שערי תורה חלק א רכט

שמזימין לעידי הבעל לא הי' עידי קדושין רק מפיו אנו חיין, והדוחק מבואר וגם מ"ש תוס' מיהו לאיסורא כו' מיותר אבל לפמ"ש לעיל כל דבריהם מדויקים דבאמת כל הקרא מיירי לרבא שיש עידי קדושין והיינו עדים שמביא הבעל על זנות העידו על הקדושין רק תוס' סוברים כאן כשיטת הריט"בא בשם רבו הנ"ל דבעידי קדושין אפילו אתו לראות יש להם צירוף אם נמצא אעת ראי' קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלא משמע כן בתוס' במס' מכות ובכמה דוכתי ידוע שהרבה בעלי תוס' הי' ומה שאמר רבא שם אי למיחזי אתו הוא רק בדיני ממונות ובדיני נפשות וא"כ רבא לשיטתו דאמר שם במס' מכות במקיימי הדבר וביארו הראשונים זלה"ה ולא בעושי דבר שבעל דבר אינו בגדר עד ויש לומר דתוס' כאן סוברים פירוש זה וא"כ שפיר מוכח דלאיסורא הימנא רחמנא מצד נאמנות הבע"ד לחובתו כנ"ל דאל"כ אמאי א"י וסקלוהו הא האב הי' שם בשעת קדושין ונגד גוף הקדושין פסול להעיד והוי נמצא קרוב או פסול עדותן בטילה אע"כ דהוא בעל דבר כדכתיב את בתי נתתי והוא בכלל עושי דבר ומקיים העדות בכשרים וממילא מוכח שנאמן מכח שאדם נאמן ע"ע לאסור וא"כ מזה גופא שמיירי דאיכא עדים מוכח שאב נאמן לאסור ולכן כתבו תוס' מיהו לאיסורא כו' ר"ל כי מזה מוכח וממילא מהאי טעמא אינו נאמן לקטלא כיון דאינו נאמן רק מטעם שווי' נפשי' ח"דא ומדוייק היטב דבריהם הקדושים ור' אסי סובר לכולה מילתא הימנא רחמנא לאב בע"כ סובר דהעדים שהביא הבעל על הזנות אמרו ששמעו מפי האב שמקודשת כמ"ש בספר הפלאה ומ"מ הוכיח שפיר הפה שאסר כמ"ש לעיל בכלל י"ט פרט א' ס"ק ב' דלא הוי מגו למפרע ע"ש ותבין ודוק

יא ודע דלכאורה קשה לשיטת הריב"ש שהוכחתי לעיל דסובר דמה שנאמן האב מטעם שווי' נפשה ח"דא וכן דעת רשד"ם אמאי אי' במס' קדושין דף ס"ד ע"א שאינו נאמן לומר שנישבית בתו לפוסלה מכהונה ותרומה כיון דשווי' נפשה ח"דא יהי' נאמן גם לזה כמש"ל דעיקר הוכחת ר' הונא שהאב נקרא בעל דבר ולהסוברים שנאמן מטעם כאילו הי' עדים כמ"ש ריטב"א א"ש דיש לומר כעין שכתב הר"ן שם לענין מגו שהקשו אמאי אינו נאמן במגו דאי בעי אומר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסלה מכהונה ותי' בשם אחרים כיון שמה שהאמינה תורה לאב חידוש הוא שהרי לא הי' ראוי להיות נאמן יותר מעד דעלמא דיניו שנאמן באותו טענה אבל אין אומרים מגו מחמת דאין לך בו אלא חידושו בלבד, יש לומר ה"ה חידוש לא הי' רק בנשואה ולא בשבוי' אבל לטעם שווי' נפשה ח"דא לא הוי חידוש ואולי יש לומר דס"ל דזהו גופא במה דאמרינן, שהאב יהי' נקרא בעל דבר הוא חידוש כי מסברא נראה אף שהוא מקבל קדושין מ"מ כיון שהיא מתקדשת לא הוי האב בעל דבר ולא יכול לאוסרה כי רק בעל דבר בעצמו יכול לאוסרה עליו דבר המותר מטעם שווי' נפשי' ח"דא ושפיר אמרינן כסבר' הר"ן אין לך בו אלא חידושו בנשואין ולא בשבוי' וא"ש ולק"מ כנלענ"ד

כלל כא יבואר נאמנות האב בבתו קטנה או נערה היכי שאמר קדשתיה ולאחר כד"ד אומר גרשתיה או שאמר קדושי ראשון הוי בפסולי עדות דאורייתא אי נאמן להתירה להנשא וגם אם נאמן לפסול בתו מלינשא לכהן ובו ה' פרטים

פרט א יבואר דין א' הנ"ל היכי שאמר שקדשה ואח"כ קידשה לאחר ואמר שקדושי ראשון הוי כפסולי עדות דאוריית' אם נאמן כיון שהוא לאחר כד"ד

א רבינו הגדול המחבר בש"ע א"העז סי' ל"ד סעיף כ"ד כתב בשם תשובת רשב"א וז"ל אב שאמר שקידש את בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון הי' בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום נאמן עכ"ל וכתב ע"ז רמ"א וז"ל ולי נראה דוקא תוך כדי דיבור כמו שנתבאר בסעיף כ"ה והיינו מה דאיתא שם לאחר כדי דיבור מאמירת האב שאמר קדשתיה אינו נאמן לומר גרשתיה, וכתב הבית שמואל בס"ק נ"א ונ"ב הטעם משום דאינו מפרש דבריו הראשונים רק שסותר דבריו הראשונים לכן אינו נאמן לאחר כדי דיבור דהוי מגו למפרע, והמעיין בבית יוסף מבואר שהבין לרשב"א אפילו אחר כדי דיבור נאמן לומר גרשתיה, ואולם בש"ע סכ"ה הביא דעת הסוברים שבעינן תכ"ד לכן מוכרח רמ"א לפרש גם בהאי דינא כן רק הטורי זהב הובא בב"ש ס"ק נ"ב כתב ליישב דברי המחבר דבנ"ד נאמן אפילו לאחר כד"ד משום דהוי כמו אמתלא למה שאמר קדשתי את בתי היינו שהי' הקדושין לפני עדים פסולים אבל קדשתי' וגרשתיה לא הוי אמתלא דהא מעשה קדושין קיימים אלא אומר גרשתיה יע"ש, ונלענ"ד צ"ע לדינא בהאי פסקא דרשב"א הנ"ל, דהנה אי' בסימן מ"ח האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובתיה וכתב בחלקת מחוקק ס"ק א' בטור כתב קדשתיך בפני פלוני ופלוני משמע אם אמר סתם קדשתיך יכול לפרש דבריו שלא בעדים וכ"כ הר"אש בתשובה על פלגש של ראובן שאמרה קדשני ראובן אין בדיבורה כלום עד שתאמר קדשני ראובן בפני עדים והובא בב"י סימן ט"ו ובש"ע שה סעיף למ"ד ויש להסתפק כי אולי דוקא בפלגש פסק כן אבל איש ומכ"ש תלמיד חכם היודע שאין קדושין בלא עדים אם אמר סתם קדשתיך מסתמא כדין קדושין קאמר אינו נאמן לומר אח"כ שהי' בלא עדים יע"ש שהניח בצ"ע, וא"כ ה"ה יש להסתפק בכוונת רשב"א וסיעתו, דיש לומר הא דנאמן לומר אמתלא הלז היינו היכי שאומר לאחר שאמר בפני בית דין שקידשה נתוודע לו שהי' פסולי עדות דאורייתא בכה"ג הוי אמתלא אלימא אבל אם אמר שמה שאמר בתחילה קדשתי את בתי הי' כוונתו בפני פסולי עדות דאוריית' יש לומר באיש ומכ"ש תלמיד חכם היודע שאין קדושין חלין בפני פסולי עדות דאורייתא אינו נאמן דמסתמא כוונתו הי' כעין קדושין גמורין, ועיין בא"הע סימן מ"ז סעיף ד' דבעינן אמתלא שנראה לבית דין שיש ממש באמתלא, ומכ"ש דלא מהני אמתלא גרועה ואינו נאמן במגו דיש לומר דהוי כמגו במקום אנן סהדי דקיי"ל בכמה דוכתי דלא אמרינן דאנן סהדי שידע, ובאמת המעיין בלשון רשב"א ומחבר שסתמו דבריהם משמע שנאמן לפרש דבריו שכוונתו מתחילה באמירתו שאמר בפני ב"ד קדשתי את בתי היינו בפני פסולי עדות דאורייתא מיהו הב"ש שם בס"ק א' השמיט דברי הח"מח וכתב שמטור משמע שאם אמר סתם קדשתיך יכול לפרש דבריו שקידש בלא עדים ולא מחלק בין ת"ח לאינש דעלמא, אך אין לדחות דברי הח"מח כנודע כמה רב גוברי', ואולם מה שנסתפק הח"מח אפילו בסתם איש כראה מדברי מוהר"יט בספר ב' סימן נ"ב בחלק חושן משפט דף ק"ו ע"ב דלאו כ"ע גמירי שכתב וז"ל ותדע אפילו להקל בערוה החמורה אמרינן מיטעי טעי ולאו כ"ע דינא גמירי כדאיתא בקדושין גבי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא כלום הוא והא דלא שדתינה משום דלא גמירא דינא כו' ובהאיש מקדש קטן שקידש אע"פי ששלח סבלונות לאחר מכן לא אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטן כלום ודוקא בדבר הברור וידוע לכל כהא דאיתא שם אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו כו' שהרי דרשו אמור לחכמה אחותי כו' כשם שברור לך שאסורה יע"ש, ועיין בתוס' במס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה הואיל דמוכח דלאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים, ועיין כיו"ב במס' ביצה דף י"ט ע"א, (ועיין בש"ך חושן משפט סימן ס"ו ס"ק נ"ו) וא"כ לולי דבריהם יש לומר בסתם איש נאמן לפרש דבריו שלא ידע מקדושין צריכין להיות בעדים וגם בפני כשרים כי לאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים שצריך להיות בפני עדים וכשרים, ומי פסול מן התירה, אבל בתלמיד חכם מסתבר כח"מח שאינו נאמן לומר אמתלא כזו שהוא אמתלא גרועה דהא בעינן אמתלא שיהי' נראה לבית דין שיש ממש בדבר וצ"ע במה שסתמו אחרונים ז"ל בזה

ב ועוד יש לעיין בהאי פסקא דרשב"א לפי הבנת טו"ז דהוי אמתלא כיון שאב נאמן על קדושין כשני עדים כמו שכתבתי