שערי תורה חלק א רלב

מסתמא יסכימו דאמת יש לו מוסכם וכתב שהסברא מוסכם לדין הלז רק שחוכך דמתוס' ישנים ורשב"א לא משמע כן, ובגוף החילוק ראיתי בש"ות מוהר"א ששון שכתב ג"כ לחלק כטעם הנ"ל, ולענ"ד מסוגין יש לה"ר לדברי מוהר"י אדרבי, ומקודם נברר סברת הש"ס ואח"כ דברי ר' אשי, ונראה לפי סברתו מובן היטב דברי הש"ס בפשיטות דהמעיין בסוגי' יראה שמוכרחין אנו לומר שבע"כ לא ידע הש"ס דברי רב שהתורה האמינה לאב כשני עדים רק דהוי סובר דלא עדיף מעד דעלמא שלא קם בדבר שבערוה ובע"כ סובר הא דנאמן האב לומר קדשתי את בתי לפלוני משום מגו דבידו לקדשה (עיין תוס' ישנים בכתובת דף כ"ב ע"א) כיון דמוכח מקרא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב שיכול לקדשה כדאי' בכתובת דף מ"ו ע"א ממילא מוכח מצד סברא שאב נאמן כמו בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן כמ"ש תוס' שם ומהאי קרא דאת בתי לא מוכח כיון דמיירי במוציא שם רע בע"כ יש עדים על הקדושין כמ"ש בכלל י"ח פרט א' ולא הוי סובר כמ"ש שם דמוכח מאם אין ענין דאינו מיותר לפמ"ש בספר פני יהושע במס' כתובת דף מ"ו כמו שכתבתי שם לרבנן דסברי דמוציא שם רע חייב אפילו כשלא בעל מה דאיתא את בתי נתתי להורות שמסרה לחופה שאינו חייב קנס רק במוציא שם רע לאחר נשואין, ואולם הי' סובר התרצן לפי טעם זה אינו נאמן האב לומר קדשתי את בתי לפלוני רק כשאותו פלוני מודה לדברי האב דהוי דבר שבידו, ולא הוי מגו דבי תרי כיון דלא הוי מגו דאי בעי טעין רק מגו דאי בעי עביד ועל האמת יסכימו יחד האב ואותו פלוני כנ"ל, ואולם אותו פלוני לבד אינו נאמן כי אולי לא ירצה האב, וכ"כ אב לבד אינו נאמן דאינו בידו אולי לא ירצה אותו פלוני אבל כשאותו פלוני מודה נאמן האב אף שאין לו עידי קדושין מטעם מגו ולא הוי מגו דבי תרי ומהאי טעמא נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה דמוקי למתני' ג"כ בכה"ג שאמר שקידשה וגירשה מאותו פלוני ואותו פלוני מודה לדבריו לכן שפיר נאמן משום מגו דבידו לפוסלה מן הכהונה לקדשה לאותו פלוני ואותו פלוני יגרשנה בעל כרחה דמדינא דש"ס יכול לגרשה בע"כ כיון דעכשיו רוצה אותו פלוני לפוסלה מכהונה סובר התרצין דהוי דבר שבידו דמסתמא יסכימו לעשות מעשה קדושין וגירושין כדי לפוסלה, ואולם ר' אשי נייד מתירץ זה מכח ב' סברות דהנה תוס' כתבו בערכין דף כ"ג ע"א בד"ה בשאלה דדיבורא קיל לי' ממעשה דקנוניא דשבועה דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל גבי גירושין כי האי לגרש את אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו, א"כ מוכח דמעשה גירושין קשה לאדם לעשות היכי דמצי לפעול אותו דבר על ידי דיבורא עדיף לי' דיבורא ועיין בש"ך ח"מ סימן רנ"ה ס"ק ו', ולכאורה לא משמע כן מתשובת מוהר"י אדרבי הנ"ל דלשיטת תוס' לא הוי מגו דבידו לעשות מגו טוב כי דיבורא קיל לי' משיעשה מעשה, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו, אך נראה ברור אפילו אי נימא דלא כסברת תוס' היינו בדבר שבממון שדרך אדם להטריח א"ע ולהרויח כנידון דמיירי מוהר"י אדרבי יש לומר אפילו מעשה עביד ואדרבה מגו דבידו לעשות עדיף טפי כיון שיכול לעשות בלי מוחה ומעכב כמ"ש בש"ות מוהר"א ששון סימן כ"ה ובכה"ג מיירי שם שטענתם על עסקי ממון משא"כ היכי ששנים מעידים בעניני איסורא ואיכא גווני שיש לחוש שכוונתם לצעורי לא שייך לומר שיהי' נאמנים במגו שבידם לעשות כי אולי דיבורא לא איכפת להו למימר אבל אין רצונם לעשות מעשה ולהטריח א"ע בדבר שלא יהי' להם הרווחת ממון רק לצעורי לחברי' ועביד אינש דמיקרי ואמר ולא לעשות מעשה ואין צריך דאי' לזה, ועוד נקדים מ"ש הב"ש בסימן קי"ט סק"ט בכוונת הטור שכתב הא דסוברים ב"ה דמותר לגרשה משום דבר היינו בזיוג שני אבל בזיוג ראשין מודו דאסור לגרשה משום דבר ומוטל על ב"ד לכופו יע"ש שלפי דבריו אפי' בזיוג שני אסור מן התורה לגרשה כשלא מצא בה ערות ולא דבר נראה בנ"ד לית לאב מגו שהי' בידו למוסרה לפלוני המודה שקדשה ואותי פ' יגרשנה בע"כ כי לא מבעי' לפוסקים דגט צריך ב"ד ליכא מגו כי אולי לא יהי' לו עדים שמצא בה דבר כיון שב"ד כופין אפי' בזיוג שני שלא יגרשנה ומכ"ש שלא יזדקקו, ואפילו לפוסקים שא"צ ב"ד עכ"פ צריך עדים וסופר ומי יימר שיהי' לו עדים שיסייעו לו לעבור עבירה ועיין תוס' במס' שבת דף מ"ו ע"ב שמוכח סברא זו, ותו דלא הוי מגו אולי אותו פ' לא ירצה לעשות איסור דאורייתא לגרשה בע"כ ואף דמשמע מקו' הש"ס והרי בידו להשיאה לממזר דהוי מגו בכה"ג מ"מ י"ל רב אשי לית לי' סברא זו, ותו כיון דצריך דעת אחרים לא שכיח שיסכימו רבים לעשות עבירה, רק ראיתי במשנה למלך בהגהות בפי"ט מה"ג ה"א שכתב בשם תשובת מוהר"ם דהאי דלא יגרש אדם את אשתו הוא רק עצה טובה, ודחה מסוגי' דגיטין ד"צ מרב פפא ואביי שמוכח דאיכא איסור דאורייתא לגרשה בע"כ, וי"ל שנחלקו בזה התרצן סבר דהוי רק עצה טובה לכן מתרץ דהוי בידו ורב אשי סובר דאיכא איסור דאורייתא וא"כ שפיר קאמר רב אשי ב' קושי' חדא ניהו דבידו לקדשה בידו לגרשה כי אולי אותו פלוני שאומר עכשיו שקדשה וגירשה לפוסלה מכהונה לא ירצה לקדשה ולגרשה כי עכשיו אינו עושה עבירה רק שמצערה ורוצה לפוסלה מכהונה, אבל לא יסכים עמו לעשות עבירה דאורייתא לגרשה בע"כ דאולי לא ימצא בה דבר שפשעה כנגדו וגם הא צריך עידי גירושין או ב"ד, ועוד אילו אמר האי דלא ניחא לי' בגווי' מי מצא מקדש לה ר"ל כסברא הנ"ל דלא הוי מגו כלל דהא דאמרינן מגו דבי תרי היכי שבידם לעשות היינו משום הרווחת ממון שדרך אדם לטרוח משא"כ הכא אילו דיבורא אמר אבל מה"ת יעשה מעשה על מגן כדי לצערה בדבר שלא יהי' לו הרווחה כיון שאין רצון פלוני לקדשה ואין לומר לדברינו הנ"ל מאי מקשה הש"ס והרי בידו להשיאה לחלל כי אולי לא ירצה לקחתה כיון שגם התרצן סובר דלא הוי מגו כי אם מחמת שאותו פלוני מודה דז"א די"ל שהמקשן הי' סובר כיון שישנו הרבה חללים בעולם (ומ"ש רש"י חדא לאו דוקא, ועיין ברמב"ם בפי"ט מא"ב הלכה ג') מסתמא ימצא מי שיקדשנה כמ"ש הפני יהושע ג"כ כיו"ב ודוקא היכי שרוצה שאיש ידוע יקחנה לא שייך מגו רק כשהודה סובר התרצן כיון שאותו פלוני מודה לאב שגירשה מסתמא יסכים לדברי אב לקיים דבריו הוי מגו וע"ז חולק רב אמי וא"ש

ו אמנם יש להבין לפי דברי התרצן דלא ידע מדברי רב קשה ממתני' דאי' שם קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן אבל בלא"ה אסורה לכ"ע ע"פי דברי האב הא בכה"ג לית לי' לאב מגו דאם יקדשנה עכשי' בע"כ יהי' בפני עדים וידעו העדים למי ורצון האב לאוסרה אכ"ע וכמ"ש בספ"י ואמאי נאמן, וקו' הלז אין לו ענין לפירושנו דגם לשיטת רש"י ורשב"א קשה דמשמע להדי' מש"ס דעדיין לא ידע מדברי רב שסובר דנאמן מן התורה אע"ג שאין בידו רק דנאמן משום מגו דבידו, וא"ל לשיטתם שגם התרצן ידע מדברי רב רק דסובר דוקא בנשואין הימנה רחמנא היכי שאומר קדשתי נאמן אפילו היכי דלית לי' מגו כגון שאמר א"י למי קדשתיה, אבל מה שאומר קדשתיה וגרשתיה לפוסלה מכהונה לא הימנה התורה כעדים רק שנאמן מטעם מגו וחידש לו רב אשי שכל מה שנוגע לענין נשואין הימנה תורה אפי' לענין גירושין דז"א כמש"ל בפרט הקדום שגם אליבא דאמת א"נ בגירושין רק מכח נאמנתו לענין נשואין ואי הוי ידע התרצן דברי רב לא הוי קשה לי' מגירושין אע"כ דלא ידע וא"כ הדק"ל, ונלענ"ד דהנה אנן קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון מכ"ש שבע"ד א"נ ואפ"ה אי' בב"ב דף קל"ד דסובר ר' יוסף בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן משום דבידו לגרשה וכתבתי בכמה דוכתי הטעם דגם בממון מהני מגו כזו אשר בידו לעשות דהוי כאנן סהדי שאומר אמת דחזקה ל"ש התירא כו' דמה"ת יעשה עבירה חמורה ויכשיל לאשתו באיסור חמור כיון שבידו לעשות בהיתר וחזקה הלז הוי כא"ס ומאן דחולק שם משום הוכחה דקלא מתנגד, א"כ מוכח דמגו אלימא מהני לאפקועי מחזקה בדבר שבערוה ונראה דה"ה הוכחה אלימא מהני לאפקועי מחזקה בדבר שבערוה אף דקיי"ל כחכמים בב"ב דף צ"ב דלא אזלינן בתר אומדנא דמוכח להוציא ממון. וה"ה בדבר שבערוה כי אין גז"ש למחצה מ"מ הוכחתי בכמה דוכתי דלאו כל הוכחות שווין ובהוכחה אלימא טובא מהני להוציא ממון דהוי כאנן סהדי שענין אמת והדבר נמסר לחכמים בעוצם בינתם להבין איזה הוכחה אלימא טובא שיהי' בגדר אנן סהדי, ולפ"ז י"ל שתרצן סובר הא דנאמן לומר קדשתי לבתי הוא מטעם מגו או הוכחה המסייע שאומר אמת והיכי שאומר קדשתיה לפלוני יש לו מגו דבידו לקדשה כנ"ל, ואם אמר אין יודע למי קדשתיה איכא הוכחה אלימא שאומר אמת והוא בגדר אנן סהדי כי מלבד דא"ס שאין אדם חפץ לעגן את בתו שתהי'