שערי תורה חלק א ריד

קיי"ל האי דרשא דרבנן דיכיר הלכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל בחלק הפשיטות יטול בנכסים שגמלו לו כשהוא גוסס כדאמרינן הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכה בי' יע"ש ובביאור דבריו כתבו הפרישה וכנ"הג הובא בס' שערי המלך בפ"ג מנחלות הלכה י"ד שר"ל שהבכור שאין אנו יודעין שהוא בכור אלא על פי אביו אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כיון דלר' יהודא איצטריך יכיר דנאמן הכא במגו במקום חזקה מנלן לומר שיהי' נאמן היכי דליכא מגו ומ"ש שנפלו לו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפילו בנכסים שנפלו לאחר מיכן נמי אינו יורש כיון דליכא מגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיכתב אפילו בכה"ג יורש נקיט נמי כן בחלק בכורה ותמה על הטור שלא פסק כן יע"ש, וא"כ קשה היאך כתב הב"י מיד לאחר שכתב בביאור דברי הטור דמהני לר' יהודא מכ"ש דברי נמוקי יוסף ולא כתב בלשון מחלוקת אע"כ שהבין שלא נחלקו דמ"ש הנ"י שא"נ לר"י בנכסים שנפלו לאחר מיכן היינו כשאומר נגד חזקה כיון דל"ל מגו ובכה"ג גם הטור מודה רק דמיירי היכי שאינו אומר נגד חזקה לכן נאמן אפילו בנכסים שנפלו לאחר מיכן כמו שנאמן לרבנן דלא כס' כנ"הג שהבין שהטור מחולק עם הנ"י, ויען כי ספר כנ"הג אינו ת"י, לא אוכל לידע בבירור כוונתו, ואפשר לומר דכנ"הג הבין בכוונת נ"י דוקא לרבנן מוכרחין אנו לומר מגלי תורה שנאמן בדיבורו לבד אף כשאין לו מגו ונשתנה דינו מקרוב דעלמא שבכל מקום אין קרוב נאמן אפילו לחובה אבל לר' יהודא מנלן לומר דנשתנה דינו מבכל מקום, כיון דיש לומר שלא נתנה תורה להאב נאמנות בדיבורו לבד רק משום שיש לו מגו רק שגלי תודה שאלים המגו של האב כל כך שמהני אפילו לסתור החזקה ולענין זה הי' גז"הכ אבל היכי שאין לו מגו אף שאינו אומר נגד חזקה נשאר הדבר על סברא החיצונה שאינו נאמן בדיבורו כיון שהוא קרוב כמו בכל מקום ולכן אינו באמן בנכסים שיפלו אח"כ אף בצריך הכירא שאינו אומר נגד חזקה כיון שאין לו מגו ולפ"ז שפיר כתב דהטור חולק דהא בטור מבואר שנאמן לר' יהודא כשלא הוחזק בבנו לומר שהוא בכורו על נכסים שיפלו אח"כ, ועיין בסמ"ע סימן רע"ז ס"ק כ"ד וראיתי בדרישה סימן רע"ז שתמה על הב"י במה מכתב דברי נמוקי יוסף בסתם כאילו לא הי' חולק ולפמ"ש א"ש. ורמב"ם בפ"ב מנחלות ה"יד ובש"ע סימן רע"ז סי"ב סתמו דבריהם אך הסמ"ע בס"ק כ"ד כתב וז"ל ובטור כתב דנאמן עליו ויטול פי שנים אפילו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והמחבר השמיטו ומור"ם כתבו בריש סימן רע"ט לענין חלק פשיטות וה"ה לענין חלק בכורה עכ"ל והמעיין שם יראה שקאי על מ"ש מחבר האומר זה בני וזה אחי אע"פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו ה"ז נאמן וירשנו וע"ז כתב רמ"א שנאמן אפילו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ויש לומר ג"כ הטעם כיון שאינו סותר החזקה ממש וכסברת נמוקי יוסף וב"ש הנ"ל כשאינו מוחזק בכך לא הוי חזקה מעליא אבל במוחזקין שאינו קרוביו אינו נאמן עכ"פ בנכסים שיפלו אח"כ וצ"ע בכל זה ואולם ראיתי בס' שערי המלך שהקשה על הפרישה וכנ"הג בהבנתם בדברי הנמוקי יוסף, דהיאך אפשר לומר דסובר הנ"י דלר' יהודא כיון דאיצטריך יכיר דנאמן האב במגו נגד חזקה ואינו נאמן נגד חזקה היכי דליכא מגו הא ר' יהודא סובר דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי אפילו לפוסלו סובר דנאמן אע"ג דליכא מגו ומכ"ש דנאמן ליורשו אע"ג דליכא מגו, ומכח זה דחה פירושם, ולענ"ד לק"מ דלעיל מיני' הביא הנמוקי יוסף פירוש רבינו אלי' דדרשינן יכיר שהוא בן שנואה ור' יהודא אזיל לשיטתו דסובר בסנהדרין דף כ"א ע"א וב"מ דף קט"ו ע"א דלא דרשינן טעמא דקרא וי"ל שסובר שהוא גז"הכ שנאמן לפסול אף כשאין לו מגו אבל לענין ירושת בנו הבכור אינו נאמן היכי שאין לו מגו הגם שתוס' שם בד"ה כך כתבו בקושייתם וז"ל תימא לפי שנאמן לבכר יהי' נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה יע"ש ובמס' קדושין דף ע"ד ע"א ד"ה כשם כתבו וז"ל בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהי' נאמן עליו משום דהוי טוב לולד שעל ידי כן יטול פי שנים אבל לפוסלו אמאי נאמן עכ"ל אולם הנמוקי יוסף כשהביא קו' הלז כתב בשינוי הלשון וז"ל וא"ת מה"ת שיהי' נאמן לענין בן גרושה וחלוצה דקרא דיכיר לא מיירי בהו עכ"ל וסובר דליכא סברא יותר שיהי' נאמן בבכור וכמו שהרגיש בזה בחידושי מוהרי"ט בקדושין שם דטובה זו רעה הוא אצל אחיו וכיון דנאמן לאפוקי ממונא נאמן לענין איסורא רק קו' נמוקי יוסף הוא כיון דהוא חידוש שחידשה התורה שיהי' האב נאמן כיון שהוא קרוב ובכל מקום איכו נאמן עד אחד מכ"ש קרוב בממון ובדבר שבערוה דגז"הכ הוא דבעינן שנים דוקא רק הוא חידוש ומחידוש לא ילפינן ואין לך בו אלא חידושו אולי הי' גז"הכ רק לענין ירושה כיון דקא מיירי בהכי ולכן מוכרח לתרץ כרבינו אלי' שגלי התורה שיהי' נאמן לפסול אפילו כשאין לו מגו ואולם לענין ירושה כיון שאין לנו ראי' מן התורה ראוי למעט החזקה מה דאפשר ולא ילפינן ממה שנאמן בבן גרושה שהוא גז"הכ כיון דלא דרשינן טעמא דקרא, ואף שמשמע בתוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי לייגעה היכי דקרא סתמא כתיב ואין הטעם מוציא ממשמעות הקרא דרשינן ומשמע כמו שכתבתי בכמה דוכתי דס"ל אפילו היכי דאיכא נ"מ לענין דינא מ"מ י"ל הנ"י חולק בזה על תוס' רק היכי דליכא נ"מ לדינא ולפרושי טעמא דקרא מפרשינן כמ"ש תוס' במס' גיטין דף מ"ט ע"ב ד"ה ור' שמעון ועוד עלה בדעתי לומר אפילו אי נימא לדרוש טעמא דקרא יש לומר דקרא בבן גרושה האמינה תורה לאב אף שאין לו מגו דאיכא הוכחה שאומר אמת דמן הסתם אינו רוצה לחוב לבנו אטו בשופטני עסקינן שיהי' מוציא לעז על בניו לפוסלו א"ו שאומר אמת ומחמת יראת שמים אומר האמת כמו שהוא אבל כשאומר על בנו שהוא בכור שיטול פי שנים ואינו בכור היכי שאין לו מגו כגון בנכסים שנפלו לאחר מיכן אולי מחמת אהבתו שרצה שיזכה גם בנכסים הללו אומר כן כי יש לומר דסובר כרמב"ם דלא יוכל לבכר אינו מניעה רק הוא דין וחולק על הרמב"ן בס' המצות שהבאתי בפרט ב', אך לפי זה כשאמר על תינוק בין הבנים שהוא בכור כיון שעל ידי זה משווי לבנו גדול ממזר ראוי שיהי' נאמן אפילו על נכסים שנפלו אחר כך כיון שיש הוכחה שאומר אמת שאם הי' שקר לא הי' פוסלו ומסתימת דברי הנמוקי יוסף משמע בכל גווני אינו נאמן לכן העיקר כמש"ל שסובר שהוא גז"הכ ואין ללמוד זה מזה והיכי דגלי גלי והיכי דלא גלי לא גלי וכיון שהוא חידוש ראוי למעט החידוש בכל מה דאפשר כמו שהוא כלל בש"ס בהרבה דוכתי וכל זה פשוט וברור

פרט ט יבואר אי נאמן לומר זה בני בכורי כשאינו מוחזק לנו שהוא בנו

כו רשב"ם במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב ד"ה ליורשו ותוס' ד"ה ליורשו כתבו דוקא בידוע שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור בתורת יכיר אפילו לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל היכי דלא ידעינן אם הוא בנו אינו נאמן בתורת יכיר רק משום מגו לנכסים שיש לו אז ואינו נאמן על נכסים הבאים לאחר מיכן ואולם הרמב"ם בפרק ב' מנחלות הלכה י"ד כתב וז"ל אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן עכ"ל וכ"כ הטור והוסיף בלשונו שנוטל פי שנים אפילו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס א"כ חולקי' על רשב"ם ותוס' וסוברים. אפי' כשאין ידוע שהוא בנו נאמן בתורת יכיר וראיתי בה"המ שם שכתב וז"ל ושם נתבאר דקיי"ל כר' יהודא אפילו שלא הוחזק בבנו קאמר כדמוכח התם ובדוכתי אחרינא ע"ש ודבריו סתומין וביותר תמוהין דברי לחם משנה שם שכתב לתמוה על רמב"ם שכתב על מי שלא הוחזק בבנו כלל דבגמרא אי' דאפילו מוחזק לנו שאינו בנו נאמן ולמה כתב הרמב"ם שלא הוחזק דמשמע אי הוחזק שאינו בנו לא יע"ש כי צ"ע, היאך מוכח בש"ס כן, ובבית יוסף כתב שם וז"ל ונראה שכתב כן מדתנן בהאי פרקא בב"ב דף קל"ד האומר זה בני נאמן ומשמע לרבינו דכיון שהוא נאמן לומר שהוא בנו ה"ה שנאמן שהוא בכורו לר' יהודא דקיי"ל כוותי' עכ"ל לא מצא רבינו מקור לדין זה רק מהאי מתני' ולענ"ד צ"ע דלכאורה לא מוכח די"ל כפירוש רשב"ם ותוס' שאינו נאמן רק מטעם מגו על נכסים שיש לו אז ולא על נכסים שיפלו אח"כ וה"ה כשאינו מוחזק בבנו נאמן לומר זה בני בכורי על נכסים שיש לו אז מטעם מגו אבל מנלן שנאמן בתורת יכיר אפי' לנכסים שיפלו אח"כ שאין לו מגו דהא מקרא לא מוכח די"ל דאיירי דידעינן שהוא בנו כמ"ש רשב"ם ותוס' וא"כ דברי רמב"ם וטוש"ע תמוהין כי מנלן לחדש דין זה ובב"ח בסימן רע"ט כתב לכן השמיט הטור דעת רשב"ם ותוס' דפירשו דידעינן שהוא בנו שס"ל דפירש זה דחוי דסתמא תנן יכיר יכירנו לאחרים דמשמע להדיא אפילו לא ידעינן שהוא בנו, ולא הבנתי דבריו הקדושים הא הקרא מיירי בידוע שהיו