שערי תורה חלק א רכ

העדים בבית דין לא הוי עדות וה"ה האב שנתנה תורה נאמנות כעדים כשאומר את בתי נתתי לאיש הזה היינו בפני בית דין כמו דאיירי הקרא שאמר כן לפני הזקנים ובע"כ מיירי שאמרו העדים שמענו מפני האב שאמר בפני בית דין שקידש את בתו לאיש הזה דבכה"ג לא הוי עדים מפי עדים דכיון שנתנה תורה נאמנות לאב כשני עדים הוי כאילו אמרו שמענו בבית דין שעדים העידו בפניהם שנתקדשה דאפילו בדיני נפשות מועיל כשאמרו דאינו עדות שנחקרה עדותן בבית דין כדאי' במס' מכות דף ז' ע"א כל מקום שיעידו שתים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני פ' ופלוני עדיו ה"ז יהרג וכן קיי"ל כמ"ש רמב"ם בפרק י"ג מסנהדרין הלכה ז' וכיון דפרשה דמוציא שם רע אי איירי שבע"כ מתחילה הביא הבעל עדים שזינתה ושהיא הי מקודשת ע"פי דיבורו של האב שאמר כן בפני בית דין ואח"כ בא האב ואמר את בתי וגו' ומביא עדים זוממין כמ"ש רמב"ם בפ"ג מבתולה וא"כ היאך שייך לומר לאיש אסרה כו' דמשמע דלולי דיבורו שאמר הזה הי' אסורה לכל העולם ואפילו לאותו הבעל הא העדים שהעידו שכבר אמר האב בפני בית דין שקידשה לזה והם נאמנים על זה שאב אמר כן בפניהם וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואיך יכול עכשיו לחזור ולומר שקידשה לאיש שאין יודע למאן וא"כ מנלן משום דאמר הזה התירה ומטעם הפה שאסר כו' דלמא הוא מטעם שאין יכול לחזור ולומר ממה שכבר הגיד, ולכאורה יש לומר דהנה אי' במס' כתובת דף ע"ב ע"א במתני' אלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת משה מאבילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ומקשה הש"ס מאכילתו היכי דמי אי דידע נפרש אי דלא ידע מנא ידע ומשני לא צריכא דאמרה לי' פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שיילי ומשתכח שקרא וכמו כן במשמשתו נדה דאמרה לי' פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שיילי ואשתכח שקרא וכתב הר"ן שם וז"ל ודאמרינן כגון דאמרה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ופלוני חכם טיהר לי את הדם כדאמר הכי בעדים דאותו פ' תיקן לי את הכרי כדשיילהו בעדים ורשב"א ג"כ כתב שע"פי כהן וחכם בלבד אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא אלא דוקא בשאמרה איש פלוני תיקן וטיהר ביום פלוני ואתי עדים ואמרו עמנו הי' במקום פלוני או לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תיקן אבל ע"פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה ובירושלמי נמי מפרש הכא דגרסינן התם וכולהן בעדים כו' אבל מדברי הרמב"ן זלה"ה נראה שכהן וחכם נאמן שכך כתב וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא עד הראשון וכפר אין השני האומר משמו נאמן כו' ואפטר דמאי דאי' בירושלמי וכולהן בעדים לא קאי אמאי דאמר כהן יע"ש ובהר"אש שם תפס בשיטת ירושלמי כדיעה ראשונה ואולם במס' שבועת דף ל"ב ע"ב מביא בשם רמב"ן הנ"ל להלכה ותמה ע"ז הבית יוסף ביו"ד סי' קפ"ה ותירץ דהר"אש מחלק לענין הפסד ממון אין הראשון נאמן להפקיע הממון אבל לענין איסור הראשון נאמן וכן קיי"ל ביו"ד שם סעיף ו' ועיין טו"ז שם ס"ק ד' וס"ק ו' ובב"ש אב"העז סימן קט"ו ס"ק ד' שכ' להדיא דלא נחלק הר"אש עם הרמב"ן לענין איסור רק לענין זה דהרמב"ן סובר אפי' לענין ממון נאמן הראשון יותר ולהר"אש דוקא באיסור וכן קיי"ל בש"ע א"העז סימן י"ז סעיף ח' כמ"ש הח"מח ס"ק י"ז וב"ש ס"ק כ"ג וא"כ יש לומר ר' אסי סובר כיון שעדים העידו ששמעו מפי האב שאמר בפני בית דין הראשון שקידשה לזה האיש העומד לפנינו אשר הוציא שם רע א"צ אומרים ששמעו מפיו הוי העדים כעדים מפי עד, אף שיש להם נאמנות כיון שהעידו שנחקרה עדותו בבית דין מ"מ לא שמעו רק מפיו נאמן האב עכשיו בבית דין ולהכחישם שלא אמר להם כן, ואף שכתב החלקת מחוקק בסימן י"ז ס"ק י"ז כשהעידו שני עדים מעי עד אחד אינו נאמן להכחישם היינו בעד דעלמא שהוא רק אחד אבל באב שהאמינהו תורה כשני עדים דהא אנן קיימינן לשיטת ר' אסי דנאמן אפי' לקטלא וגם אפי' בדבר שבערוה לא קם ע"א הוי כעדים מפי עדים שעדים הראשונים יכולים להכחישם ולומר שלא אמרו להם כן דמה לי עד מפי עד או עדים מפי עדים ודוקא עדים מפי ע"א אינו נאמן ושפיר הוכיח ר' אסי דע"כ מטעם הפה שאסר כו' דאל"כ כיון שאומר האב את בתי נתתי לאיש אף שלא אמר בפירוש שמכחיש להעדים ושלא הגיד כן בפני בית דין הראשון מ"מ ממילא הוי כמכחיש הגם שיש לומר אולי כוונתו הוא להחזיר מדיבורו הראשון ואין לחזור כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דדוקא כשאומר חוץ לבית דין בפני עדים יכול אח"כ לומר בב"ד שקר הגדתי לכם ואני חוזר מדיבורי הראשון כמ"ש בחלקת מחוקק שם משא"כ כשאומר בפעם הראשון בפני ב"ד מ"מ כיון שיש ספק בכוונתו אולי במה שאמר להאיש כוונתו להכחיש העדים ממילא אסורה מספיקא לכל העולם כדין ספיקא דאורייתא ולכן אינו נאמן להתירה רק מטעם שאמר אח"כ הזה בתוך כדי דיבור ושייך הפה שאסר הפה שהתיר וא"ש, אך כל זה לא נראה לי חדא דלכאורה נראה דוקא אם עדים אומרים ששמעו מפי עדים עדותם בפניהם חוץ לבית דין כמו באיסורין שאין צריך ב"ד יכולים הראשונים להכחישו אבל אם העידו שנחקרה עדות הראשונים בב"ד ושב"ד פסקו כן אין יכולין הראשונים להכחישם דאל"כ קשה היאך אמרה התורה להרוג את הרוצח ע"פי עדים המעידים מפי הראשונים אולי יבואו אח"כ הראשונים ויכחישו להם ולא הוי מדותם דבר ברור ודוחק לומר דאיכא חזקה דמסתמא לא יכחישו להם דהיאך נזכר חזקה זו בש"ס שיהי' אלים כ"כ שיהי' הורגין על חזקה זו כי דוקא בחזקה אלימא טובא הורגין ויש להאריך בזה הרבה, ותו קשה לשיטת הרמב"ם דספיקא קא דאורייתא מן התורה לקולא אמאי נאסרה ע"פי דיבורו של אב כשאומר את בתי נתתי לאיש כיון דלא ביאר כוונתו אולי כוונתו הי' לחזור מדיבורו הראשון שאמר בפני בית דין הראשון ולא להכחישם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואזלינן מן התורה לקולא הגם שיש לומר לפמ"ש מוהרי"ט בש"ות ופר"ח בכללי ס"ס דאמוראי דנחלקו בכריתות דף י"ז אי חתיכה אחת משתי חתיכות שכינו או מג' חתיכות נחלקו בזה אי ס"דא מן התורה לחומרא או מן התורה לקולא ויש לומר רב אסי לשיטתו דסובר שם חתיכה אחת שנינו ובע"כ סובר ס"דא מן התורה לחומרא שפיר הוכיח דבע"כ מטעם הפה שאסר כו' מותרת לבעלה מ"מ קשה דהא אפילו רשב"א מודה היכי שיש חזקה להקל מהני מן התורה דחזקה מהני בין להקל בין להחמיר כדאי' בחולין ד"י ולפמ"ש לעיל בשיטת הפוסקים דמיוחדת לאיש אחד מותרת הי' בחזקת היתר לאיש הלז כיון שהי' ע"ע בחזקת פנוי' וממילא מותרת אף אם לא אמר הזה כיון שיש לנו ספק בכוונתו אולי רוצה לחזור ואין יכול לחזור מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ותו דאף דאב לרב אסי דנאמן לקטלא מ"מ יש לומר דעדים נאמנים יותר ותו אף אי נימא דאלים כחו כעדים מ"מ קשה לשיטת הש"ג בשם ריא"ז ביבמות בפ' האמה שהלכה מכתב שם וז"ל ואפי' אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומתרת עצמה ע"פי אותו שה שהעיד לה ואע"פי שהעד כופר אח"כ עדותו לב"ד ואומר שא"י לה עדות יע"ש והובא דבריו בב"ש סימן י"ז ס"ק כ"ג א"כ סובר בעד מפי עד נאמן השני יותר מן הראשון א"כ ה"ה נאמנים העדים ששמעו מפי האב אף אם האב מכחישם ולפמ"ש לקמן דיש לומר דאב נאמן לאסור את בתו מטעם דהוא בעל דבר ושווי' נפשי' חתיכה דאיסורא דנאמן יותר מעדים יש לומר אף דבעלמא אינו נאמן הראשון להכחיש הכא נאמן האב להכחישם מטעם שנאמן לאסור את בתו יותר מעדים וכמ"ש שם בשם רשד"ם אבל לר' אסי לשיטתו דסובר דנאמן לקטלא בע"כ סובר דנאמן האב מטעם שנתנה תורה לאב כח כאילו הי' שני עדים כמש"ש דאל"כ לא הי' נאמן לקטלא כמו שאמר שם ר' אסי בהיא עצמה שאומרת נתקדשתי וזינתה שאין סוקלין אותה וכיון שהוא מטעם עדים הדק"ל, לכן נלענ"ד בפשיטות דהנה תוס' בתירץ ב' כתבו בשם ר"י דר' אסי קרא יתירא קדריש באם אין ענין כאן תנהו לענין היכי דאינו נאמן לאחר זמן שיהי' נאמן תכ"ד במגו, וכתב במוהר"ם שיף שצריכין לוקמי לענין אחר לגמרי ולא לענין נידון דבת, ומעתה יש לומר אפי' לפירוש ראשון של תוס' דהוי דחיקא להו לומר שר' אסי מוקים לה לקרא לענין אחר לגמרי מ"מ לענין זה סובר ר' אסי דאם אין ענין הך דאת בתו וגו' לענין מוציא שם רע דאיירי הפרשה שמיותר לגמרי, כיון שבע"כ יש עדים שקדשה והיינו שהם יודעין מקדושין כיון שכבר העידו שזינתה ואי אפשר לגמור הדין רק כשידעו מקדושין וגם אי אפשר לומר דמיירי ששמעו מפי אב שהעיד בב"ד דא"כ הזה למה לי דבלא"ה אין יכול האב לאסור את בתו כנ"ל אע"כ דהפסוק רצה להורות בעלמא היכי דליכא עדים ואומר האב את בתי נתתי לאיש הזה דמותרת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומה דסובר ר' אסי דאתי' לקטלא הימנה היינו מצד הסברא דלכולה מילתא הימנה רחמנא לאב כיון שנאמן לאפקועי מחזקת פנוי' אף שאין ע"א קם בדבר שבערוה בע"כ אלים כחו כאילו הי' שני עדים