שערי תורה חלק א רכב

ז ודע מידי עיוני בזה קשה לי בסוגין דהנה שם מקשה הש"ס הזה למה לי ופירש"י כיון דלאו להפה שאסר מבעי' לי' ומשני לכדתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם, ובמס' כתובת דף מ"ו ע"א איתא בעי ר' אשי הוציא שם רע על הנשואין הראשונים מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהו חדא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ואח"כ מביא שם מחלוקת ראב"י ורבנן הנ"ל, וכתב בספר שיטה מקובצת בשם ריטב"א בד"ה הוציא וז"ל ויש מקשינן על נשואי אחיו מאי קמבעי' לן דהא לא קרינן בי' ואקרב עליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש ש הזה ולא ליבם אליבא דידי' הוא ודלא כראב"י ע"ש וע"ש כיו"ב בשם רמב"ן רק יש קצת שינוי וא"כ כיון דלראב"י לא צריך קרא דהזה למעוטי יבם דבלא"ה ידעינן המיעוט דהא לא קרינן ואקרב אליה קמה לדידי' קו' הש"ס בסוגין הזה למה לי כיון דלא צריך להפה שאסר כו' דהוא סברא חיצונה ובשגם דאנן קיי"ל כראב"י וצ"ע וקצת יש ליישב בזה סוגי' דקדושין דף ס"ד ע"א דמוקי רב אשי להפה שאסר כו' והעיר בזה פני יהושע ולפמ"ש יש לומר דשם קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל כראב"י בע"כ צריך לומר דסובר דאתי' להפה שאסר כו' ובע"כ סובר אף דהוא סברא אבל אינו פשוט כ"כ ובכה"ג צריך קרא להשמיעו עיין בתוס' שבועת דף כ"ג ע"ב ד"ה אבע"א ובס' באר שבע במס' הורית ד"ו ע"ב ד"ה מ"ט בזה מחולקים הסוגי' כי סוגי' דכתובת סוברת דהוי סברא פשוטה ואכתי צ"ע בכל זה

פרט ג יבואר היכי שאמר האב קדשתי את בתי וא"י למי ואח"כ אמר שנודע לו שלפלוני קידשה אם נאמן

ח רבינו הגדול הרמב"ם כתב בפרק ט' מאישות הלכה יו"ד וז"ל נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת ואוסרה על הכל, ובהלכה י"א כתב האב שאמר קדשתי את בתי ואין יודע למי קדשתיה ה"ז אסורה לעולם על כל אדם עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קדשתיה ותהי' צריכה ממנו גט בלבד אע"פי שנודע לו אחר שבגרה עכ"ל וכתב הרב המגיד על דין ב' וז"ל בקדושין דף ס"ג מתבאר במשנה ובגמרא שהיא אסורה ומ"ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קדשתי' שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא התה שהתיר ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כ"ש האב נאמן ואפילו אחר שבגרה עכ"ל א"כ כתב ה"המ שני טעמים ונ"מ כתב בס' לחם משנה שם וז"ל ועוד אהני לן טעמא בתרא שאפילו נודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קדשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן עה שאסר כו' דבפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן יע"ש וטו"ז בא"העז סימן ל"ז ס"ך נמשכו אחר דברי רמב"ם הנ"ל ורבינו בית יוסף הביא דברי המ"מ והביא טעם ב' והשמיט טעם א' יש לומר דהוי קשה לי' קו' לח"מ וטעם א' הנ"ל תלי' במחלוקת אי מהני מגו לפרש דבריו אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש המ"מ בפרק י"ב מהלכות גירושין כמ"ש בפרט א' לכן בחר בטעם זה, וראיתי בספר עצי ארזים בסימן ל"ז ס"ק נ"ד שכתב לדחות טעם ב' הנ"ל דבאחר איתא הטעם דלא חציף לומר בפני האב שקיבל קדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש לי' ומש"ה בעינן שיאמר בפני האב ובאב משמע שנאמן אפילו אינו בפנינו ולא שייך טעם זה עכ"ד ובמכ"ת הרמה לענ"ד כוונה אחרת הוא בדברי המ"מ כנודע למי שדרכו לעיין בספרו שדרכו לקצר מאד בלשונו הקדוש כדרך הקדמונים זלה"ה, דהנה עיקר טעמא דמירתת הוא חזקה דלא חציף להעיז נגד חבירו בדבר שחבירו מכיר בשקרו כעין חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שכתבו תוס' במס' כתובת דף י"ח ע"א ד"ה חזקה שהוא מהאי טעמא, ומצינו בש"ס דחזקה אין אדם חוטא ולא לו הוא חזקה אלימא ומוכח שם בש"ס דחזקה זו אלים טפי מחזקה דמירתת וראי' לזה דהא רב סובר שם דנאמן ליתן גט דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס דאימא יצרו תקפו ולא אמרינן דמירתת רק אנן קיי"ל כר' אסי וכמ"ש רמב"ם שם אח"כ דנאמן לכנוס משום דמירתת ואף שיש ספק אולי לא יכחיש לי' האב דלמא סומך ע"ז ששכח לגמרי מ"מ מועיל ומכ"ש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דמהני לרב אסי כיון שהמני אפילו לרב ולכן כתב ה"המ כיון דחזינן שחזקה דמירתת מהני באחר לאפקועי מאיסורא דאשת איש להתירה כי לולי הראי' ממ"ס הייתי אומר אולי חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה להקל בדבר שבערוה (ועיין בפר"ח בכללי ס"ס ובפני יהושע במס' כתובת דף ט' ע"א ותראה שיש סברא לומר כן) לכן מוכרח להביא ראי' דמהני מכ"ש שאב נאמן אפילו אחרי שבגרה להתירה דיש חזקה אין אדם חוטא אפי' עבור בתו וראי' לזה מהא דאי' בירושלמי הובא בהרי"ף במס' יבמות דף כ"ה ע"ב וכולן מותרת לבניהן ולאחיהן שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו יע"ש וה"ה עבור בתו ולאחר העיון מצאתי להדיא בס' ריטב"א במס' קדושין שם שכתב וז"ל והילכתא כר' אסי דתניא כוותי' ומסתברא דה"ה אם חזר האב ואמר נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו עכ"ל וא"כ ברור שהמ"מ כיון לזה כיון שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו מטעם חזקה דמירתת שלא יצטרך להעיז א"כ חזקה מהני להקל בדבר שבערוה מכ"ש שאב נאמן אפילו אחר שבגרה לומר נזכרתי מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו דמוכח בש"ס שם דחזקה זו עדיפא דכן סובר רב וא"ש ולק"מ וזהו ברור בעיני

ט דע דלכאורה נראה דעת הרמב"ם היכי שאמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני ואפילו אם אותו פלוני מכחישו האב נאמן יותר ומבקשין ממנו ליתן גט ומותרת בכך לעלמא והטעם כיון שיש לאב חזקה אין אדם חוטא ולא לו המסייע לו ואצל אותו פלוני ליכא חזקה דיש לומר לצעורי קא מכוין כיון שלא נצמח עבירה על ידי דיבורו וסברא זו דלצעורי קא מכוין מצינו בפוסקים שכתבו דאין עד אחד נאמן להחמיר נגד חזקת היתר וכתב בספר פני יהושע בקדושין דף ס"ה הטעם אולי לצעורי קא מכוין וכן משמע במס' קדושין דס"ד ע"א שיש לומר דמכוין לצעורי וא"כ לא מבעי' היכי שאמר האב קודם שבגרה נזכרתי אף שהוא לאחר כדי דיבור כיון דאב נאמן כשני עדים דהתורה נתנה לו נאמנות כעדים כמ"ש ריטב"א במס' קדושין דף ס"ד בד"ה נשבית דאין עד אחד נאמן להכחישו רק אפילו אם אמר האב כן לאחר שבגרה דבכה"ג אין לו רק דין עד אחד מ"מ כיון שיש לו חזקה המסייע אין אדם חוטא ולא לו ולמקדש ליכא חזקה זו דאולי לצעורי קאמכוין אלים כח האב ולכאורה מוכרח לפרש כן דאי נימא שרמב"ם מיירי היכי שהאחד מודה למה לי נאמנות האב תיפוק לי' שאותו אחר נאמן כמ"ש אח"כ בהלכה י"ב דהא קיי"ל כר' אסי דנאמן אף לכנוס, ואולם יש לדחות דשאני התם דשייך לומר דמירתת פן יכחישנו האב משא"כ הכא כיון שהאב אמר מתחילה שנודע לי שלפלוני קדשתיה לא שייך דמירתת בפני האב כיון דידע שמסייע לו יש לחוש דיצרו תקפו, וכיו"ב אי' במס' גיטין דף ס"ד ע"א באשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכי דמסייע לה הבעל מעיזה וכדאי' בא"העז סימן טו"ב ס"ב ובב"ש סק"ב לכן מוכרח הרמב"ם לומר דהאב מצד עצמו נאמן שוב ראיתי סברא זו בספר הפלאה בקונטרס אחרון סימן ל"ז והנאני ואמנם יש להוכיח דין הנ"ל מלשון הרמב"ם במ"ש עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קדשתיה ותהי' צריכה ממנו גט בלבד, שהם דברים מיותרים וידוע שרבינו הגדול דק בלשונו הקדוש כי באמת לטעמים הנ"ל מותר אף לכונסה כמ"ש ריטב"א להדיא משום דחזקה אין אדם חוטא ומקלקל לבתו מהני אף למקדש היכי שמודה או שאומר שמסופק ובאמת בטור ומחבר אף שכתבו לשון רמב"ם הנ"ל השמיטו דברים הללו אבל לפמ"ש א"ט ודק רבינו זלה"ה היטב בלשונו הקדוש כי נ"מ טובא לדינא אפילו אם אותו פלוני מכחיש לאב שאין יכול לכונסה אף שחוזר אח"כ מדבריו בלי אמתלא כמו דקיי"ל ביו"ד סימן א' דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אף נגד עדים וכיון שהוא אומר שלא קידשה אסור לכונסה משום שהיא אשת איש ע"פי דיבורו של האב שהאמינה תודה כשני עדים ומה שהאב אומר שהוא קידשה מכחישו ויכול לאסור עליו אפילו נגד עדים ואין יכול לחזור מדבריו בלי אמתלא כמו דקיי"ל להלכה כל מקום היכי דאדם אוסר על עצמו דבר המותר שאין יכול לחזור מ"מ מהני נאמנות האב לענין שהיא מותרת לכל אם נתרצה ליתן גט להתירה לעלמא ומבקשין ממנו ליתן גט להתירה לעלמא כעין דאיתא בקדושין דף ס"ה ע"א וברמב"ם שם הלכה ו' וא"כ חידוש גדול קמ"ל הרמב"ם במה שהוסיף בדברים הללו כי נ"מ אפילו