בש"ע שא"נ האב לומר שנשבית בתו כתב וה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור ונרשם מקורו ממ"מ בשם רשב"א וכן מבואר בר"ן שכ' וא"ת להימנה כי אמרה נשבתה במגו שהי' אומר קדשתי בביאה לפוסלה כו' לאו קו' הוא דקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימנה והכי מוכח בירושלמי קדשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה א"נ יע"ש, ואולם ראיתי בריטב"א שכתב וז"ל וכי תימא ליהמן לפסלה לכהונה מגו דאי בעי אמר שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה יע"ש שמוכרח שסובר שנאמן לומר שקדשה והשיאה בביא' לפסולים וחולק עליהם ובע"כ מפרש לשון ירושלמי כמ"ש בס' הפלאה הבעלתיה בזנות דהוי דומי' דשבוי' אבל נאמן לומר שקדשה בביאה או השיאה בביאה לפסול לה, הגם כפי שמעתיק הפני יהושע דברי ריטב"א לא מוכח, אבל בלשון ריטב"א שלפנינו הוא כמ"ש, וכן בלשון רמב"ם בפרק י"ח מא"ב הכ"ד שכ' וז"ל נשבית ופדיתה כו' א"נ שלא האמינה תורה אלא לאוסרה משום אישות כו' אבל לא לפוסלה משום זנות יע"ש משמע דוקא זנות אבל אם אמר שהשיאה לפסול לה כיון שהוא דרך נשואין דכל נתינות במשמע מלשון את בתי נתתי וכן משמע מדהשמיט דברי ירושלמי הנ"ל שדרכו בכל מקום להביא דין מחודש הנזכר שם אע"כ שפי' כן בכוונתו לכן כלל כן במתק לשונו הקדוש וא"כ יש לתמוה על רמ"א שהשמיט דעתם, ואולי מ"ש רמ"א כנ"ל כוונתו שנבעלה בזנות לפסול לה דכ"ע מודו, אבל אם אומר שהשיאה לפסול לה נאמן מיהו לשונו סתום וגם מה שנרשם מקורו מה"המ ליתא ותו דעכ"פ הו"ל מחלוקת הפוסקים הנ"ל וצ"ע, ובביאור דברי הר"ן מבואר היטב בחידושי מוהר"י טראני