שערי תורה חלק א ריב

מסתברא דאי הוי מוחזק לן על ידי אביו שהי' רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יע"ש כתב לשון דאי הוי מוחזק יש לומר כוונתו כמ"ש, ואולם קשה על רמ"א בסעיף י"ב מכתב וז"ל מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יכול אח"כ לומר על אחר שהוא בכור יע"ש וכ"כ בשם רמב"ן ומלשון זה משמע להדי' אפי' כשלא אתחזק על ידי אמירתו ותיקשי מנלן לרמ"א האי דינא דיש לומר בכה"ג גם רמב"ן מודה לרשב"ם דיכול לחזור ולהגיד בבית דין אפילו בלא אמתלא, ודוחק לומר דקאי על חזקה הנזכר בדברי המחבר דלא משמע כן מסתימת לשונו וחידוש דין בזה הוי לי' לפרש, הן אמת שדין זה שכייל תוס' רי"ד חזקה שבא על ידי אמירה הוי חזקה לענ"ד לא מוסכם, דראיתי בשלטי גבורים שסביב הרי"ף בקדושין דף פ' ע"א שכתב בשם ריא"ז וז"ל וחזקה הוא על פי המנהג והרגל שרואין אותה העולם שנוהגת בו כדרך הבן וכן הנדה לובשת בגדי נדותה ונוהגת כדרך נדה ועל פי עצמה מוחזקת בכך אבל אם לא הוחזקה על פי מנהג אין עונשין אותה על פי עצמה וכמה היא החזקה שלשים יום כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל וכיו"ב אמרו במי שמחזיק שמו בעיר שלשים יום עכ"ל וא"כ סובר דווקא היכי שיש ראי' לחזקה שנהגו מנהג וענין המורה לזה אבל אם אתחזק דבר שלשים יום וליכא ראי' לחזקה לא הוי חזקה ואפשר שגם כוונת תוס' רי"ד כן רק שר"ל אף שחזקה לא בא דק מפיהם, וא"כ בנ"ד אף שאתחזק אצל העולם שהוא בכור על ידי דיבורו של אב מ"מ אין לו שם חזקה כיון שלא עשה מעשה שהוא ראי' על אמירה זו שהוא בכור, ואולם בתשובת מוהרי"ק שורש פ"ז הובא בב"ש סימן י"ט ס"ק א' כתב לחלק לענין מלקות אזלינן בתר חזקה בלא ראי' אבל לענין דיני נפשות בעינן ראי' עם חזקה כגון שנוהג עמה כאיש עם אשתו ובנה כרוך אחריה ע"ש, וא"כ כיון שלענין מלקות הוי חזקה אף שליכא מעשה המוכיח ה"ה יש לומר לכן אינו נאמן אח"כ האב להכחיש החזקה שבא על ידי דיבורו כיון שהוחזק שלשים יום אף שליכא מעשה המוכיח ומה גם כי הב"ש השיג על מוהרי"ק וסובר שאפי' בדיני נפשות ל"ב מעשה המוכיח, שכתב שלא משמע כן מרמב"ם וטור וכוונתו על דין הנזכר בש"ע שם סעיף ג' שמקורו מרמב"ם וטור דאי' בסתם איש ואשה ובאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהי' אשתו הורגין עליה ומדלא כתבו שעשו מעשה המוכיח שנוהג עמה כאיש ואשתו מוכח שחזקה לבד מהני גם לדיני נפשות ומה דלא כתב שכן משמע ממחבר משום שרצה להשיג על מוהר"י קולין ז"ל שהי' קודם בזמן לרבינו ב"י לכן השיג עליו מגאונים שקדמוהו ועיין בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' שרצה לומר בחזקה גמורה מהני אמתלא ודבריו תמוהין ואין כאן מקומו, העולה אי נימא דרמב"ן סובר דחזקה הוי אפי' היכי דליכא מעשה המוכיח דבריו נכונים ולק"מ אך דברי רמ"א תמוהין

כב ויותר נלע"ד בכוונת הרמב"ן דהנה ראיתי בספר שיטה מקובצת שם בב"ב דף קכ"ו ע"ב בשם רשב"א בד"ה הי' משמשו כעבד, וז"ל וכן כשהחזיק אחד מבניו בבכורו וחזי ואמר אינו בכור הרי הוא כאילו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול ואפילו היו מוחזקים בו שהוא בכור לא הי' נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לר' יהודא אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו הבחנה וכן באומר ממזר ודוקא למי שלא הוחזק על ידי הודאתו אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן דלא נתנה תורה הבחנה אחר הבחנה יע"ש וכן משמע לשון ה"המ בפרק ב' מנחלות הלכה י"ד שכ' דכיון שהכיר שוב אינו חוזר ומכיר יע"ש ולפ"ז דבריו ברורין בפשיטות אפילו כשלא נתחזק שלשים יום על ידי דיבורו כיון שאמר פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולהגיד ומשמע מדבריהם הטעם כיון שזהו גופא חידוש מה שנאמן ואין לך בו אלא חידושו רק פעם ראשון אבל בפעם שני' שוב אינו נאמן שלא נתנה תורה הבחנה אחר הבחנה ואפשר שהוא בכלל גז"הכ כי את הבכור בן השנואה יכיר היינו שיכיר אותו פעם אחת ולא פעמים שיהי' הבחנה אחר הבחנה וא"ש לשון רמ"א דבכל גווני אין יכול לחזור ולהגיד ולולי דברי רמב"ן יש לומר בכוונת רשב"ם, דהנה גי' הספרים שלפנינו הוא ההוא דאתי לקמי' דרבב"ח א"ל מוחזקני בזה מהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא כו' ואולם בתשב"ץ ח"א סימן נ"ח כתב וז"ל ואני אומר כל ששמענו אותו קורא קרוב אפילו דרך שיחה בעלמא מחזקינן להאי קרוב בנכסים ואפילו מפני קריאת אחרים שקורין אותו קרוב לפלוני וכ"ש קריאתו של בעל הנכסים כדאי' בפ' י"נ גבי ההוא גברי דאתי לקמי' רבב"ח א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרו לי' בוכרא כו' ואמרינן נמי גבי קריאת הקרוב בעצמו ההוא דאתי לקמי' דר' חנינא כו' עכ"ל וי"ל שכן הי' גי' רשב"ם וא"כ לק"מ קו' רמב"ן די"ל דרשב"ם מודה היכי שאמר האב בעצמו א"י לחזור האמת שרמב"ן הביא לשון רשב"ם שכתב וז"ל כעין שאמרנו למעלה דהוי קרו לי' אבוהו בוכרא יע"ש אבל בלשון רשב"ם שלפנינו לא נזכר תיבת אבוהו רק דהוי קרו לי' בוכרא וי"ל שקאי על כל העולם וא"כ לדינא י"ל דלא פליגי ואפשר היינו טעמא דרמ"א דהשמיט דעת רשב"ם כיון דיש לומד דלא פליגי

כג ודע לפי דברינו איכא למידק בהא דמקשה הש"ס לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הילכתא למיתבא לי' פי שנים לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהבי לי', דהנה קיי"ל במס' סנהדרין דף כ"ט ובטוש"ע חושן משפט סימן פ"א סעיף א' במודה לחבירו בפני עדים שחייב לו מנה יכול לטעון אח"כ משטה הייתי בך ודעת הר"אש וטור הובא בש"ע שם סעיף ה' דלא יכול לטעון רק כשתבעו והודה דאז יכול לומר כשם שהשטית בתביעתך כך השטיתי בך אבל מודה מעצמו אין יכול לטעון והש"ך שם בס"ק י"ב הביא דעת רמב"ם וסיעתו שאפילו בהודה מעצמו יכול לטעון משטה, א"כ לולי קרא דיכיר הוי אמרינן מן הסברא חיצונה אף אם אמר בפני עדים זה בני בכורי יכול אח"כ לחזור ולהגיד ולומר שמה שאמר בתחילה הי' רק בדרך השטאה וכשיחה בעלמא ולא הודה בהודאה גמורה אף שהודה מעצמו ולא שייך להאמינו במגו כי במגו לא שייך רק היכי שרוצה שיהי' בכור ויטול פי שנים רק שחיישינן אולי משקר שייך לומר שנאמן שאומר אמת במגו משא"כ היכי שטוען שלא רצה כלל ליתן לו רק שאמר בדרך השטאה לכן קמ"ל קרא דיכיר מיד כשהכירו בפני עדים אין יכול אח"כ לחזור ולהגיד ולסתור דבריו הראשונים והוא גז"הכ בבכור שלא יכול לחזור ולהגיד כמו שאנו מוכרחין לומר לדעת הר"ן בסי' מ"ז שאשתני דין בכור משאר עדות באיסורין דקיי"ל שיכול לחזור ולהגיד היכי שאומר חוץ לב"ד ומועיל עדותו אם לא חזר יכול אח"כ לחזור ולהגיד בפני ב"ד מ"מ בבכור לא יכול האב לחזור ולהגיד והיינו מקרא דיכיר, מיהו יש לומר כיון דאי' שם דסובר ר' יוחנן בהי' עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן משום שיש לו אמתלא שרצה לעבור המכס הרי שיכול לחזור ולהגיד ע"י אמתלא והשטאה הוי ג"כ אמתלא כמ"ש מרדכי בפ' ז"ב וא"כ באמת גם עכשיו שנכתב קרא דיכיר בע"כ הדין אם חזר אח"כ ואמר שהי' בדרך השטאה מה שאמר מעיקרא לפני עדים יכול לחזור ולהגיד ומ"ש רמב"ן וסיעתו שאין יכול לחזור ולהגיד היינו כשלא טען אמתלא דהשטאה (או דס"ל כפוסקים שא"י לטעון השטאה כשלא תבעו ומן הסתם אין דרך הבן בחיי אביו שיאמר לאביו שיכירו אם הוא בכור) אבל כשטוען אמתלא זו באמת יכול לחזור ולהגיד כי מ"ש אמתלא זו מאמתלא הנ"ל כיון שחשיב אמתלא לענין ממון שיכול לחזור מיהו אכתי קשה על הש"ס גופא מנלן להקשות על רבנן יכיר למה לי דלמא סוברים רבנן שיכיר רצה להורות לן שאין יכול לחזור ולהגיד אפילו על ידי אמתלא ובאמת בעובר על בית המכס אינו נאמן והטעם שיש לומר שגלי תורה שיהי' דין אב כמו עדים דקיי"ל בסנהדרין דף מ"ד ובח"מ סימן כ"ט ס"א שאין יכול לחזור ולהגיד אף כשנותנים אמתלא לדבריהם, (ותו דיש לחלק בין אמתלא המוכיח כגון אמתלא דמכס דבכה"ג אפילו בעדים מהני אמתלא המוכיח כדאי' בח"מ היכי שמוכח שטעו נאמנים ה"ה היכי שמוכח שאמתלא שאומרים הוא אמת) ואפשר לומר לרבנן כיון שאין האב נאמן להכחיש החזקה בע"כ לא רצתה התורה שיהי' לו דין כעדים, ואכתי אינו מספיק דאולי לענין זה גלי תורה שיהי' לו דין עדים שאין יכול לחזור ולהגיד וצ"ע

פרט ז יבואר אם האב נאמן להכחיש את העדים לדידן דקיי"ל כר"י

כד הטור בסימן רע"ו כתב בשם רמב"ן אם איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור והאחר אומר שאינו בנו ועיין ברמב"ם בפ"ב מנחלות הלכה י"ד ובהמ"מ שם, ובש"ע סימן רע"ז סעיף י"ב כ' בלשון רמב"ם