שערי תורה חלק א ריט

כגון שמונח החפץ ברשות הרבים ה"ה בדבר שבערוה בספק השקול לא קם עד אחד כי ילפינן דבר דבר מממון ומ"ש מוהרי"ק סימן הנ"ל דע"א קם לממון היכי שאינו מעיד נגד חזקה דבריו תמוהין ועמ"ש הר"ן במס' גיטין דף ס"ד ע"א וא"כ בשלמא לפוסקים דעד אחד קם בדבר שבערוה בספק השקול שפיר יש לומר מצד הסברא היכי שאומר האב את בתי נתתי לאיש נאמן לומר אח"כ הזה אפילו לאחר כדי דיבור אף של"ל מגו דהוי מגו למפרע או אפילו אם לא היינו אומרין הפה שאסר הפה שהתיר מ"מ נאמן כיון שלולי דברי האב הי' בחזקת פנוי' והי' בחזקת היתר לכ"ע וגם הי' מותרת לזה האיש ואיסורו לכ"ע בא רק מפיו ואח"כ התירה לא אתחזק האשה לאיסור כלל כיון שכל החזקת איסור בא רק מפיו ונאמן לפרש דבריו הראשונים שכוונתו הי' כך ממילא לא הי' בחזקת איסור כלל כיון שאנו מאמינן אותו שכן הי' כוונתו מתחילה בשעה שאמר את בתי נתתי לאיש ואין לומר כיון שעכ"פ לאחר שאמר את בתי נתתי לאיש הוחזקה הבת בחזקת איסור לכ"ע על ידי דיבורו כיון שעל זה נאמן מן התורה לאסור בתו כשני עדים וכבר כתב תוס' רי"ד בקדושין דף ס"ג ע"ב אף דקיי"ל כר' חסדא דאין סוקלין ע"פי האב דוקא אם לא הוחזקה בעיר מקודשת אבל אם הוחזקה בעיר מקודשת (לפלוני) בין ע"פי אב בין על פיה סוקלין יע"ש א"כ חזקה ע"פי אב הוי חזקה אף דמשמע להדי' דחזקה הוי שלשים יום כמ"ש בא"העז סימן י"ט ס"א מ"מ כיון שנאמן אפילו לאחר כדי דיבור ואפי' למחר ה"ה דנאמן האב אפילו לאחר שלשים יום וראי' לזה ממ"ש רמב"ם וש"ע א"העז בסימן ל"ז סעיף כ' האב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה ואפילו לא נודע לו עד שבגרה וב"ש בס"ק מ"ג הביא ע"ז דברי תוס' הנ"ל דנאמן לומר אחר כדי דיבור קדשתיה לפלוני משום דאינו סותר דבריו הראשונים רק מפרש דבריו משמע להדיא אפי' לאחר שלשים יום באומר להדיא א"י למי דיכול לפרש אחר שבגרה לפרש דבריו ה"ה באומר סתם קדשתי את בתי ולא ביאר למי נאמן לאחר שלשים יום לפרש דבריו ולומר לפלוני הזה א"כ אומר נגד חזקת איסור מ"מ נראה בנידון דידן נאמן לפמ"ש בש"ות מיימוני דשייכי להלכות אישות סימן ג' בשם רבינו הגדול מוהר"ם בר ברוך זלה"ה ובהגהות מרדכי במס' קדושין בפ' האומר סימן תקמ"ח בשליח שקידש את האשה וכשהי' לו לומר בשעת קידושין הרי את מקודשת למשלח אמר הרי את מקודשת לי נאמן השליח לומר שטעה דעד אחד נאמן באיסורין היכי דלא אתחזק איסורא ואע"ג דאתחזק לן בי' איסורא כל היכי דלא אמר דאטעי' לדיבורא הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכי דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא הי' אסור כגון דהאי דרפ"ק דגיטין גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח יע"ש א"כ היכי דעד עוקר חזקה לגמרי ואומר שהי' בטעות נאמן וה"ה כיון שהוחזקה הבת לאיסור לכל העולם על ידי דיבורו של אב שאמר את בתי נתתי לאיש, והבינו השומעים שאין יודע למי הוא ועתה פירש דבריו הראשונים שכוונתו הי' לזה ועוקר החזקה לגמרי בכה"ג נאמן עד אחד אבל להפוסקים הסוברים דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה אפילו בספק השקול הי' אפשר לומר מצד הסברא אין האב נאמן אח"כ לפרש דבריו ולומר הזה, ואכתי הי' מקום לומר אפי' לשיטה זו נאמן דיש לומר לכ"ע נאמן עד אחד בדבר שבערוה היכי דחזקה מסייע לו והפוסקים הנ"ל לא נחלקו רק בספק השקול והכא חזקת היתר מסייע להאב כי האשה היתה בחזקת פנוי' והיתה מותרת לכ"ע וגם לבעל הזה א"כ חזקת היתר הלז מסייע לדברי האב לדיבורו שאמר אח"כ שקידשה לאיש הזה, אבל באמת גם דין זה תלי' במחלוקת הפוסקים דהנה דעת ה הרמב"ן בס' מלחמות בפ"ק דב"מ נראה דסובר בממון היכי דקיי"ל מתוך שאין יכול לישבע משלם עד המסייע פוטר מתשלומין ואולם הש"ך בסימן ע"ב הוכיח מהר"אש שם דאין עד אחד קם לממון אפילו לפטור מתשלומין וא"כ לשיטת הר"אש דבממון לא קם אפילו לסייע להמוחזק בממון אף שיש לו חזקת ממון המסייע לדברי העד ודבר דבר ילפינן מממון ואין גז"ש למחצה ראוי לומר שגם בדבר שבערוה לא קם עד אחד אפילו לסייע להמוחזק אבל לדעת רמב"ן דקם עד אחד לסייע להמוחזק ה"ה בדבר שבערוה וכן מצאתי שכ"כ בעל קצ"הח והנאני, אמנם לכאורה כל זה ליתא דהא לולי דיבורו של האב היתה הבת בחזקת איסור לאיש הלז בלא קדושין כי אף שהיתה בחזקת פנויה היינו כשיהי' מקדשה כדין ועל ידי דיבורו של האב שאמר שקידשה לזה האיש מותרת לו בלא קדושין מחדש וח"כ אומר נגד חזקה, ואולם נראה להביא ראי' לשיטת הראב"ד וסיעתו דהנה אי' ברמ"א א"העז סי' כ"ו ס"א דעת הראב"ד וסיעתו דאם מייחד אליו אשה וטובלת אליו אפילו בלא קידושין מותרת והיא פלגש האמורה בתורה, וי"א שאסור ולוקין ע"ז משום לא תהי' קדישה ועיין ב"ש ס"ק ב' מה שתמה על זה והוכיח דאפילו איסור לא מפורש ואין לומר איך ס"ד דליכא איסור בפלגש הא קיי"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ופלגש הוא בלא ברכה וקדושין כבר תירץ בתשובת הרמב"ן סימן רפ"ד דוקא כשרוצה לישא אשה שתהי' קנוי' לו לכל דבר ותהי' אסורה לכל אדם אזי אמרה תורה שיקדש אותה ויכניס אותה לחופה ויברך ז' ברכות אבל פלגש אין צריך ברכה וקדושין יע"ש וא"כ לשיטת הראב"ד ראוי לומר מצד סברא היכי שאמר האב מתחילה סתם קדשתי את בתי ולאחר זמן אמר לפלוגי נאמן להתירה לאותו איש ולא צריך הזה להתירה והטעם שנאמן מצד שנאמן עד אחד בכה"ג כי אינו אומר נגד חזקה בדיבור הלז שאומר עכשיו ועל דיבור ראשון האמינהו תורה כשני עדים ובדיבור אחרון לא גרע מע"א דהא במה שאמר שקדשה לזה האיש וכל כוונתו הי' שיהי' מיוחדת לו מכאן ולהבא ולאיצטרך לקדשה מחדש ועל זה הי' בחזקת היתר כי גם קודם דיבור הראשון כשהיתה בחזקת פנוי' הי' בחזקת היתר לזה כשירצה ליחדה בלא קדושין תהי' מותרת לו א"כ אינו אומר נגד חזקה בדיבורו האחרון כי מה שנצמח מדיבורו שאיסורו לכל העולם איסור זה לכל העולם בא מדיבורו הראשון במה שאמר את בתי נתתי לאיש האמינהו תורה כשני עדים לאפקועי מחזקה א"כ עוקר דיבורו האחרון לא בא רק להפקיע מחזקת איסור שאסרה לכל העולם אף לאותו פלוני ע"ז נאמן לפרש דבריו הראשונים בכוונתו ובמה שנאמן בדיבור האחרון להתירה לזה האיש בלא קדושין על זה לא היה בחזקת איסור וא"כ אף אי לא גלי קרא בתיבת הזה להורות שנאמן אחר כך לפרש דבריו ידעינן מצד סברא שנאמן האב אח"כ מצד נאמנות ע"א דלא גרע האב משאר ע"א וא"כ לפ"ז יש לומר לשיטת הטור כפי מה שפי' הפלאה שכוונת ר' אסי להורות שנאמן אפילו לאחר כדי דיבור לפרש דבריו ושפיר מקשה למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה ר"ל שהיא היתה בחזקת היתר לכ"ע לולי דיבורו והאיסור בא רק מפיו ליכא חזקה כי עד אחד נאמן לעקור חזקה לגמרי כמש"ל ונאמן מצד נאמנות ע"א באיסורין בספק השקול ומכ"ש שיש חזקת היתר המסייע לדיבורו האחרון כי לולי דיבורו הראשון הי' בחזקת היתר לבעל זה אפילו בלא קדושין כשיהי' מיוחדת לו ואולם להטור לשיטתו דס"ל בסימן כ"ו כרמב"ם ליתא לדברינו הנ"ל רק דברינו נכונים להסוברים כטור בסימן קנ"ב דנאמנת אפילו לאחר כדי דיבור יש לומר דהם סוברים בזה כראב"ד ומפורשים הסוגי' כמ"ש ודוק בסברא הנ"ל ותראה כי נכון, ואולם כבר כתבנו דעת החולקים ופירשו דברי ר' אסי כפשוטו שהוא מטעם מגו ועיין תוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין בסופו

ה ואכתי איכא למידק בדברי ר' אסי במאי דקאמר מנין להפה שאסר וכו' דכבר כתבנו דר' אסי סובר בקדושין שם דאב נאמן אפילו לקטלא, וא"כ בע"כ לא מיירי שהעדים שהביא הבעל שזינתה ידעו מקדושין שהם ראו שנתקדשה דא"כ מנלן שאב נאמן אפילו לקטלא דלמא לא האמינהו תורה לקטלא כי הקדושין הי' בעדים ומצד נאמנות העדים הוא, וגם לא מוכח שנאמן לאוסרה, ובעכצ"ל כמש"ל בשם ספר הפלאה דקרא דמוציא שם רע איירי שעדים שהביא הבעל על הזנות אמרו ששמעו מפי האב שנתקדשה וכפי מה שכתבתי לעיל בע"כ מיירי שאמרו ששמעו ממנו שנתקדשה לפלוני, וא"כ קשה בממ"נ לפי מאי דקיי"ל בדיני ממונת ובדיני נפשות אינו נאמן עד מפי עד ועדים מפי עדים, ועיין במס' שבת דף קמ"ה ע"ב אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד ועיין במס סנהדרין דף כ"ט ע"א במתני' איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום, ומוכח שם להדי' אפילו עדים מפי עדים ומכ"ש בדיני נפשות ועידי קדושין דמי' לדיני נפשות כמבואר בהר"אש במס' מכות דף ו' ובשאר פוסקים א"כ אפילו האב דנאמן כשני עדים מ"מ ל"מ דאפילו עדים ששמעו מפי העדים שאמרו בפניהם שהי' בשעת קדושין שקידש אב ל"מ כיון שהעדים ראשונים העידו חוץ לבית דין רק בפני עדים לא הוי עדות כלל ולא מהני עדותן אשר הגידו השנים ששמעו מפיהם דכל זמן שלא נחקרה עדות