שערי תורה חלק א רכז

זו היא סברת הרמב"ן ור"ן בפ' י"נ שהוזכרו בדברי רבינו המחבר בסימן ז' ולא הובא דיעה זו בב"י ולא באחרונים זלה"ה ואחר הוצעת הדברים הנ"ל נבוא לנ"ד דלכאורה קשה מקרא דאת בתי כו' כיון דלכ"ע בדיני נפשית כשנמצא קרוב או פסול עדותן בטילה דקדושין דמי לדיני נפשות הא כיון שהאב הי' שם במעמד הקדושין והעיד בפני ב"ד כי אמר כן לפני הזקנים כדאי' בקרא יתבטל גם עדות הקדושין שהביא הבעל ואפילו אם אמת הדבר שזינתה וחייבת מיתה הא ליכא עדים על קדושין ואם שקר הדבר איתא בקרא הלז תהי' לאשה ואין צריך לקדשה מחדש הא ליכא עידי קדושין, שוב ראיתי בריטב"א במס' מכות בד"ה למחזי בקו' על רש"י שכתב וז"ל ועוד דא"כ היינו צריכין לסיים עדים בשעת קדושין שאל"כ ויש שם קרוב אולי נתכוין להיות עד ופוסל את העדים והוי לי' מקדש בעדים פסולים או כמקדש בלא עדים שאין קדושיו כלום ואנן קיי"ל בהדי' דבקדושין לא צריך לומר אתם עידי ולא שני לן בין במקדש ביחידים או ברבים בפני אביה או קרובים ואע"פי שנהגו בקצת מקומות לסיים עדים בקדושין לא משורת הדין התלמוד עושין כן אלא לפי שחשו לפירש"י זלה"ה יע"ש דק רבינו זלה"ה וכתב היכי דמקדש בפני אביה ולפי דבריו הו"ל להקשות על רש"י זלה"ה מגופא דקרא, ואולם לכאורה לק"מ לשלשה שיטות הנ"ל כי לשיטת רש"י ורשב"ם דבעינן כוונה להעיד יש לומר דהאב אמר שכיון למיחזי ונאמן בכך כמ"ש רש"י דקרוב נאמן וא"כ מצד ראי' ליכא צירוף ומצד שהעיד האב בבית דין ליכא צירוף כיון דבעינן תוך כדי דיבור והכא הי' הפסיק מרובה כי מתחילה הביא הבעל עדים לבית דין והעידו שנתקדשה וזינתה ואח"כ בא האב ואומר את בתי נתתי וגו' ומביא עדים זוממין וא"כ הי' הפסק מרובה כי אין עדים המוזמין נהרגין עד שיגמר את הדין וכיון שאם אומר האב אמת חייבין סקילה בע"כ הי' מתחילה גמר דין של הבת ע"פ דברי עידי הבעל ואח"כ בא האב ואומר את בתי וגו' ואלה בתולי בתי כמפורש בקרא והיינו עדים המזימן וא"כ הי' הפסק מרובה ממילא ליכא צירוף משעת הגדה ועל ראי' יש לומר שבאמת אמר שכיון לראות, וכמו כן ל"ק לשיטת תוס' וסיעתם דבעינן כיון להעיד ומכ"ש לשיטת מוהר"א הלוי דבעינן זימנם להעיד ואולם לשיטת ריטב"א בשם רבו דבקדושין אפי' לא כיון רק לראות ולא העיד אח"כ בטל עדותן הדק"ל, ונראה לענ"ד ליישב קו' הלז דאי' שם אמר רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל כשהרגו מאחוריו נרבע יציל כשרבעו מאחוריו הורג ורובע יצילו אישתק כי אתי לקמי' דרבא א"ל יקום דבר במקיימי הדבר הכתוב מדבר ונאמרו ונשנו בזה שלשה פירושים פי' א' כתב רש"י זלה"ה וז"ל יקום דבר כתיב בהאי קרא שעשאן לכולן כשנים דהיינו העדים ולא בעושי הדבר יע"ש ב' כתבו תוס' בד"ה שמואל וז"ל ואומר ר"י דודאי מתחילה הי' סבר הש"ס לר' יוסי כי נמי אינן באין להעיד בב"ד עדותן בטילה ומשני במקיימי הדבר הכתוב מדבר כלומר כשבאין לקיים הדבר בבית דין אמר ר' יוסי נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה יע"ש ג' כתב ברא"ש בשם הראב"ד בסימן י"ד דבעל דבר אין לו שם עד כלל ובמקיימי הדבר הכתוב מדבר ומטעם זה כתב הריב"ש בסימן קצ"ה והובא ברמ"א סימן ל"ו סעיף א' בשטר שנחתם עלי' בעל דבר בעצמו כשר באחרים וכתב שם הטעם וז"ל אבל בעל דבר עצמו לא שייך בו תורת עד כיון שהוא בעל דין ולכן לא יצטרף כלל עם האחרים דה"נ אמרינן בפ"ק דמכות במקיימי הדבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הם פסולין פוסלין אחרים בצירופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שום עדות כלל כדי שיצטרף עם אחרים ולפוסלן בצירופן כל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם עכ"ל והובא בקצרה בש"ך שם סע"ק ט"ו ואולם לפי' התוס' כתב בא"ות שם ס"ק ה' דכיון שעיקר הטעם שאינו בא לבית דין להעיד משמע אפילו בבע"ד אם בא לב"ד והעיד פוסל הצירוף רק הריב"ש סובר כשיטת ש"פ הנ"ל, וא"כ לק"מ קו' הנ"ל דהא לשיטת תוס' בלא"ה לק"מ כנ"ל ול"ק כ"א לשיטת ריטב"א בשם רבו ויש לומר דפירש במקיימי הדבר כפירש"י או כפי' ראב"ד וריב"ש והמעיין בריטב"א דמכות דף ז' ע"א ד"ה אליעאי שהביא דברי ראב"ד שפי' כן משמע דסובר כן וא"כ יש לומר כיון שהתורה נתנה כח לאב שיהי' מקבל קדושין מיקרי בעל דבר כמ"ש בפרט א' בשם תשובת ריב"ש ורשד"ם וכן משמע בב"ש סימן מ"ג ס"ק ח' בסופו שכתב דאם העד רחוק לבת המתקדשת וקרוב לאב אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל דבר יע"ש והוא בכלל עושי דבר ויקום דבר כתיב ולא בעושי הדבר ולכן לא בטל עדות של המעידים על הקדושין ומה שהקשה הריטב"א במקדש בפני אביה יש לומר כוונתו היכי שהיא בוגרת שמקבלת הקדושין בעצמה רק מן הסתם האב עומד תחת החופה בכה"ג לא הוי האב בעל דבר כיון שאינו מקבל הקדושין אבל מקרא דאת בתי וגו' לק"מ כיון שהיא מקבל קדושין הוא בע"ד ובכלל עושי הדבר הוי וא"ש

ו ולפ"ז יש ליישב היטב הסוגי' ונראה דרש"י סובר כשיטת הריט"בא בשם רבו בעידי קדושין אפילו לא כיון להעיד בטל הצירוף כי סובר מה דאי' שם דשיילינן להעדים הוא רק בדיני ממונות ובדיני נפשות, ולפ"ז שפיר הוכיח דבע"כ נאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש ותיקשי אמאי אמרה תורה שהיא מקודשת אי נימא שנאמנות האב אינו כמו שאדם נאמן על עצמו רק שהוא נאמן כמו עדים (כמו שכתבתי לעיל בפרט א' בשם כמה פוסקים) והיינו שעל אמירה זו שאמר נתתי הוא כעדים אבל לענין גוף הקדושין הוא קרוב ולא חל הקדושין אם הי' בפניו בצירוף עד אחד ותיקשי יבטל הקדושין כיון שהי' שם בצירוף הכשרים יבטל כל העדות ובשלמא המקדש לא מצי לבטל כי הוא בעל דבר אבל אי נימא שאב אינו בגדר בעל דבר רק שאלים כחו כמו עדים לענין אמירה שנאמן קשה היאך אפשר שיחולו הקדושין כיון דהוי קרוב ובטלה כל העדות אף שלא כיון להעיד אע"כ שנאמן לאסור את בתו מצד שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כמ"ש בפרט א' בשם ריב"ש ורשד"ם שהוא בעל דבר כמו שאדם נאמן לאסור ע"ע דבר המותר ה"נ נאמן לאוסרה והוא בכלל עושי הדבר ולא מבטל צירוף של הכשרים כמ"ש רש"י זלה"ה בלשונו הקדוש את בתי נתתי אלמא בדידי' תלי' מילתא והימנה קרא למימר הכי ר"ל כיון דתלי' בדידי' לא מיקרי הבת בעל דבר רק האב לכן הימנה קרא למימר הכי מצד שנאמן אדם על עצמו וא"כ לק"מ קו' הפלאה דאף שיש עדים על הקדושין מ"מ מוכח שאב נאמן לאסור דאם לא הי' נאמן לאסור ליכא עידי קדושין ודוק היטב

ז ולפ"ז מיושב נמי קו' תוס' ישנים הנ"ל דלולי קרא דאח בתי הוי אמרינן כיון דאינו נאמן רק מצד מגו אם יש עדים מכחישים אותו אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים כמו בבעל שאמר גרשתי את אחתי דפשיטא דאם בירר הבעל הזמן ואמר שגירשה באותו זמן ועדים מכחישים שאינו נאמן וה"ה לכן קמ"ל קרא שהוא נאמן מטעם שהוא בעל דבר ואדם נאמן לחובת עצמו יותר מעדים לשווי' נפשו ח"דא וכמו באשה שאמרה נתקדשתי בפני עדים שהם לפנינו ובפני עדים שהלכו במדינת הים ועדים שהם לפנינו מכחישין אותה כיון שהיא תלתה הקדושין בעדים שאינם לפנינו נאמנת כמ"ש בפרט א' ה"ה האב בכה"ג נאמן דכל כחה שיש לה כשהיא בוגרת יש לאב בעודה נערה, וג"כ נ"מ באם שני כיתות עדים מכחישים זא"ז כנידון הריב"ש שהבאתי בפרט א' כגון שנים אומרים קידש האב לבתו ושבים מכחישים והאב מסייע שקידשה דמצד מגו דבידה לקדשה יש להם דין תרי ותרי כמ"ש תוס' במס' ב"ב דף ל"א ע"ב ד"ה וזו דלכן אינם נאמנים בתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה והוי ספק מקודשת אבל מצד שנאמן לאוסרה כמו שווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוי בעל דבר ונאמן יותר מעדים כמש"ל ושפיר הוצרך קרא דאת בתי וא"ש

ח ובזה מיושב דקדוק ג' מה דאין נאמן לאסור דנראה לפי מה שבארתי הטעם משום שווי' נפשי' חד"א איכא נ"מ לדינא דהנה היכי דאשה שווי' נפשה ח"דא שאומרת קדשתני והוא אימר לא קדשתיך דהוא מותר בקרובתיה והיא אסורה בקרוביו ומבקשין ממנו ליתן לה גט כדאי' בקדושין דף ס"ה ע"א ובא"העז סימן מ"ט אף אם הבעל רוצה לדור עמה אח"כ בלא קדושין מחדש אסורה עליו דהא הודה דלא קידשה ואולם היכי שהוא מודה לדבריה שקידשה אי' בש"ע סימן י"ט ס"א באיש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה משמע להדיא דרשאי לדור עמה בלא קדושין מחדש ונאמנים על עצמם שקידשם, וא"כ נראה פשוט דאב בבתו נערה או קטנה היכי שאמר קדשתי לפלוני ואותו פלוני מודה דאב הוי כמו האשה ונאמנים על עצמם ואין צריכין קדושין מחדש ואולם היכי שאותו פלוני מכחיש לאב או שיש עדים המכחישים כיון שאין נאמן האב רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא