שערי תורה חלק א ריז

אסי בע"כ קאי על הפה שאסר כו' הנזכר במתני' כדמוכח מסידור הש"ס היאך מוכח מאת בתי כו' כיון דהתם ג"כ בע"כ מיירי רק בתוך כדי דיבור דאפילו מגו לא מהני רק בתוך כדי דיבור דלמא הטעם דנאמן משום חזרה דהכא הוי חזרה ממש דמתחילה הי' אומר שאינו מכירו ואח"כ בתוך כדי דיבור אמר שזה חתנו משא"כ במתני' דלא שייך חזרה כיון שמתירה עצמה מצד אחר לא מהני מגו אפילו בתוך כדי דיבור מיהו קו' זו יש לישב דהנה דעת תוס' במס' ב"ב דף קכ"ט ע"ב ד"ה והלכתא ובמס' ב"ק דף ע"ג ע"ב ד"ה כי ורמב"ן במס' ב"ב שם, שהוא רק תקנתא דחכמים אבל מן התורה בכל מקום אין יכול לחזור אפילו בתוך כדי דיבור ועיין ב"י בא"העז סימן קל"ד בסופו וב"ש בסימן ל"ו ס"ק נ"ו וח"מח ס"ק מ"ה ויש לומר דכן דעת רבינו יונה ג"כ וא"כ שפיר הוכיח ר' אסי מקרא דבע"כ הוא מטעם מגו דהא מן התורה אין לחזור אפילו בתכד"ד, אמנם קשה לפמ"ש בכנ"הג שגם הר"ן סובר כרבינו יונה והר"ן כתב להדי' במס' נדרים דף פ"ז ע"א דמן התורה הוא תוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ הדק"ל ונשמע מכאן כשיטת רמ"א שהר"ן בע"כ סובר כרמ"ה ואין לומר הא לשיטתו ג"כ קשה היאך מוכח שנאמן בדינא דמתני' מטעם מגו דהא במתני' לא שייך חזרה דאין יכול לחזור כשעסוקין באותו ענין ובע"כ אינה נאמנת רק מטעם מגו דהפה שאסר וכו' הא באת בתי כו' הוי חזרה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור מן התורה, די"ל דס"ל להר"ן כעין תירץ התוס' דהוכחת ר' אסי הוא דעל זה לא צריך קרא באם אמר תוך כדי דיבור תיבת הזה כיון דמדאורייתא הוי כדי דיבור בכל מקום פשיטא דיכול לחזור אע"כ דקמ"ל הקרא אף אם אמר תיבת הזה בעוד עסוקין באותו ענין יכול לחזור ובע"כ והוא מטעם מגו שעל זה צריך קרא וכמו לפירוש התוס' מהכרח ומיתורא דקרא מוקמינן ומפרשינן לקרא בזה האופן ששותק וסותר דבריו ומיהמן בתוך כדי דיבור במגו כמ"ש מוהר"ם שיף אף שלא נזכר בקרא שהפסיק על ידי שתיקה כמו כן יש לומר לשיטת הר"ן מהכרח ומיתורא דקרא מוקמינן לקרא בזה האומן שהי' מפסיק עד תוך כדי דיבור מעסקו באותו ענין אמר הזה מ"מ נאמן במגו, וכסברת כנ"הג בהבנת רמ"ה הנ"ל, ואולם לכאורה גם לרמ"א קשה דלמא איירי קרא בתוך כדי דיבור ומצד חזרה, וא"ל דזהו פשיטא הא יש לומר דהא דקיי"ל בכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי ילפינן מהאי קרא דהא לאו מילתא פשיטא הוא דבמס' ב"ק דף ע"ג אי' לאביי דסובר למפרע הוא נפסל פליגי רבנן ורב יוסי לרבנן תוך כדי דיבור לא הוי כדיבור ולרב יוסי הוי כדיבור ואף דאנן קיי"ל דהוי כדיבור כמ"ש תוספת שם ד"ה כי דסמכינן על סוגי' דנזיר דף כ' עכ"פ לאו מילתא דפשיטא הוא כיון דאיכא תנא דסובר דלא הוי כדיבור וקמ"ל קרא דהוי כדיבור אבל במתני' דליכא חזרה רק מטעם מגו מנלן לרב אסי דאמרינן הפה שאסר כו', ותו קשה לשיטת רמ"א בהבנת הר"ן כפי מה שכתבתי ליישב מה מקשה הש"ס למה לי קרא סברא הוא דלמא זהו גופא קמ"ל קרא דלא נימא כיון שהוא אחר כדי דיבור מאמירה שאמר את בתי וגו' לא הוי מגו משום מגו למפרע קמ"ל קרא דכל זמן שעסוקין באותו ענין הוי מגו כמ"ש בספר כנסת הגדולה הנ"ל ועיין תוס' במס' שבועת דף כ"ג ע"ב ד"ה אבע"א ובס' באר שבע במס' הוריות דף ו' ע"ג דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הקרא להשמיענו וה"ה כיון שהוא לאחר כדי דיבור אין הסברא פשוטה שיועיל המגו, וא"כ קחה שיטת הר"ן וצריך לומר בדוחק דהר"ן לית לי' תירץ ראשון של תוס' רק כתי' השני שתירצו דאיכא למימר דאפילו בכה"ג מיהמן בלא מגו וקרא יתירא קדריש דאם אין ענין כאן דאפילו לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהי' נאמן לפרש למי נתנה אע"פי שלא פירש מח מתחילה שלא הי' חושש לפרש תנהו ענין להיכי דאינו נאמן לאחר זמן שיהי' נאמן בתוך כדי דיבור במגו והיינו כמ"ש מוהר"ם שיף שבע"כ קאי לענין אחר לגמרי ולא ענין הך נידון דבת וא"כ שפיר הוכיח, ובש"ע סימן ל"ו סעיף ב' הביא דעת תוס' בשם י"א ולכאורה הר"ן וסיעתו הסוברים תוך כדי דיבור הוי מן התורה כדיבור בע"כ ס"ל כתי' ב' שתי' בתוס' וצ"ע לדינא

ב ומעתה נברר שיטת הטור וסיעתו הנה זה פשוט דבע"כ הטור מפרש לשון הפה שאסר הוא הפה שהתיר הנזכר במתני' אינו מטעם מגו רק כמ"ש בספר הפלאה דכיון דלא נאסרה רק על פה נאמנת לפרש דבריה הראשונים אפילו לאחר כדי דיבור ותוס' וסיעתם הבינו הפירש כפשוטו שהוא מטעם מגו ואולם יש להתבונן לשיטת הטור היאך מייתי ר' אסי ראי' מקרא דאת בתי דלמא מיירי הקרא בתוך כדי דיבור כמ"ש תוס' בד"ה מניין וכבר הרגיש בזה בספר הפלאה, וראיתי שכתב לתרץ דלכאורה קשה דהא משמע דקרא מיירי דאיכא עדים על הקדושין דהא מיירי במוציא שם רע ע"פ עדים שמעידים שזינתה כדאי' בכתובת דף מ"ו ע"ב ועיין ברמב"ם בפ"ב מהלכות נערה בתולה הלכה ו' וע"כ שהתרו בה מדחייבת סקילה וא"כ איך שייך לומר הפה שאסר, ותו דהא ר' אסי בעצמו סובר בקדושין דף ס"ג ע"ב דנאמן האב אף לסקול דאכולה מילתא קאי וקשה דהא אי אפשר לסקול בלא התראה והיאך התרו בה העדים כיון שלא ידעו מן הקדושין וע"כ צריך לומר דעדים אומרים ששמעו מפי האב שנתקדשה לאיש וע"פי דבריו התרו בה וכשבא האב לבית דין ואמר האיש הזה הרי דמוכח מקרא דנאמן האב אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש הטור שהדי כבר אמר לפני העדים שקידשה אפ"ה קמ"ל קרא דנאמן עתה לפרש דבריו עכ"ד ובמחילות כבוד תורתו הקדושה תי' זה ליתא לענ"ד דמה שהקשה דליכא מגו כיון דבע"כ יש עדים על הקדושין לק"מ אבעית אימא דמיירי שפיר דעדים מעידים שידעו שנתקדשה לפלוני ואולם כיון שאב נאמן לאסור את בתו כי גם רב אסי סובר כרב דילפינן מאת בתי נתתי לאיש דיכול לאסרה כמו שאמר לאיש אסרה רק דהוסיף דילפינן מהזה הפה שאסר כו' כמ"ש רש"י בד"ה הזה, ומה דלא קאמר רב אסי מניין לאב שיכול לאסור וגם הפה שאסר הפה שהתיר כי זהו כבר אמר רב רבו ולא בא לחדש רק מה שהוסיף מדעתו לומר דילפינן מתיבת הזה הפה שאסר כו' ואגב רמז בלשונו דין הקדוש של רב דבו במה שאמר לאיש אסרה, ולפמ"ש לקמן דעת הרבה פוסקים, הא דאב נאמן לאסור את בתו הוא מטעם דבתו הוא ברשותו וכמו שאדם נאמן על עצמו לאסור ע"ע ויכול לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא ה"ה יכול לאסור על בתו ומבואר ביו"ד סימן א' סעיף י"ב דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים שאדם נאמן לחובת עצמו יותר ממאה עדים, א"כ שפיר קאמר לאיש אסרה כמ"ש רש"י שאסרה לכל העולם דלא ידעינן למאן וכי אמר הזה התירה לו, ור"ל כי כשאמר לאיש אף שעדים מעידים שראו שנתקדשה לזה או שידעו מ"מ נאמן להכחישם ולאוסרה על בעלה כי נאמן לחובתה יותר מעדים ועל ידי שאמר הזה התירה לו מטעם שאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי אם הי' שותק ולא אמר לאיש רק את בתי נתתי להזה הי' מותרת לו או שלא הי' אומר כלל את בתי נתתי וגו' כיון שידעינן מעדים שנתקדשה לזה לא הי' לו רק לומר לבית דין ששקר ענה הבעל בבתו במה ששם עלה עלילות דברים, ואפילו לדברי ר' אסי דהאב נאמן לקטלא ובע"כ ליכא עדים שידעו מקדושין רק העדים העידו שש ששמעו מפי האב, מ"מ הוי מגו מעליא בתוך כדי דיבור ונסתר ראייתו להטור דאי אפשר לומר שהוכחת ר' אסי הוא שנאמן אפי' לאחר כדי דיבור לפרש דבריו כמו הכא דמנלן שמיירי שהעדים מעידין ששמעו מפי האב שנתקדשה לאיש ולא פירש למי דלמא מיירי שהעדים מעידים ששמעו מפי האב שנתקדשה לפלוני הלז המוציא עליה שם רע ועתה בבוא האב לפני בית דין אומר את בתי נתתי לאיש הזה שעל זה יש לו מגו דהוי שתיק ולא הוי אמר רק כמו שאמר בפני עדים או שהי' שותק לגמרי ומגו זו הוא בתוך כדי דיבור שאנו דנין על דבריו שאומר עכשיו דהוא זלה"ה הבין שהי' אמר בפני עדים שקידשה לאיש וא"כ בע"כ הוי המגו שלא הי' אומר כן לעדים ולכן כתב דהוי לאחר כדי דיבור אבל לפמ"ש לא יזיק כלל מה שאמר אז לפני עדים כיון שאמר להם שקידשה לזה ועיקר האיסור בא מה שאמר עכשיו בפני ב"ד לאיש ועל זה בא ההיתר ממה שאמר אח"כ הזה וא"כ ליכא ראי' להטור וזהו פשוט, ולפ"ז נפשט ספק שנסתפק בספר חלקת מחוקק דהנה אנן קיי"ל כמ"ש הר"ן בכתובת דף ע"ב בשם רמב"ן והובא בש"ע א"העז סימן י"ז סעיף ח' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני שאומר משמו נאמן, ולכן אם העיד עד מפי עד שאמר שמת הבעל ואח"כ בא הראשון ואמר שלא אמר מת נאמן להכחישו וכתב בחלקת מחוקק בס"ק י"ז היכי שהעידו שני עדים מפי עד אחד אין יכול להכחישם אך יש להסתפק אם יכול עד הראשון לומר שקר הגדתי לך וכה"ג כתב הר"ן בתשובה אף שהגדתו מועיל חוץ לבית דין מ"מ אם אמר אח"כ מבודה הייתי נאמן וכתב כן בלשון ספק, אבל הבית שמואל