שערי תורה חלק א רכא

ממילא שנאמן לכל מילי כעדים וא"כ ממילא מיושב קו' הפלאה הנ"ל שהקשה דהיאך שייך הפה שאסר וכו' כיון שיש עדים דהוכחת ר' אסי הוא דבע"כ מוכח מיתורא דקרא דקאי בנידון דבת היכי דליכא עדים, וא"כ נסתרו כל דבריו בזה כנלענ"ד פשוט וברור

פרט ב יבואר לדינא היכי שהחתן עומד לפניו ואמר קדשתי את בתי לאיש ושתק ואח"כ אמר הזה אם נאמן

ו בפרט א' הבאתי דברי תוס' בכתובת שם לתי' ראשון היכי דקאי האיש שקידש לו קמי' וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתק אינו נאמן לאחר כדי דיבור לומר הזה אלא בתכ"ד דאיכא מגו, ובתי' ב' משמע דסובר ר"י דאפי' בכה"ג מיהמן בלא מגו ונאמן אחר כדי דיבור דסברא שיהי' נאמן לפרש למי נתנה אע"פי שמתחילה לא הי' חושש לפרש, ובש"ע א"העז סימן ל"ז סעיף כ' כתב המחבר האב שאמר קדשתי את בתי ואינו יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה ואפילו לא נודע לו עד שבגרה כתב רמ"א ויש אומרים דאם החתן עומד לפניו תחילה ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן וכתב החלקת מחוקק בס"ק ל"ח וב"ש ס"ק מ"ד אפילו לא אמר בהדי' שמכירו רק שאמר קדשתי את בתי ושתק ואחר כדי דיבור אמר לאיש הזה כיון דלא אמר מיד תוך כדי דיבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו אבל תוך כד"ד הוי כאילו מסיים דבריו, ומה שכתב רמ"א בשם י"א כי לתי' בתרא של תוס' נאמן וכתב בחלקת מחוקק שם בכוונת רמ"א דבע"כ מיירי שבאו שנים וכל אחד אמר אני קדשתי והאב אימר שמכירו לאחד הוא דאינו נאמן אבל אם ליכא אלא אחד האומר קדשתי מה בכך דאביה אינו נאמן הא איתא בסמוך האומר אני קדשתיה נאמן אפי' אם אביה אינו מכירו והב"ש כ' דיש לומר דרמ"א איירי שהחתן עומד לפניו אלא אמר אני קדשתיה אז אינו נאמן לומר אח"כ אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו, קמ"ל כיון שהוא לאחר כדי דיבור אינו נאמן וראיתי בס' הפלאה בחידושיו דס"ג ע"ב שתמה על הב"ש הא מקור הדין של הרמ"א נובע מתוס' ותוס' ז"ל פי כן בקרא דמוציא שם רע דבע"כ איירי שקאי האיש שקידש לו קמי' ואמר את בתי נתתי לאיש ושתיק לכן א"נ אלא בתכ"ד דאיכא מגו, והא האי קרא דמוציא שם רע משמע להדיא דאיירי שבא הבעל מתחילה לפני ב"ד להוציא שם רע א"כ כבר אמר הבעל שקידשה וא"כ הדק"ל אמאי אינו נאמן האב אחר כדי דיבור לומר הזה מה בכך דהוא אינו נאמן הא הבעל נאמן כיין שאמר כן מתחילה, ודחה דברי הב"ש. ולענ"ד לק"מ דהוא זלה"ה הבין בכוונת התוס' דמוכח דקרא דאת בתי קאי על ענין הנזכר בפרשה וכבר הוכחתי לעיל בפרט א' בסופו שבע"כ מוכח דר' אסי סובר דההוכחה דהפה שאסר וכו' הוא באם אין ענין האי דאת בתי נתתי כו' לענין הנזכר בפרשה דהיינו בהוצאת שם רע בע"כ קאי אנידון דעלמא היכי שלא הוציא הבעל שם רע ולא הי' עדים שקדשה נאמן האב לומר את בתי נתתי לאיש הזה מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולענ"ד נראה מלבד שכתבתי שם הוכחה יש להוכיח מגוף דבריהם בפשיטות, דנראה בנידון הנזכר בפרשה כיון שבע"כ העדים מעידים מתחילה שידעו שנתקדשו לפלוני אפילו לפי הבנת הפלאה שכתבתי בפרט א' שהבין שאמרו ששמעו מפי אב כיון שבע"כ אילו עדים באו לבית דין קודם שבא האב ואמר את בתי וגו' דכן מיירי קרא שהביא הבעל אותם נראה פשוט לדינא אף כשאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק ואחר כדי דיבור אמר הזה גם כן נאמן דלא שייך סברת תוס' דמשמע ודאי שאינו מכיר את חתנו מדלא אמר הזה דיש לומר לכן לא ביאר בפני ב"ד כוונתו כיין שידע שבית דין כבר ידעו למי נתקדשה כי כבר שמעו מפי עדים וסמך על דבריהם ולא חש לפרש יותר ולהוציא דבריו לבטלה בדבר שפתים אך למותר כיון שכבר ידעו הבית דין ומה שהוצרך לומר את בתי נתתי לאיש הי' מוכרח לענין שצריך דהנה במס' כתובת דמ"ו ע"א נחלקו ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן רבנן סוברים דהוצאת שם רע הוי אף כשלא בעל רק כשיביא הבעל עדים שזינתה תחתיו ומאי דאיתא לא מצאתי לבתך בתולים היינו כשרי בחולים עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו את בתך לבתולים, ומאי דכתיב ובא אליה ואקרב אליה היינו שבא עליה בעלילות ואקרב אליה בדברים ור' אליעזר בן יעקב סובר לא נאמרה פרשה מוציא שם רע רק כשבעל והכל הוא כפשוטו ואנן קיי"ל כראב"י כמ"ש רמב"ם בפרק ג' מנערה בתולה ה"ו וכתב כ"א הטעם שמשנת ראב"י קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים כותי' אתי' ועיין בכ"מ שם הלכה י"ג והבן וכתב בספר פני יהושע בד"ה כיצד וז"ל צ"ע כיון דלרבנן ובא אליה ואקרב אליה היינו בדברים א"כ אפילו הביא עדים בעודה ארוסה שזינתה נמי ללקי ולישלם קנס ולא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דשייך מוציא שם רע מן האירוסין, ונראה לי דטעמא בהא מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והאי נתתי היינו חופה כמו שאפרש לקמן בדף הסמוך עכ"ל ובדף מ"ז ע"א בהא דאיתא שם בש"ס הא דזכי לי' לאב למימסרי לחופה פירש"י כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע כתב שם בס' פני יהושע טעם אחר דעיקר נתתי לא שייך אלא בחופה שהאב מוסרה לבעל משא"כ בקבלת קדושין לא שייך לשון נתתי, ואדרבא כתיב יקח ולא כתיב כי תקח והא דאי' לעיל השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי היינו משום דממילא ידעינן כיון דאמסירתה לחופה א"כ ע"כ תחילת קדושין הי' ג"כ על ידו מדאמר לאיש הזה משמע שהיא אסרה לכל והתירה לזה דמהכא ילפינן להפה שאסר הוא הפה שהיתר יע"ש וא"כ הי' מוכרח האב לומר את בתי נתתי לאיש דכיון שהוא רוצה שכ"ד יענשו את הבעל על שהוציא שם רע ואם הי' ארוסה פטיר מקנס ומלקות מוכרח לומר את בתי נתתי לאיש מהוא מסירה לחופה דהעדים שהביא הבעל גל שזינתה אין צריכין לידע רק מקדושין ועל זה באמת העידו אבל לא ידעו מחופה ואף אם ידעו לא הי' מוכרחין להגיד בפני ב"ד כי ליכא נ"מ לעדותן כפי מחשבתם שהי' לעונשה מיתה אפילו זינתה תחתיו בעודה ארוסה ג"כ הדין כן ומוכרחין הב"ד עכשיו לידע שהי' נשואין מוכרח האב לומר את בתי נתתי לאיש דהכתוב בא להורות לן דין זה אבל מה שלא ביאר לאיש הזה כי סמך על זה שבית דין כבר ידעו וא"כ אמאי אתי קרא להורות שדוקא תוך כדי דיבור נאמן אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן משמע אפילו אם האב ביאר ואומר אמתלא זו שלכן לא הוציא דבריו כי סמך על העדים ג"כ אינו נאמן ואמאי הא הוי אמתלא אלימא, ואין לומר דסוברים תוס' כמו שאכתוב לקמן בשם תשובת מוהריב"ל כיון דאב נאמן כעדים אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא תלא כדאי' בחושן משפט סימן כ"ט ס"א דז"א הא איתא שם אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שדבריו סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענינים משמעות אחת קרוב ואחת רחוק כל שאנו יכולין לכוין דברי העד שלא יהי' עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו יע"ש ומכ"ש כשיש אמתלא וא"כ הכא אף שמשמעות קרוב הוא לאיש סתם כיון ששתיק מ"מ יש משמעות ג"כ שרצה לומר להזה העומד לפנינו רק שסמך על העדים אף אי נימא דהוי משמעות רחוק מפרשינן דבריו שלא יהי' מוכחשין ותו לפמש"ש לכמה פוסקים גם באב מהני אמתלא אע"כ כמ"ש בכוונת התוס' שרב אסי ר"ל שקרא דאת בתי מיירי דלא הי' עדים מעיקרא ובאם אין ענין וכנ"ל, ואין לדחות כיון דלראב"י שם אין חיוב במוציא שם רע כי אם כשבעל ובא עליה ואקרב אליה כפשוטו א"כ אי אפשר לומר שסמך על העדים כי כבר ידעו הבית דין מה ששמעו מהעדים ולא רצה להוציא שפת יתר בבית דין דלענין מאי קאמר את בתי נתתי הא כבר ידעו בית דין מפי הבעל שאמר כן לפני בית דין דז"א דאיתא בשיטה מקובצת בכתובת שם כמו שאכתוב לקמן בע"כ סוגי' דרב אסי אזלא לרבנן דראב"י מדהביא דברי ר' יונה דצריך הזה ולא ליבם ולראב"י לא צריכנא לקרא הלז ומן הסתם גם תחילת דברי ר' אסי קאי לרבנן, ויש להסביר דברינו הנ"ל דהא פליגי ר' מאיר ורבנן אי אדם מוציא דבריו לבטלה כדאי' בערכין דף ה' ואף דאנן קיי"ל כחכמים הוכחתי בכמה דוכתי דוקא היכי שמוכח שהוציא דבריו לבטלה כמו התם שאמר לשון ערך לא מתקנינן דיבורו שיהי' כאילו אמר דמים אבל מן הסתם ראוי לומר שלא הוציא לבטלה (ומה דאי' בנ"י הובא בד"מ ובש"ך סימן ע"ה ס"ק ה' והוא בנ"י דף ע' כמ"ש בא"ות דלא דייקינן בדבריו של אדם ודיבר דרך שטות ללא צורך, כתבתי דאין ענין לכאן כמבואר להמעיין היטב) ומסתמא דק היטב מה שאמר בבית דין שלא יוציא שפת יחר וים לומר כדברינו הנ"ל שלכן לא אמר לאיש הזה כי סמך על זה שכבר ידעו בית דין מהעדים וא"ש דברי הב"ש ודוק: