שערי תורה חלק א רל

בכלל י"ט בפרט א' בשם ריטב"א וחכמי פרובנצייא ואנן קיימא לן בחושן משפט סימן כ"ט ס"א עדים המעידים בבית דין אין יכולין לחזור ולהגיד אפילו כשנותנים אמתלא לדבריהם הראשונים ואמאי נאמן האב לחזור ולהגיד על ידי אמתלא, ואפשר לומר כוונת רש"בא וסיעתו לפי מה דאיתא שם דאם אינו סותר דבריו הראשונים כגון שדבריו סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענינים משמעות אחד קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהי' עדותו מכחשת יש לכוין דבריו, וא"כ היכי שאמר האב שכוונתו הי' במה שאמר שקדש את בתו היינו בפני פסולי עדות דאורייתא אף שלשון קדושין מן הסתם יותר משמע כדין, והוא ביאור קרוב וביאור שמבאר בעצמו הוא ביאור רחוק מ"מ כיון שדבריו סתומים וסובלים ב' ענינים יכול לפרש דבריו, וא"כ לא מבעי' אם האב אומר שכן הי' כוונתו בודאי נאמן ואפילו אם בעצמו מודה שכוונתו הי' מתחילה לקדושין גמורים רק שאח"כ נודע לו שהי' בפני פסולי עדות דאורייתא נאמן במגו שהי' אומר שכן הי' כוונתו מתחילה, ובב"ש ס"ק נ"ב שהבין בכוונת רמ"א כיון שאינו פירש לדבריו אינו נאמן אלא תוך כדי דיבור ואח"כ הביא דברי טו"ז דהוי אמתלא משמע קצת שהבין שאמתלא הלז לא הוי פירוש לדבריו הראשונים, והנה לעיל בכללים הקודמים הבאתי דעת תשובת מוהרי"בל בכלל ס"א שסובר דבאב ל"מ אמתלא, ומצאתי ראיתי שבעל קצות החושן הוכיח מכאן דבע"כ המחבר סובר דמהני אמתלא ולפמ"ש יש לדחות די"נ שאני הכא אמתלא כזו מהני אפילו בעדים

אמנם לכאורה דין הלז תלי' במה שיש לברר דין חדש, דהנה אנן קיי"ל בדיני נפשות ובדיני ממונות לא הוי עדות רק כשמעיד בבית דין ובעד אחד באיסורין היכי דנאמן אין צריך להעיד בבית דין דהא נאמנות ע"א באיסורין בספק השקול אתי' מוספרה לה או ממעשים בכל יום, והתם ליכא בית דין ואולם בדבר שבערוה כמו הכא דאב נאמן יש לחקור מי נימא דדמי לאיסורין ואין צריך להגיד בפני בית דין או דלמא דדמי לד"מ ונפשות דדבר שבערוה דמי להם ובעינן אמירת האב בפני ב"ד ומסברא נראה כיון דנאמנות האב אתי' מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה שאיירי באמר כן לפני הזקנים שהם הבית דין נראה דלא נתנה תורה נאמנות לאב רק כשמעיד בב"ד, ותו כיון דמסברא נראה דאינו נאמן כמ"ש הר"ן בדף ס"ד והוא חידוש יש לומר כעין סברת הר"ן שם אין לך בו אלא חידושו שיאמר בפני ב"ד דוקא וא"כ יש לתמוה על הפוסקים שה שהשמיטו חידוש דין הלז, ואפשר לומר לפמ"ש בכלל י"ח פרט א' הא דילפינן שאב נאמן לאסור את בתו הוא באם אין ענין דבע"כ האי קרא דאת בתי רצה להורות דבעלמא נאמן ולא קאי אפרשה דמוציא שם רע יש לומר הא דכתיב שאמר לעני הזקנים היינו על מה דאיתא אח"כ ששם לה עלילות דברים כי לקנס צריך בית דין, אבל לגוף נאמנות האב נאמן אפילו כשאומר חוץ לב"ד לכן השמיטו הפוסקים וסתמו דבריהם, ומעתה בנ"ד נראה אי נימא דאין צריך ב"ד אזי פשוט היכי שהגיד האב בפני עדים יכול לחזור ולהגיד באמתלא דלפמ"ש הר"ן הובא בסימן י"ז בח"מח ס"ק י"ז אף שהגדתו מועיל חוץ לבית דין באיסורא לומר שמת בעלה מ"מ אם אומר אח"כ מבודה הייתי נאמן אפי' בלא אמתלא מכ"ש ע"י אמתלא דהא דקיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כתב רש"י בסנהדרין דף מ"ה ע"א ד"ה כיון משום דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואהגדה קמייתא קפיד קרא, ומשם נראה דילפינן דאין יכול לחזור אפילו באמתלא היכי שאינו סובל בדבריו הראשונים, וכ"כ בסמ"ע ס"ק ב' וקרא מיירי בב"ד משא"כ כשאומר חוץ לב"ד אבל אי נימא דאין האב נאמן רק כשאומר בפני בית דין יש לומר דדינו כדין עדים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו באמתלא, ולפ"ז הי' מקום לומר דרשב"א אינו מחולק עם חכמי פרובינצייא המובא בש"ות מוהרי"בל הנ"ל וכ"ע סוברים דאמירתו מהני כשאומר חוץ לב"ד ומכ"ש כשאומר בפני בית דין רק דחכמי פרובינצייא מיירי כשהעיד בפני ב"ד לכן ל"מ אמתלא ורש"בא מיירי שאמר חוץ לבית דין ובאמת יכול לחזור אפילו בלא אמתלא רק שמעשה כן הי' כי השיב כן להשואל והשאלה הי' כן אך לפי זה קשה על מרן מחבר שהעתיק כן להלכה בממ"נ היאך מיירי אם אמר האב בפני בית דין אמאי מועיל אמתלא, ואי אמר חוץ לבית דין למה לי אמתלא כמ"ש הר"ן, ועלה בדעתי לומר דהנה נודע החילוק שבין דיני ממונות ודיני נפשות לאיסורין, דבד"מ ובד"נ לא סגי בהוכחה שהענין אמת רק שבעי עדות דוקא ובעינן כללי עדות ועדות לא הוי רק כשהעיד בפני בית דין יש לו שם עד אבל חוץ לבית דין לא הוי עדות, ובאיסורין היכי דעד אחד נאמן בספק השקול דלא בעי בית דין משום דגלי תורה שאין צריך עדות רק הוכחה, כי אם הי' צריך שיהי' בגדר עדות הוי בעינן כללי עדות כמו בד"מ ובד"נ שלא יהי' קרוב ושאר כללי עדות, וכיון שאין לו שם עד אזי אפילו כשהעיד בבית דין לא קרינן בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דתורה לא אמרה כן רק במי שיש לו עליו שם עד כמו דמורה לישנא דקרא להמעיין, משא"כ היכי שאין לו עליו שם עד ואף דעכ"פ מן הסברא ראוי לומר כיון שאומר כן בפני בית דין שאין יכול לחזור מדבריו הראשונים בלי אמתלא דמן הסתם מה שאומר בפני בית דין דק היטב כמו דאיתא סברא זו בכמה דוכתי בפוסקים, אבל עכ"פ יכול לחזור מדבריו ע"י אמתלא וא"כ יש לומר שרשב"א סובר כיון שהאמינה תורה לאב בקדושי בתו אף שהוא קרוב ועד אחד לא קם בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון הרי דגלי תורה דלא בעינן כללי עדות רק הוכחה שמן הסתם אומר האב אמת לא הי' חוקת התורה אצלו לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא דהחוקה לא הי' רק היכי שיש לו שם עד אבל האב אף שנאמן כשני עדים מ"מ אין לו שם עד וא"ש דברי רש"בא שסובר שאין צריך לומר בפני בית דין ואף כשאומר בפני בית דין אין לו שם עד ונכונים דברי המחבר, ואולם שוב ראיתי דזה אינו דבב"י ח"מ סימן כ"ט הביא לשון ירושלמי ותוספתא דאי' וכן העדים שהעידו בין לאיסור ובין להיתר עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו נאמנים משמע להדי' שאף באיסור שאין צריך בית דין מ"מ היכי שמעידין בבית דין יש לו דין עדות ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אפילו ע"י אמתלא כיון שהוא בכלל עדות ועיין ש"ות הר"ן סימן ל"ד שמוכח להדי' שסובר אף שאין צריך באיסורין להעיד בבית דין מ"מ היכי שהעיד בב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו בלא אמתלא והיכי שלא אמר בפני בית דין כתב בסימן מ"ז שיכול לחזור ולהגיד בבית דין א"כ לית לי' סברא הנ"ל וצ"ע ועמש"ל בכלל אמתלא באריכות ובגוף הספק הנ"ל אי נאמן האב כשאומר חוץ לבית דין ראיתי בהפלאה שהעיר קצת, ולענ"ד נראה לפמ"ש בכלל י"ח וי"ט כריב"ש דהא דהאב נאמן הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא ואינו מטעם עדות אין צריך להעיד בפני ב"ד כי בכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אין צריך ב"ד וכדאי' ביו"ד סימן א' סי"ב השוחט בפני עדים בהמה לעכו"ם וכשבא ישראל לקנותה ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתי' נאמן לגבי נפשו לאוסרה ע"ע, ודוחק לומר דהכא באב הי' חוקת התורה שלא יוכל לאוסרה רק כשאומר כן בפני בית דין דמה"ת נימא להרבות בחוקת כיון דהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא ופשוט דיכול לחזור ע"י אמתלא כי בכל מקום בכה"ג יכול לחזור ע"י אמתלא כדאי' בכתובת דף כ"ב ובסימן מ"ז אבל אי נימא כמ"ש בכלל י"ט פרט א' בשם ריטב"א וסיעתו שהוא מטעם עדות שנאמן כעדים יש לומר דבעי בפני בית דין כמו בכל עדים וצ"ע כיון שלא חילקו הפוסקים בזה, ועיין בסימן י"ז בחלקת מחקק ס"ק ע"ח וב"ש ס"ק קכ"ד, ובפני יהושע במס' גיטין דף כ"ט באיסורין אף היכי דבעינן שנים מהני חוץ לבית ודין יע"ש וצ"ע בכל זה היטב ואין כאן מקומו

פרט ב יבואר דין נאמנות האב לפוסלה לבתו קטנה או נערה מכהונה כגון שאמר קדשתיה וגרשתיה

ג גרסינן במס' קדושין דף ס"ד קדשתיה וגרשתיה כשה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן ומסיק ר' אשי הטעם דרחמנא הימנה כרב דאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה בנשואין הימנה רחמנא לאב, ובפני יהושע בכתובת דכ"ב הבין הפירוש בדברי רב שר"ל מניין שאב נאמן לאוסרה היינו דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה אע"ג דאין בידו לגרשה ויליף לה מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע אפילו אם אמר קדשתיה ואין יודע למי קדשתיה דנאמן אע"ג דדבר זה אין בידו ומשמע דהבין דעל גוף גירושין הימנה רחמנא לאב כמו