שערי תורה חלק א רי

מיהו איכא שכיו"ב כתב רבינו הגדול מוהר"ם מרוטנבורג הובא בתשובת מיימוני דשייכי להלכות אישות סימן ג' במעשה ששליח טעה ורצה לקדש אשה למשלח ואמר לי וטוען שטעה כתב וז"ל ועד אחד נאמן באיסורא היכי דלא אתחזק איסורא ואע"ג דאתחזק לן בי' איסורא כל כמה דלא אמר דאטעי' לדיבורא הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכי דאף לפי דברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור הי' כגון ההוא דריש פרק קמא גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לפי דברי השליח יע"ש והובא כמי בהגהות מרדכי במס' קדושין בפרק האומר, אך עדיין אנו חוכך בסברא זו מהא דאיתא במס' כתובת דף כ"ד ובקדושין דף ס"ט ע"ב אמר ר' יוסי גדולה חזקה שנאמר ומבני הכהנים כו' בקשו כתבם המתייחסם ולא נמצאו כו' ואמר להם הרי אתם בחזקתם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן נמי בקדשי הגבול פירש"י בכתובת שם שאין בית דין יכולין להוציא הדבר מחזקתו ועיין בד"ה מקדש שכתב ג"כ משום דהוחזקו בה אף דעכשיו כולד הספק וריעותא בדבר כמ"ש תוס' בד"ה שאני דאיתרע החזקה שלא מצאו כתבם א"כ נולד לנו ספק אולי החזקה הוא בטעות מ"מ מוקמינן על חזקה הרי אף היכי שיש ספק אולי הי' בטעות מ"מ מהני חזקה ואפשר לחלק ע"פי מ"ש בתבואת שור סימן י"ח סע"ק כ"ט הטעם שאי אפשר לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כי אם בראי' ברורה ומדמה לזה כיו"ב איתא בקדושין דף ע"א כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו הרי דבר שהוא ביד אדם בחזקת היתר אע"ג דלית לי' חזקה ברורה מתחילתו אין מוציאין ומפקיעין היתרו כי אם בראיה ברורה כמו שאין מוציאין ממון מיד המוחזק בו יע"ש הטעם שכבר זכה בהיתר זה על ידי שנהג ועשה מעשה לכן אלים החזקה משא"כ הכא שעדיין לא זכה הבכור בחלק בכורה על ידי שהי' מוחזק אצל העולם לבכור כי לא הי' לו שום זכות כי התם כבר נהג בהיתר ועדיין צ"ע בסברא זו כי לא מוכרח כל כך, ועיין בתוס' גיטין דף ב' ע"ב בד"ה ואם שכתבו וז"ל אבל אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עידי קיום מחזירין לו ואי הדר אתי לוה וטען מזויף הוא נראה דתו לא מיהמן כיון דהוחזק בהיתר עכ"ל אף אם הי' בא הלוה מקודם והי' טוען מזויף לא הי' גובה כמ"ש תוס' שם מ"מ עכשיו אינו נאמן ולא אמרינן שאגלי מילתא למפרע שחזקה הי' בטעות וצ"ע ואין כאן מקומו ובאי"ה יבואר היטב בכללי חזקות ולהלכה קיי"ל כר' יהודא דנאמן נגד חזקה

פרט ו יבואר לדידן דקיי"ל כר"י דנאמן נגד חזקה דעת הפוסקים בזה אי נאמן האב היכי שהחזיקו בעצמו בדיבורו מעיקרא אי נימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד

יח הרמב"ן זלה"ה בחדושיו בב"ב כתב וז"ל הי' מוחזקין בו שהוא בכור פי' הרב רבינו שמואל זלה"ה בקלא בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא אבל אי איכא עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכרא היא אינו נאמן ואדרבא איפכא משמע דאי הוי רגיל אבוהו דאמר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכרא והשאר אינו שלו דלר"י נאמן אדם לומר זה בני ממזר עכ"ל והובא דבריו בטור חושן משפט סימן רע"ז ובש"ע שם סעיף י"ב כתב רמ"א בפשיטות כרמב"ן וז"ל מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל אח"כ לומר על אחר שהוא בכור יע"ש והשמיט דעת רשב"ם ולכאורה תמוה, אבראי לענ"ד יש לעיין דהנה בדף קכ"ה ע"ב איתא אמר ר' יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים כו' ההוא דאתי לקמי' דרבה בר בר חנן א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא סכלא דלמא בוכרא דאימא הוא כמו ההוא דאתי לקמי' דר' חנינא א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת א"ל דכי אתי לגבי דאבוהו א"ל זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומס דוקא כו' מכל זה מוכח אף שלא העיד האב בפני בית דין ואמר כן חוץ לב"ד מהני, ויש להבין מנלן להש"ס כן דלמא מה שהאמינה תודה להאב הוא רק כמו בעדים שאם אמרו חוץ לבית דין לא הוי עדות דבעינן שנחקרה עדותן בבית דין כדאי' בחושן משפט סימן כ"ט ומנלן שאלים כח האב יותר מעדים, ואפשר לומר דתלמודא דייק כן מלישנא דקרא בדברים כ"א דאי' והיה ביום הנחילו וגו' לא יוכל לבכר כו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, א"כ קאי על עת שמנחיל את בניו ומשמע אפי' כשאינו אומר בבית דין דאטו הדרך להנחיל את בניו בפני בית דין דוקא ומשמע מלשון הכתוב כשיכיר באותו זמן מי הוא הבכור נאמן כאילו העיד בפני בית דין, ועוד יש לומר דמזה גופא ממה שהאמין תורה לאב מוכח שאין צריך להעיד בפני בית דין דהנה אנן קיי"ל באיסורין כיון שעד אחד ואפילו בעל דבר וקרוב נאמן אין צריכין להעיד בבית דין ובממון ובדיני נפשות דבעינן עדים כשרים דוקא בעינן שיהי' נחקרה עדותן בבית דין וכיון דאשתני דין בכור שאפילו אב שהוא קרוב ועד אחד נאמן ממילא אין לו דין עדים שיהי' צריך לכללי עדות דמה שצריך שיעידו בפני בית דין הוא אחד מכללי עדות היכי שצריך עדים כשרים, אך יש לעיין מנלן להש"ס שבכל גווני נתנה התורה לאב נאמנות כיון דבאמת חידוש הוא שחידשה תורה שיהי' נאמן האב להכיר ואשתני דין בכור מכל דיני ממונות ראוי למעט החידוש כמו שהוא כלל מוסכם בכל דוכתי אולי לא האמינה תורה רק כשאומר בזמן שבא לדון על הירושה כמו דאיתא בקרא והי' ביום הנחילו יכיר וגו' שמן הסתם באותו זמן דק היטב שלא להעביר נחלה מבנו הבכור ובפרטות לשיטת הרמב"ן המובא בפרט ב' שהוא לאו אבל כשאומר דרך שיחה בעלמא בזמן שלא רמי' עליו להוריש אולי לא דק היטב בלשונו כי לא הי' רמי' עליו לדייק היטב, ולאחר העיון ראיתי בש"ות הריב"ש בסימן מ"ז במ"ש הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות נחלות האומר זה בני או זה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אע"פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו ירשנו בין כשאמר כשהוא בריא בין כשאמר והוא שכ"מ כתב וז"ל עדיין יש להסתפק בנידון זה כי אפשר לומר שהמשנה וגם הרב ז"ל לא מיירי רק במי שאומר עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו כגון שהוא אחי אביו ובעת דיבורו אין לו קרוב יותר ממנו שאז הוא כאילו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו אבל בנפתלי זה שאמר על ראובן זה שהוא קרובו בעת שהי' לו בנים ראוי לירש או קרובים אחרים קודמין לו בירושה אפשר שלא היתה כוונתו על דעת שירשנו ומילי דכדי נינהו דלא סליק אדעתא שימותו בניו בחייו או שאר קרוביו הקודמין לו ויבוא זה לירש ומילתא דלא רמי' עלה דאינש אמר ולאו אדעתא דומי' מאי דאי' ביבמות בפ' בית שמאי גבי נטולה אני מן היהודים לגבי יבם דלא מסקא אדעתא דמת בעל ונפלה קמי' יבם וכן נראה מלשון הרמב"ם שאמר או שאר היורשין אותו נראה שם עתה ראוי לירש אותו לא במי שבשעת דיבורו אינו ראוי ליורשו עכ"ל ובתשובת תשב"ץ חלק א' סימן נ"ח השיב על זה וז"ל ועוד שאם מפני טעם זה הוא נאמן בעל הנכסים לא הי' הדין להאמינו אלא כשאומר כן במתכוין לנחלה אבל במתכוין לדבר אחר לא הי' מן הדין להאמינו כמו שאינו באמן בשעה שאינו ראוי ליורשו והא נמי ליתא שהרי ר' חנינא החזיק להאי בכור דאמר זילי לגבי שכחת ברי דהוא בוכרא אע"פי שלא הי' מתכוין בזה לנחלה כלל נאמן וה"ה בנידון זה אע"פי שהי' לו בנים באותו זמן נאמן להחזיקו בקרוב עכ"ל א"כ כבר האירו עינינו בסברא הנ"ל, ואולם יש להבין על הש"ס גופא דלמא באמת אינו נאמן רק ביום הנחילו את בניו שאז בודאי רמי' עליו, ומצינו שכתב בנמוקי יוסף במס' ב"ב דף ע' הובא בדרכי משה ובסמ"ע ח"מ סי' ע"ה ס"ק ב' דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהי' כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות הוא דיבר ללא צורך ומ"ש הש"ך בס"ק ה' שלא מצא בני' כבר מצא בתומים שם והראה מקומו, א"כ חזינן שלא דייקינן בדברי אדם, ואולם מצינו בערכין דף ה' פלוגתא דר' מאיר וחכמים ר' מאיר סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והוכחתי בכמה דוכתי היכי שאמר לשון המשתמע לתרי אפי מסתמא לא הוציא דבריו לבטלה ומודו חכמים לר"מ דלא אמרינן שדיבר לבטלה אף בשלא אמר רק דרך שיחה בעלמא שלא בפני בית דין והמעיין היטב בנ"י יראה שיש לחלק הענינים דלא דמי להתם וא"כ ה"ה כיון שאומר שהוא בכור מסתמא דיבר לצורך ולא הוציא דבריו לבטלה וגם לא אמרינן שהי' בדרך שחוק והשטאה שמן הסתם אין אדם משטה ומשחק דהא טענת השטאה היא טענה גרועה כדאי' בח"מ סימן פ"א והנה הרמב"ם בפרק ב' מנחלות הלכה י' כתב וז"ל העידו העדים שהם שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותן הדברים יוודע מכללן שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים אע"פי שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי