שערי תורה חלק א רכח

והוא מטעם נאמנות שאדם נאמן על עצמו לחובתו כמו בממון שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לחובתו להפסיד ממון ה"ה באיסורין ולא מהני רק להחמיר ע"ע ולא להקל כיון דאין נאמנות האב כאילו הי' עדים בדבר כי היכי דנימא שאין אותו פלוני נאמן להכחישו רק מטעם נאמנות שאדם נאמן לאסור את בתו ממילא אסורה אפילו למקדש ומבקשין ממנו ליתן גט והדין באב שאומר קדשתי את בתי לפלוני ואותו פלוני מכחיש כמו בוגרת שאומרת נתקדשתי לפלוני והוא מכחישה דשווי' נפשה ח"דא ומבקשין ממנו ליתן גט וכ"כ ה"ה אם עדים מכחישים לאב וכנידון הנ"ל, ולכן דייק רב מניין לאב שנאמן לאסור את בתו דאי הוי אמר נאמן להתיר הוי אמרינן שנאמן כמו עדים ואפילו אם אותו פלוני מכחישו נאמן האב והוי כעדים מעידים שקדשה שמחויב לכונסה או לפוטרה בגט להתירה ובאמת נאמנות האב הוא רק לאסור את בתו כי הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא שהוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע א"כ נאמן רק לחובת בתו דהיינו לאסור ולא להקל לזכותה להתירה ולכן דייק רש"י בלשונו הצח שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל ר"ל אפילו על אותו פלוני אסורה היכי דמכחיש שנאמר את בתי נתתי וגו' ובע"כ שאב נאמן רק מצד שהוא בעל דבר ואדם נאמן ע"ע לחובתו יותר מעדים דאי נימא שנאמן מטעם כאילו הי' עדים שאלים כחו והבת היא בעל דבר קשה לבטל כל העדות במוציא שם רע כי על גוף הקידושין פסול להעיד הוי כנמצא קרוב או פסול שבטילה כל העדות אע"כ שהוא בעל דבר ובמקיימי הדבר ולא בעושי הדבר ובע"כ נאמנות הוא רק מטעם שווי' נפשי' ח"דא כמו בעל דבר שיכול לאסור ע"ע לחובתו לכן אינו נאמן רק להחמיר ולא להקל ואף דמהני להקל במוציא שם רע שאין צריכין קדושין מחדש היינו משום שיש עדים בלא"ה וגם הבעל מודה אבל עכ"פ נשמע מקרא זה שהאב הוא בעל דבר וא"א שיהי' נאמן מצד כאילו הי' עדים רק מטעם שאדם נאמן לאסור את בתו ונ"מ בעלמא הכי דליכא עדים והבעל מכחיש ואין להקשות על דברינו הלז הא ר' אסי איירי בהך סוגי' והוא סובר בקדושין דף ס"ג דאב נאמן אפילו לקטלא ומשמע דהוא מטעם כאילו הי' עדים כמ"ש בפרט א' וגם לר' אסי אין אנו צריכין לאוקמי קרא דמוציא שם דע שעדים שהעידו על זנות יודעין מקדושין שראו שקדשה כי אפילו אם העידו ששמעו מפי האב שקדשה סגי כמ"ש בספר הפלאה כיון שאב נאמן אפי' לקטלא וא"כ בטלו דברינו הנ"ל דזה אינו דקו' הס"ס למה לי קרא סברא הוא הוא סתמא דגמרא שסידרו רבינא ור' אשי והם סוברים דהלכה כר' חסדא ורבא דאין האב נאמן לקטלא ובע"כ מיירי שהעדים יודעים שקדשה ונכונים דברינו ודוק

ט ובזה יש ליישב קו' מוהר"ם שי"ף שהבאתי לעיל דמאי מקשה הש"ס הזה למה לי דהא צריך הזה לגופי' דאי לא הוי כתיב רק את בתי נתתי לאיש ולא אמר הזה לא הוי שייך למיקרי ולו תהי' לאשה דהא לא אמר הזה וכיון דאמר לאיש אסרה אכ"ע וצריך הזה לגופא להתירה יע"ש ומה שתרצתי שם שהאב חזר בתוך כדי דיבור שדיתי נרגא לשיטת הפוסקים שמן התורה תוך כדי דיבור לא הוי כדיבור ואין יכול לחזור אפי' תכ"ד כמו לאחר כד"ד ובהנ"ל מיושב היטב דהנה המשנה למלך בפ"טו מאימות הט"ו הביא דעת רש"בא דאמרינן שווי' נפשה חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים המכחישים אותו כי לחובתו נאמן יותר מעדים ומוהרא"י בכתביו סימן רכ"ו משמע דחולק על זה שכתב וז"ל אין כאן בית מיחוש לפי העדות אשר ראיתי דאתכחש האי גברא בעדים דלא נתן לאבי הנערה הקדושין והצעיף כי אם דרך שליחות ופקדון מ"מ אי לאו דאתכחש אחזרתו לא סמכינן כיון דגברא שווי' לי' חתיכה דאיסורא לאסור בקרובתיה ולכאורה נראה שדברי מוהרא"י חולקין על סברת רשב"א אך כד מעיינינן נראה דלא פליגי דמוהרא"י מיירי כשמקדש חזר בו ולא הי' אמתלא בחזרתו דקיי"ל כל היכי דשווי' נפשי' חד"א וחזר בו ולא נתן אמתלא לדבריו אין בחזרתו כלום ועדיין באיסורו עומד אבל כל היכי דאיכא עדים המכחישים אותו והוא חזר בו ס"ל למוהרא"י דחזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שמה שאמר מתחילה שקר ענה בלתי שום טעם אבל לעולם שאם עומד בדיבורו הראשון אף מוהרי"א מודה דלדידי' שווי' נפשי' ח"דא אף דאיכא עדים המכחישים אותו וכסברת רשב"א ורשב"א נמי מודה דאם חזר בו אף שלא נתן אמתלא לדבריו דמהני חזרתו כיון דאיכא עדים המסייעין לחזרתו ע"כ (ואולם בפ"ג מיבום דין ג' לא ניחא לי' בהאי חילוקא) העולה היכי דשווי' נפשי' חד"א בתוך כדי דיבור יכול לחזור אף כשלא נתן אמתלא ולאחר כד"ד בעינן אמתלא כדאי' בא"העז סימן מ"ו סעיף ד' והיכי שיש עדים המכחישים אותו ואומרים שהדבר מותר והוא אוסר ע"ע יכול לחזור אף לאחר כד"ד אף שלא נתן אמתלא לדבריו לפ"ז לק"מ קו' מוהר"ם שי"ף דשפיר מקשה הש"ס הזה למה לי כיון דקיי"ל כרבא בקדושין דס"ג שאין האב נאמן לקטלא ובע"כ האי קרא דמוציא שם רע לא איירי שעדים שהביא הבעל על זנות מעידים ששמעו מפי האב שנתקדשה דא"כ אמאי אם אמת הי' מדבר חייבת סקילה כי אין האב נאמן לקטלא ובע"כ מיירי שה עדים בעצמן מעידין שידעו שנתקדשה לפלוני כמ"ש בכלל הקדום פרט א' וא"נ אף כשאומר את בתי נתתי לאיש דמשמע לאיש אחד מדלא פירש למי אף דנאמן האב לאוסרה מטעם שווי' נפשה ח"דא ואסרה לכל העולם אפילו נגד עדים המכחישים אותו כי הם העידו שקידשה לזה מ"מ כיון שמהדברים שאמר אח"כ הנה שם עלילות דברים לומר לא מצאתי לבתך וגו' מוכח שכוונתו על זה העומד לפנינו אשר הוציא שם רע וא"כ חזר מדבריו הראשונים ואף שמן התורה תכ"ד לא הוי כדיבור ומה שאמר תיבת לאשה המפסיק הוי כשני דיבורים מ"מ יכול לחזור מדבריו הראשונים אפילו בלא אמתלא כיון שיש עדים המסייעין לחזרה דהא מעידים שקדשה לפלוני הלז וכיון שנאמנות האב הוא רק מטעם שווי' נפשי' ח"דא יכול לחזור כי אם הי' אלים כחו כמו עדים המעידים קיי"ל בח"מ סק"ט דעדים אין יכולין לחזור אחר כד"ד אפי' נותנים אמתלא לדבריהם מכ"ש הכא שלא נתן אמתלא לדבריו אבל כיון שמוכח מדברי רב כנ"ל שהוא רק מטעם שווי' נפשה ח"דא למה לי הזה לכתוב רק את בתי נתתי לאיש ושנאה וגו' וכמ"ש לעיל, ותבין היטב ואין לומר כיון שאומר האב אח"כ ואלה בתולי בתי היינו עדים שמזימין לעידי הבעל כמ"ש רמב"ם בפ"ג מנערה בתולה הנ"ל וכיון דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ומן הסתם אף שהעידו עידי הבעל על הקדושין והזנות אומרים מתחילה על הקדושין ואח"כ על הזנות כסדר המדברים מ"מ כיון שמן הסתם הי' אומרים בהמשך אחת כיון שכל כוונתם להעיד על הזנות וכיון שהי' הכל בדיבור אחת נפסלו גם על הקדושין וליכא עדים על הקדושין ובכה"ג אין יכול האב לחזור דע"כ לא קאמרו הפוסקים הכל רק היכי דאיכא עדים כשרים ה המסייעים לחזרתו משא"כ בכה"ג ואכתי הדק"ל דזה אינו דאף שאמרו הכל בהמשך אחת כיון דמן התורה אפי' הפסק מיעוט הוי הפסק דהא מן התורה תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי אי אפשר לצמצם שלא יהי' הפסק מועט בין העדאתם לקדושין והעדאתם על הזנות ולא נפסלו רק על עדות שנית שהעידו ולא על קדושין וכשרים לענין זה ושפיר יכול האב לחזור שיש לו עדים המסייעין לחזרתו ולק"מ ודוק היטב, ואולם יש לפקפק בסברא הנ"ל היכי שעדים אומרים שנתקדשה לפלוני והאב אומר שנתקדשה לאיש אחד שא"י למי ואינו אותו פלוני שכתבתי שנאמן יותר מעדים כי התורה האמינה לאב יותר דיש לומר כמו שהשבני ע"ז ידידי וחביבי הרבני החריף ובקי האברך מו"הרר אהרן נ"י מק"ק יאניקוי בן של אותו צדיק הרב המאור הגדול החריף ובקי המפורסם מוהר"ר מרדכי בער זצ"ל כיון שעדים אומרים שכבר נתקדשה לזה ואיננה תחת רשותו נאמנים הם, כי יש לומר התורה לא נתנה לו נאמנות רק כל זמן שהוא תחת רשותו ורוצה להפקיע אותה בדיבורו משא"כ בכה"ג וצ"ע בסברא זו, מ"מ דברינו הם דברי טעם בדרך פלפולא בעלמא ובשגם כ' סברא זו לא מוכרח כל כך כמבואר להמעיין היטב

י ובדברינו הנ"ל יש ליישב היטב דברי תוס' במס' קדושין שם דהנה כבר הבאתי לשון הש"ס דרבא אמר אין סוקלין כי הימנה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימנה וכתבו תוס' בד"ה לקטלא ואם תאמר הא כתב באותו פרשה דאמר את בתי נתתי לאיש הזה וסקלוהו אלמא לקטלא נמי הימנה רחמנא וצריך לומר דסקלוהו מיירי היכי דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימנה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה עכ"ל ורב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימנה רחמנא לאב ולכאורה בפשיטות נראה כוונת תוס' לרבא הא דאיתא בקרא ואם אמת הי' הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער' וסקלוהו והיינו שהביא הבעל עידי זוממין שמזימין לעידי האב מיירי דאיכא עידי הקדושין ורישא דקרא ואמר אבי הנערה את בתי וגו' דמיירי שהביא האב עדים