שערי תורה חלק א רכה

נפשי' חתיכה דאיסורא כמ"ש תשב"ץ כיון דבעינן עידי קדושין לכן מוכרח לומר כיון שאיכא עדים המסייעין לאב ממילא הוי קדושין בפני עדים כשרים לפי דברי האב ושפיר נאמן האב כיון שאין תולה איסורו באותן עדים המכחישים אותו רק בעדים המסייעין לו, מיהו אכתי הו"מ לכתוב חידוש יותר להגדיל תודה היכי שאומר האב שקיבל קדושין בפני עדים שהלכו למדינת הים אשר הי' ג"כ בעת קבלת הקדושין עם עדים שהם לפנינו ועדים שהם לפנינו מכחישין אותו דבכה"ג ג"כ נאמן האב כיון שלפי דבריו הי' שם עדים זולתם ואינו תולה הקדושין באותן עדים ואולי כיון שלא הביא רק אגב גררא לא רצה להאריך ולברר בל הדינים כי ממילא מובן להמבין כיון דהטעם הוא משום שווי' נפשה חתיכה דאיסורא והוא כלל מוסכם אפי' נגד עדים נשמע מצד סברא דבכה"ג נאמן ועיקר כוונתו הי' רק לחדש דבר חדש דהא דהאמינה תורה להאב אינו מטעם כאילו הי' עדים רק מטעם שאדם נאמן על עצמו ושווי' נפשה חתיכה דאיסורא

ג ובזה מובן היטב לשונו הקדוש והצח כי לכאורה דבריו מיותרין במ"ש ואע"פי שאינו נאמן למכות ועונשין כו' אבל לאוסרה רחמנא הימנה יע"ש וידוע שריב"ש הי' מכת קמאי זלה"ה שהי' מדייקים היטב בלשונם הצח, וכד דייקינן דבר גדול דיבר, דאיתא במס' קדושין דף ס"ג ע"ב אבעיא להו מהו לסקול על על ידו (פירש"י כלומר על פיו אם אמר קדשתי את בתי ועידי קדושין אינם באין לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה מאורסה ולסוקלה) רבא אמר אין סוקלין כי הימנא רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימנה רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימנה רחמנא לאב אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין ואמר ר' אסי הני שמעתתא דידי מרפסן איגרא השתא כו' ולא היא לאב הימנה רחמנה לדידה לא הימנה ופירש"י וז"ל לדידה לא הימנה ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתה לנפשה ח"דא עכ"ל ובארתי בכלל הקדום הכוונה אף לפמ"ש הראשונים זלה"ה דשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם נאמנות שאדם נאמן על עצמו מ"מ אינו מטעם נאמנות העדים שנאמנות העדים הוא דבר ברור ומהני אפי' לדיני נפשות והבין הריב"ש דמחלוקת רבא ור' אסי הוא מטעם נאמנות האב לרבא לא האמינה תורה להאב שיהי' אלים כחו כאילו הי' עדים רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ולכן אינו נאמן לקטלא ולר' אסי שנאמן אפילו לקטלא סובר שהאמינה תורה כאילו הי' עדים וא"כ כיון שקיי"ל כרבא שאינו נאמן לקטלא רק לאוסרה בע"כ הוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ושפיר הביא ריב"ש ז"ל ראי' שנאמן אפילו נגד עדים ולא הוי כדין תרי ותרי ותרי כמאה כי נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ודבריו מדוקדקים מאד להמעיין ולכן התפאר א"ע בזה שכתב להגדיל תורה ולהאדירה ודפח"ח וש"י

ד ואולם לעומת זה מצאנו חולקים דעת הריטב"א מבואר אפילו לרבא דקיי"ל כוותי' דאין סוקלין הטעם דנאמן דלענין איסורא הוי בעדים ולענין דיני נפשות לא האמינה תורה להאב דבמס' קדושין דף ס"ד ע"א כתב וז"ל נשבית ופדיתה אינו נאמן לפוסלה מן הכהונה ופרישנא טעמא דבנשואין הימנה רחמנא בשבוי' לא הימנה רחמנא וכ"ת ליהמן לפוסלה לכהונה מגו דאי בעי שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי את בתי הו"ל כעדים ואין עד נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פרקא מיהו אע"ג דהוי כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בב' עדים ממש אבל גבי איסורא דנפשה נאמן כב' עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל, וכן מודה דעת חכמי פרובנצייא המובא בתשובת מוהר"י בן לב כלל מ"א שכתב וז"ל כתב בתשובת חכמי פרובנצייא במעשה שהי' בימיהם על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה ונשבע שקדשה לפלוני בן פלוני ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר והגיע הדברים לכל חכמי פרובנצייא וצרפת וקצת מהם אומרים שהי' מחלקין דוקא באשה אמרו בכתובת דף כ"ג ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אבל לא באב ומשום דאי' בפ' האומר לאב הימנה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא והאב הימנה רחמנא כשני עדים בבתו ומש"ה ל"מ אמתלא יע"ש והיינו דוקא היא דאינה נאמנת רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא יכולה לחזור על ידי אמתלא אבל רב דהימנה רחמנא כאילו הי' עדים אין יכול לחזור ולהגיד אף שנותן אמתלא ובע"כ דסוברים אף דהלכה כרבא מ"מ בזה אינו מחולק עם ר' אסי ולכ"ע נאמן כעדים רק לרב אסי נאמן אפילו לקטלא ולרבא אינו נאמן רק לאיסורא כמ"ש ריטב"א וא"כ דין של הריב"ש במחלוקת שנוי' ותמהני על הריב"ש שלא הביא דעת החולקים בזה ועמ"ש בפרט ב'

פרט ב יבואר בדרך חידוד ראי' לשיטת ריב"ש ממס' כתובת דף כ"ב ע"א

ה נראה לענ"ד להביא ראי' לשיטת הריב"ש דאי' בכתובת שם אמר ר' אסי מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה כו' יע"ש כמו שהבאתי לשון הש"ס בכלל י"ט פרט א' ובסוגין קשה כמה קושי':

א) התמיה מבוארת לעין כל וכן הרגיש בס' הפלאה כי האי קרא איירי במוציא שם רע ומבואר בכתובת דף מ"ו וברמב"ם בפרק ג' מנערה בתולה הלכה ו' כיצד הוצאת שם רע שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואילו הן עידי שזינתה בפניהם ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן אם נמצא הדבר אמת נסקלת ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אילו עדים שיזימו לעידי הבעל חזר הבעל והביא עדים אחרים והזימו עידי האב הרי הנערה ועדי אביה נסקלין ועל זה נאמר ואם אמת הי' הדבר הזה מפי שמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין עכ"ל וכיון דאיכא עדים שזינתה בע"כ ידעו העדים שהי' מקודשת דהא נסקלת אם האמת כעדים ואי אפשר לסקול בלי התראה וא"כ לא בא האיסור מפי האב רק מכח דברי העדים והוסיף בס' הפלאה לומר בשלמא לר' אסי דסובר דנאמן האב לסקול יש לומר דהעדים בעצמן אינם יודעין מקדושין אלא ששמעו מפי האב שאומר להם שקידשה אבל למאי דקיי"ל כרבא דאינו נאמן לסקול ובע"כ דהם בעצמם יודעין, וראיתי שכתב לתרץ וז"ל ונראה דאכתי מוכח מהא דכתיב בקרא דאם נמצא ששקר הי' נותן מאה כסף והיינו ע"י הזמה א"כ כיון שהוזמו העדים שוב אין עדים על הקדושין דקיי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל והיו פסולין בשעה שהעידו על הקדושין ואפ"ה האב נאמן לאסור עכ"ל וכ"כ בחידושיו לקידושין דס"ג ע"ב ולכאורה דבריו מחוסרין הבנה לפמ"ש רש"י במס' ב"ק דף ע"ב ד"ה למפרע וז"ל העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל עדות שהעיד בינתיים פסיל דמשעה שהעיד עדות זו נפסל יע"ש וכ"כ כל המפורשים וא"כ אכתי קשה מנלן דאב נאמן דלמא העדים העידו מתחילה על הקדושין ואח"כ העידו שזינתה בפניהם ע"פי התראה כי כן הוא סתמא דמילתא דהעידו כסדר כיון שאשה זו הי' בחזקת פנוי' מוכרחין מתחילה להעיד אשה זו שנתקדשה בפנינו זינתה דאם יאמרו מתחילה שזינתה לא יפעלו בעדותם וא"כ אע"פי שהוזמו על הזנות ונפסלו למפרע משעה שהעידו על הזנות העידות שהעידו על הקדושין קיימת דלא נפסלו למפרע רק משעה שהעידו עדות אשר הוזמו אח"כ על אותו עדות (ומ"ש שם בחידושיו לקדושין גם אליבא דרבא יש לומר כוונתו לאיכא דאמרי במס' ב"ק שם דרבא ג"כ סובר כאביי רק משום פסידא דלקוחות) וכדי דלא יהי' ח"ו כטועה בדבר פשוט אמרתי להצדיק את הצדיק וקיצר קצת במובן וכוונתו להא דאי' שם לימא כתנאי היו שנים מעידין אותו שגנב כו' אמרי אי תכ"ד כד"ד לכ"ע למפרע הוא נפסל אלא הכא בתכד"ד פליגי רבנן סברי תכ"ד לאו כד"ד פירש"י והוי להו שני עדיות ומשום חדא לא אתכחש אידך דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור הראשון יע"ש ור' יוסי סובר תכ"ד כד"ד ועיין ש"ות מוהרי"ט ח"א סימן קל"ח וא"כ י"ל דראיות רב הוא כיון דעיקר כוונת העדים בביאתם לבית דין אינם להעיד על הקדושין רק על הזנות מסתמא אומרים הכל בבת אחת אשה זו שנתקדשה בפנינו זינתה וגם הא קרא סתמא כתיב ומשמע דאיירי בכל גווני אף שהעידו בבת אחת כאורחא דמילתא וכיון שהעידו בבת אחת אף אם הי' מפסיקין מעט שהוא תוך כדי דיבור מ"מ כיון דקיי"ל כאביי וגם קיי"ל דתכ"ד כד"ד כמ"ש כל הפוסקים כשהוזמו על הזנות נפסלו גם על הקדושין כיון דתכ"ד הוי כד"ד אע"כ דאב נאמן על הקדושין, מיהו מ"מ דבריו לא מוכרחין כלל דאולי איירי קרא שהפסיקו בין עדותם שהעידו על הקדושין ועדותם על הזנות יותר מכדי דיבור ותו לשיטת תוס' בב"ק דף ע"ג ע"ב ד"ה כי ובכמה דוכתי מן התורה תכ"ד לאו כד"ד כשהפסיקו מעט הוי כשני דיבורים וא"כ הקו' הנ"ל במ"ע ועמ"ש כלל י"ט פרט