שערי תורה חלק א ריח

בס"ק כ"ג כתב כן בלשון ודאי שנאמן לומר ששקר הגיד כיון שהגדה ראשונה הי' חוץ לבית דין וברור אף שח"מח וב"ש נקטו הדין בלשון שאומר כן לעד אחד מ"מ הדין כן אפילו בשנים מפי עד אחד שיכול הראשון לומר שקר הגדתי לכם כיון דהי' חוץ לבית דין דמ"ש זיל בתר טעמא ולא דקו כ"כ בלשונם ומסוגי' זו מוכח דיכול לומר שקר הגדתי לכם כב"ש ודלא כח"מח שנסתפק בזה דאל"כ תיקשי מנלן לר' אסי להוכיח מטעם הפה שאסר הפה שהתיר נאמן האב להתיר דלמא קם דיבורו שאמר מעיקרא בפני עדים כי הם נאמנים שאמר להם מעיקרא שנתקדשה לפלוני הלז דשני עדים מפי אחד אין יכול להכחישם לכן אין יכול עכשיו לחזור מדיבורו הראשון ולאוסרה במה שאמר עכשיו בפני בית דין את בתי נתתי להאיש, אע"כ כב"ש כיון דהגדה הראשונים שאמר בפני עדים חוץ לבית דין הי' יכול לחזור ובע"כ מטעם מגו נאמן לומר הזה דמגו זו הוי בתוך כדי דיבור כיון דגם בפני עדים הי' אומר קדשתי את בתי לאיש הזה וקצת יש להביא ראי' דבע"כ העדים מעידים כן דאיתא במס' פסחים דף ס"ב ע"ב על הא דאיתא שם השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב עד שיהי' החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה ועד שיהי' עמו בעזרה ר' יוחנן אמר אע"פי שאין עמו בעזרה ורצה הש"ס לומר דפליגי בהתראת ספק אי שמי' התראה, וכתב רש"י בד"ה התראה וז"ל דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן לי' לא תשחוט על החמץ אי חזינן חמץ גבי' ומתרי' בי' הוי התראה ודאי ואי לא התראת ספק ואפי' אי אשתכח דהוי לי' בביתי' כיון דאנן לא ידעינן ולאו התראה הוא ור' יוחנן סבר התראת ספק שמי' התראה ואי אשתכח דהוי לי' מחייב עכ"ל ותוס' כתבו בד"ה התראה וז"ל מתוך פי' הקונטרס משמע דלא הוי התראה משום דלא ידעינן לאו התראה הוא ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהי' ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה שיכול המותרה להכחישנו ולומד שוגג הייתי יע"ש ולפי פשטות לשון רש"י משמע דבעינן שידעו המתרים שעושה ודאי איסור בע"כ מיירי הכא שהעדים מעידים שאב אמר להם שקידשה לאיש המיוחד שפירש להם שם האיש דאי לא פירש למי הוי התראת ספק דאולי נתקדשה להבועל הלז דבכל גווני מיירי קרא דמוציא שם רע אף כשמביא עדים שזינתה אף לאחד שהי' הקדושין חלין ואטו מי אמר ר' אסי דינו רק למ"ד ה התראת ספק שמי' התראה ואפילו לפי הבנת התוס' יכול המותרה דהיינו הנערה להכחישם ולומר שוגג הייתי כי הייתי סבר שאבי קדשני להזה דאטו צריכא הבת להיות במעמד אביה כשקידשה אע"כ כמ"ש שעדים אמרו ששמעו מהאב שקידשה לזה האיש וכן הי' התראה וא"ש בפשיטות

ג ועוד נלענ"ד אפילו למ"ד התראת ספק שמי' התראה מ"מ בכה"ג היכי שהעדי' מעידים ששמעו מפי האב שנתקדש' לאחד ואח"כ ראו שזינתה עם אחד והגידו כן לבית דין, אם בשעת ראי' והגדה לא נתברר להם שאותו איש שזינתה עמו לא הי' בעלה אשר נתקדשה על ידי אב אף שאח"כ נתברר יש לצדד ולומר דל"מ עדותן ומנא אמינא לה ממ"ש מרן הבית שמואל בסימן למ"ד ס"ק ט' בשם הגהות אשר"י דהא דקיי"ל בספק קרוב לו או לה הוי ספק קדושין דוקא בשני כיתי עדים המחולקים אם הי' קרוב לו או לה אבל אם הי' רק כת אחת שנסתפקו אם הי' קרוב לה ליכא אפילו ספק קדושין דהוי כמקדש בלא עדים, ואף דבהגהות אשר"י לא נמצא כן מ"מ מבואר כן במרדכי ובארתי במקום אחר טעמא כמו דאיתא במס' ב"ק דף ע' דתורה אמרה ע"פי שני עדים יקום דבר ולא חצי דבר ה"נ בעינן שעדים יהי' יודעים דבר ברור ולא ספק ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון לקדושין סימן ט' והארכתי בזה בכלל עדים שכן דעת כמה פוסקים דבעינן שעדים יהי' יודעין דבר ברור הגם שיש לצדד ולומר אף אם בשעת ראיית העדות לא ראו דבר ברור אם בשעה שהעידו בפני בית דין העידו דבר ברור סגי כיון דעיקר הלימוד הוא מגז"הכ דעל פי שני עדים יקום דבר והיינו דבר שלם שהוא דבר ברור ותוס' כתבו במס' מכות דף ו' ע"א ד"ה שמואל על מה שאמר רבא יקום דבר במקיימי הדבר הכתוב מדבר פירשו הם זלה"ה כלומר כשבאין לקיים הדבר בבית דין יע"ש א"כ עיקר הקפד הוא בשעה שמעידין בבית דין יהי' מעידין דבר ברור שהוא דבר שלם, ובשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרי א"ב או בשנים אומרים שראו קדושין ספק קרוב לה גם בשעת העדאת עדות בבית דין לא העידו דבר ברור אבל בעלמא אם בשעת הגדה הוא דבר ברור יש לומר דמהני אף אי בשעת ראיית המעשה לא ראו דבר ברור מ"מ נראה היכי דגם בשעת הגדה לא הי' דבר ברור ואח"כ נתברר שהי' למפרע כדבריהם לא מהני עדותם כיון דהוא גזירת הכתוב שבשעת הגדה יהי' דבר ברור להם וא"כ הכא לפי המבואר בקרא בפ' כי תצא שבעל בא מתחילה ואמר שלא מצאתי בתולים ומביא עדים שזינתה כדאי' בגמ' דף מ"ו וברמב"ם בפ"ג מנערה בתולה הלכה ו' ואח"כ בא אבי' ואמר אל הזקנים את בתי וגו' וא"כ אי איירי שמעידים שזינתה לא שמעו מאב רק שנתקדשה לאחד ולא פירש למי לא ראו בשעת ראיית המעשה דבר ברור שזינתה כי אולי באמת נתקדשה לזה הבועל וגם בשעת הגדה לא העידו דבר ברור וא"כ לא מבעיא אם האב אינו מביא אח"כ עדים זוממין שמזימין לעידי הבעל דמשמע להדי' מקרא ומש"ס דבכה"ג נסקלת וכמ"ש רמב"ם שם דקשה כיון שגם עכשיו ליכא דבר ברור אולי באמת נתקדשה לזה ועיין כיו"ב בריטב"א במס' קדושין דף ס"ג ע"ב בהא דאיתא שם מהו לסקול על ידו כתב וז"ל פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאילו כשאמר האב אינו יודע מנא ידעינן מאן בעלה אא"כ נאמר שה שהאב אמר בריא לי שאין זה בעלה יע"ש ועיין בבעל המאור שם ואפילו כפי דאיתא בקרא שמביא אב עידי זוממין ואמר את בתי נתתי לאיש הזה ואם אח"כ מביא הבעל עידי זוממין המזימין לעידי אב נסקלת כמ"ש רמב"ם שם דבכה"ג מיירי קרא ג"כ קשה אף שעכשיו כבר נתברר שזינתה כיון שאמר האב את בתי נתתי לאיש הזה מ"מ בשעת העדאת עדים הראשונים שהביא הבעל לא הי' דבר ברור להם לא הוי עדות כלל ותו אמאי אם מביא האב עידי זוממין לעידי הבעל נסקלו העידי בעל הא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמרו את הדין והא לא הי' אפשר לגמור הדין לבת כי אילי היא מקודשת להבועל כיון שלא ידעו אז למי נתקדשה דשה אע"כ כמ"ש דאיירי שעדים מעידין ששמעו מפי האב שקדשה לפלוני א"כ ראו דבר ברור והעידו דבר ברור כנלע"ד, לכן דברי הפלאה בהבנת הטור לא נראה כלל

ד ומחוורתא בבאור דברי הטור כמ"ש בספר הפלאה בתירץ ראשון דהי' קשה לו קו' תוס' בד"ה מניין ולהכי ס"ל כעין תירץ תוס' דמיתורא דקרא שמעינן דתוך כדי דיבור פשיטא דהא קיי"ל בכל התורה תכ"ד כד"ד ונאמן אפי' לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי, ומכ"ש לפרש דבריו אלא מיתורא דקרא שמעינן אפילו לאחר כדי דיבור נאמן לפרש דבריו וה"ה בדינא דמתני' ואפ"ה מקשה הש"ס דגם זה סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה כיון שלא נאסר רק על פיו נאמן לפרש דבריו עכ"ד, ואולם במה שכתב דקו' הש"ס למה לי קרא סברא היא שיהי' נאמן אפילו לאחר כדי דיבור איזה סברא הוא, ונלענ"ד לפרש בענין אחר דהנה אמרתי סברא אחת וכוונתי בזה לדברי הפלאה דהוא זלה"ה כתב בבאור דברי תוס' שכתבו בפשיטות דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולמחר אומר לפלוני קדשתיה נאמן אע"ג דהשתא ליכא מגו הוא מטעם נאמנת עד אחד באיסורין דכל מקום שעד אחד נאמן ה"ה בעל דבר וקרוב והר"ן כתב במס' קדושין דף ס"ג ע"ב היכי שאומר קדשתי ואין יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתי דסובר ר' אסי דנאמן אף לכנוס אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ולמה יגרע אב משאר עד אחד ואין לומר כיון דאמר סתם בתחילה גרע טפי דהו"ל כחוזר ומגיד דהא כתב הטור בסימן כ"ט דעדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר שאין להם מגו נאמנים לפרש דבריהם ואין זה חוזר ומגיד ה"נ לא הוי רק לפרש דבריו עכ"ד פח"ח, ואולם לכאורה יש לעיין בזה האמת דאי' במס' יבמות דף פ"ח ע"ב בפשיטות בחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתי עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמיהמן וכן קיי"ל ביו"ד סי' קכ"ז דאפילו בעל דבר ונוגע נאמן באיסורין בספק השקול, ואולם בארנו בכלל עד אחד בדבר שבערוה מחלוקת הראשונים זלה"ה דעת כמה פוסקים ובכללם מוהרי"ק סימן ע"ב דדבר שבערוה דמי לאיסורין דהיכי דליכא חזקה רק ספק השקול נאמן ע"א וכן משמע לכאורה דעת הר"ן הנ"ל ואולם דעת כמה פוסקים דדבר שבערוה שוה בזה לממון כמו בממון לא קם עד אחד אפילו היכי שאין שניהם מוחזקים