שערי תורה חלק א כא

כראובן, ושמעון לא רצה לציית דין, וקידש אשה בחפץ, ואח"כ הודה ראובן שהחפץ הוא של שמעון והעדים העידו שקר, והב"ד לא קבלו עדי קידושין כי אם לאחר הודאת ראובן, היכי לדיינא דיינא להאי דינא והא פשיטא לי לשיטת מהר"י בן לב וב"ש, וכן הבאתי סמוכין לדבריהם מקמאי זלה"ה דאינו נאמן בהודאתו למפרע, א"כ בשעה שקידשה שמעון הי' החפץ אצלו בגזילה ולא חל הקידושין דהא לא הי' מייאש, ועיין ש"ע א"הע סי' ך"ח ס"א ובאחרונים שם ואולם לרש"י בקידושין דף ס"ה הנ"ל, וכן הוכחתי בדעת תוס' דנאמן בהודאתו לחובתו למפרע אף נגד עדים יש לומר דמקודשת כי אגלאי מלתא למפרע שהחפץ הי' של שמעון מעיקרא, אך יש לצדד ולומר לשיטת רש"י ותוס' כיון דקידושין תליא בדיבורו של ראובן אינו נאמן בהודאתו דאף דנאמן לענין ממון מ"מ כיון דעכשיו הוא דבר שבערוה אין ע"א נאמן דקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, או דלמא דהא דקיי"ל אין דבר וכו' אם עיקר עדותו הוא על דבר שבערוה אבל הכא ול עיקר עדותו הוא על ממון שהוא נגד עצמו דנאמן וממילא נגרר דבר שבערוה י"ל דנאמן, או דלמא כיון שבב"ד דנין בבת אחת על החפץ ועל הקידושין יש לומר דאינו נאמן מצד דבר שבערוה, ותו יש לומר כיון דבבת אחת אנו דנין על דבר שבערוה וממון, ובדבר שבערוה עידי קמאי נאמנים יותר שהחפץ היו של ראובן ואינה מקודשת, ואת"ל כיון דעיקר עדותם היה על ממון אף דנגרר דבר שבערוה נאמן ראובן בהודאתם נגדם דאזלינן בתר עיקר עדותן ולא בתר הנגרר דהנגרר הוא הקידושין, אכתי יש להסתפק לפי מה דאי' במס' קידושין דף ס"ה ע"ב דלא מהני הודאת בע"ד בקידושין או בממון היכי דחב לאחרינא, וה"ה כיון שב"ד דנין בבת אחת על הודאת ראובן ועל הקידושין אינו נאמן ראובן רק על החפץ ששייך לשמעון אבל היא אינה מקודשת דהוי חוב לקרובים כמ"ש רש"י שם ועיין חי' רשב"א שם לכן אינו נאמן בהודאתו על החפץ לענין קדושין ופלגינן כוונתו, או דלמא שאני התם דאנו דנין דק על הקידושין, משא"כ הכא אנו דנין על החפץ ג"כ ועיקר דיבורו רק על החפץ יש לומר כיון דנאמן נגד עצמו כעדים דהא נגד עצמו לא הוי חב לאחרינא, ממילא נגרר הקידושין אף דחב לאחרינא או דלמא כיון שב"ד דנין בבת אחת על החפץ ועל הקידושין נגרר ממון בתר דבר שבערוה

ואולם לכאורה יש לומר כיון דהא דאינו נאמן לחוב לאחרינא דנגדם הוי רק עד אחד, והא אי' במס' גיטין דף ב"ד ע"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ספר תורה הרי אף דחב לאחרים ונגדם הוי רק ע"א ואיסורא דאית ביה ממונא יש לו דין ממון דלא קם ע"א כמ"ש בכלל עד אחד מ"מ אם החוב נוגע גם לעצמו נאמן וה"ה כיון שמפסיד החפץ נאמן בקידושין לחוב לאחרינא דהא דבר שבערוה ילפינן מממון ולא חיישינן לקנוניא באיסור חמור כזה, אך לפי מ"ש הטורי זהב בי"ד סימן קך"ז ס"ק ד' דלא אמרינן מתוך וכו' נגד חזקת פנוי', וה"ה גם לפי מה דאי' שם אם השכר דבר מועט א"נ יש לחקור בנדון דידן אי החפץ דבר מועט אי נאמן, ותו הא אי' בש"ע סי' ל"ח סעי' ט"ו באם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני אם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אם אומר אותו פלוני אין לו בידי, והוא מתוספתא המובא בר"אש ובב"י שם שמא עשו קנוניא ביניהם ע"ש וא"כ חיישינן לקנוניא אפי' באיסור חמור ה"ה יש לחוש שאינו מפסיד הכלי שיחזור לו בינו לבין עצמו וקנוניא ביניהם כדי שיחולו הקידושין

ולכאורה עלה בדעתי לחלק אם הב"ד קיבלו עדי הקדושין קודם הודאת ראובן, כיון שבשעה שהודה ראובן כבר היינו דנין על קידושין יש לומר דאינו נאמן מצד דבר שבערוה ומצד חב לאחרינא כנ"ל משא"כ בכה"ג שב"ד לא קיבלו עדי קדושין כי אם לאחר הודאת ראובן כיון שאכתי לא נחקרה עדותן בב"ד בשעה שהודה ראובן, א"כ באותו זמן שהודה היינו דנין רק על ממון ועל ממון נאמן כעדים, א"כ הוי כאילו שני כשרים מעידים שחפץ הוא של המקדש דלרש"י ותוס' הודאתו כעדים כשרים ועדים המכחישים כפסולים שווינהו רחמנא לכן אחר כך אף שבאו עדים והעידו על הקידושין ואיכא נפקותא לקדושין כיון שאמירתו היה קודם למעשה מועיל, ויש לזה דמיון ממ"ש רמב"ם בפרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה א' אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל איסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה או כלאי כרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א יע"ש ועיין משנה למלך בפרק ג' מהלכות שגגות הלכה ב' ופ"י במס' קידושין דף ס"ג ע"ב א"כ ס"ל דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיון דעד אמר כן קודם למעשה כי באותו זמן לא היינו דנין על המלקות רק על איסור גרידא דע"א נאמן באיסורין מן התורה כשני עדים, לכן אף אם אח"כ בא נפקותא מעדותו לענין מלקות לא הוי בכלל לא יקום עד אחד באיש, דהוי כשני עדים כיון שכבר האמינוהו לענין איסור כשני עדים קם אח"כ אף לענין מלקות אף אם היה מעיד לענין מלקות בשעת מעשה א"נ וה"ה באותו זמן כשלא נחקרה עידי קידושין בב"ד לא היינו דנין רק על ממון שהי' נאמן לחוב לעצמו ונתחזק עדותו כשני עדים כשרים ונאמן אח"כ אף לענין דבר שבערוה הנצמד מעדותו, ואולם אכתי יש לפקפק ולומר כיון דבאמת הי' הקידושין קודם שהודה ועכשיו שב"ד קיבלו עידי קידושין אגלאי מלתא למפרע שקידושין נגמרו קודם הודאתו א"כ בא הודאתו בעת שהי' כבר דבר שבערוה, ול"ד לכלל של רמב"ם הנ"ל בעת שהעיד לא הי' הענין כלל נוגע למלקות כי אכל או בעל אח"כ ובא הנצמד והנגרר למלקות אח"כ

אמנם נראה לומר אפי' אם הב"ד קיבלו עדי קדושין קודם הודאתו ג"כ יש לצדד ולומר שנאמן בהודאתו דאזלינן בתר העיקר ולא בתר הנגרר, ונראה להביא ראי' לזה מהא דאי' במס' יבמות דף ל"ט ע"ב ואשתמודענהו דאחווא דמיתנא מאבא נינהו כו' פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים, וחד אמר אפי' קרוב או אשה והילכתא גילוי מלתא בעלמא, וכ' הר"יף וז"ל וכיון דקיי"ל דאשתמודענהו להדין פלניא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי לן דהדין גברא פלן והא ניהו איתתא פלניא וכיון דמודעי לי' הכי הרי אתחזק גבי דהאי סהדי מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהו פלנתי' הלכך שרי להו לסהדא למיסמך אפומא ולמיסהד עלה דהאי גברא בין לענין איסור ובין לענין ממון עכ"ל הרי אף דנגרר מסהדותא איסור וממונא שע"י עדותן שזה אחיו הוא מייבם אותה ואם שקר העידו כיון שמוחזק באחין הוי אסור יבמה לשוק דהוא דבר שבערוה כמ"ש מרדכי בפ' מצות חליצה סי' מ"ט וגם היבם זוכה בנכסי אחיו, ואפ"ה כיון דעיקר עדותן אינו על איסור ולא על ממון לא אזלינן בתר הנגרר, וה"ה כיון דעיקר עדותו הוא רק על החפץ שנאמן אף שאח"כ נגרר מזה דבר שבערוה מ"מ קם דאזלינן בתר עיקר עדותו, מיהו בש"ות הריב"ש סי' קפ"ב כ' וז"ל ואני אומר שלפי לשון הרי"ף זלה"ה נראה שאין אשה או קרוב נאמנים לומר זהו אחיו של פלוני כשמעידין בין בממון ובין באיסור בשעת מעשה ומשנה שלימה שנינו האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין העדים או הדיינים המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודענהו כו' כיון שכבר הוחזק על פיהם קודם מעשה יע"ש. וא"כ בעלמא אם אמר קודם למעשה שהחפץ הוא של שמעון אף שעדים מכחישים אותו אם אח"כ נובע קידושין מזה הוי רק גילוי מלתא בעלמא משא"כ בנ"ד שהקידושין היו קודם לכן ואח"כ הודה לא הוי גילוי מלתא בעלמא כיון דהוא בשעת מעשה, הגם שיש לומר כיון שלא נחקרה עדותן הוי קודם למעשה כנ"ל אבל לא מסתבר סברא זו

ואולם התשב"ץ חולק על ריב"ש וכן בב"י א"הע סי' קנ"ז הביא דברי ריב"ש וכתב שלא נראה כן מדברי הפוסקים אלא אפי' אם לא אמרו כן אלא בשעת מעשה סומכין עליהם יע"ש, ובע"כ כיון שעיקר עדותן אינו על דבר שבממון ודבר שבערוה דהיינו על עיקר ממון ועל עיקר דבר שבערוה רק שמעידין על אנשים ונשים, אף שנגרר ממילא אזלינן בתר עיקר עדותו, וה"ה אף אם קבלו ב"ד עידי קדושין קודם הודאתו א"כ הודה על ממון בשעה שאנו דנין על הקידושין, והוי כשעת מעשה מ"מ אזלינן בתר עיקר עדותו דהוא על ממון דקם הבע"ד נגד עצמו, וממילא נסתר מה שכתבתי לעיל דיש להאמין לעדים שחפץ אינו שלו כיון דאזלינן בתר עיקר עדותן שהעידו ולא בתר דבר הנגרר בטל עדותן מדאורייתא דבממון עדיף הודאתו מעדים, ואכתי יש לחלק דשאני התם כיון שהוחזק לן שיש להנעדר אחין