שערי תורה חלק א כ

וכתב גט שחרור בלא זמן כיון דעכ"פ היה משוחרר ויצא מרבו הראשון יצא מחזקת קמייתא ואין לרבו שני עליו חזקת מרא קמא כי יש ספק אולי לא חל עליו השעבוד ולא הי' מעולם רבו ובכל מקום החזקה קודם לספק כי חזקה ילפינן מנגע כדאי' בחולין דף ט' ע"ב והתם היה מעיקרא בחזקת נגע ואח"כ כשנולד לנו ספק מוקמינן על חזקה קמייתא משא"כ אם ספק קודם והכא ברבו השני בא הספק מקודם שהי' לו חזקה וודאי בעבד ולכן מספק לא חל על העבד השעבוד לרבו שני וכ"כ בנידון דראב"ד הנ"ל אין הספק בשחרור רק חוקת התורה הוא שמודה בקנס לא מהני לכן אי סד"א דתפיסה מקמי הודאה הוי כעדים לא היה ספק בתפיסתו משא"כ כשיש ספק אם חל השחרור מוקמינן העבד בחזקת קמייתא וא"כ הדק"ל

ונראה לענ"ד לומר דהנה לפ"ד הרבה מגדולי הראשונים כמ"ש בכלל תרי ותרי ספיקא דאורייתא לפי גרסתם ביבמות דף ל"א ע"ב פליגי רבה ור' יוסף עם אביי ורבא רבה ור"י סוברים תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומן התורה לא מהני החזקה ואביי ורבא ס"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה מהני החזקה רק חכמים החמירו שלא לסמוך אחזקה וכ' טעמייהו דהנה התוס' במס' ב"ב דף ל"א ע"ב וזו הקשו בשתי כתי עדים המכחישים זו את זו נהמנהו לבתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא ותי' דמגו לא יוכל לסייע יותר משני עדים ותרי כמאה יע"ש ועיי' בחידושי מהרמ"ח וא"כ יש להבין לאביי ורבא דמן התורה מהני חזקה וקשה מה מהני החזקה דלא עדיף החזקה מאילו הי' עוד עדים המסייעין ותרי כמאה ונראה דבזה פליגי רבה ורב יוסף ס"ל כשיש הכחשה א"א לסלק עדותן כאילו לא העידו כלל דאלים כחן של עדות ולכן לא מהני החזקה מטעם הנ"ל אבל אביי ורבא סוברים כיון שיש הכחשה ביניהם מסלקינן דבורם כלא היו לפנינו דבהדי סהדי שקרא למה לן ונשאר הענין כמו שהי' מקדם וזהו מן התורה וממילא מהני החזקה קמייתא כי העדים לא יוכלו לגרע כח החזקה כיון שמסלקינן ונשאר כמו שהי' לולי דבורם שהיה מהני החזקה ושאני מגו דבע"כ א"א לומר המגו כי אם שנתפוס דבורם וכיון שאתה אין מסלק עדותן דהא אנו מאמינים אותן במגו בזה שפיר כ' תוס' דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה והנה מוהר"ם בר ברוך כ' בש"ות סימן תס"ב לאביי ורבא לא החמירו חכמים רק באיסור ולא בממון ונשאר על דין תורה דאזלינן בתר חזקה וכ"כ מהרש"א במס' כתובות דף ד"ב תוס' ד"ה תרי ותרי יע"ש, אבל לרבה ור' יוסף כיון דמן התורה הוי ספק אפי' בממון לא מוקמינן על חזקה כי כת שכנגדו מפקיעין כח החזקה כיון דלא עדיף מעדים ותרי כמאה דהא לא מסלקינן כחייהו של עדים כאלו לא העידו וא"כ צ"ל הא דאמר רב אשי במס' כתובות דף ך' ע"א בבר שטי' דזבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא דבקרקע מוקמינן בחזקת מרא קמא כמ"ש תוס' ד"ה ואוקי, המעיין ביבמות דף ל"א ע"א דהטעם הוא משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן כדאי' שם ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמא אחזקה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא כו' וא"כ לרבה דסובר תרי ותרי ספיקא דאורייתא כשיש שני כיתי עדים המכחישים את עצמן בקרקע לא שייך לומר אוקי בחזקת מרא קמא והוי ספק ככל ספיקא דממונא ויש לומר דהוי קשה לתוס' על הש"ס שהוצרכו לאוקמי דלא פליגי הא באבא והא בברא אף שיש למעט מחלוקת מ"מ מנלן לפרש משמעות דחוק שלא נזכר כלל במילתייהו שאיירי בברא דלמא אזיל רבה לשיטתו דסובר תרי ותרי ספיקא דאורייתא לכן סובר משלשין פירות ביד שליש עד שיבוא אליהו דכיון דהודאת כל אחד הוי כעדים וחזקת מרא קמא איתרע כיון דהוא ספק דאורייתא והוי ספיקא ככל ספק ממונא לכן יהא מונח, והפי' הברייתא לרבה כך, הודאת בעל דין כמאה עדים רצה לומר כיון שכל אחד נקרא בעל דין והודאת כל אחד הוי כעדים ויש הכחשה לכן משלשין הפירות, והמעיין בר"ן יראה שגם לפי' הר"ן צריך לפרש הברייתא לרבה הכוונה שמשלשין כי כתב וזה לשונו ומי אוכל פירות כלומר מאן אמרינן שהודאתו הודאה ואידך זכה וכו' יע"ש א"כ פירש שהם מחולקים בפירש הברייתא, ובע"כ לרבה בברא הפי' שברייתא אמרי סתם שהודאת כל אחד הוי הודאה וממילא הדין דמשלשין וא"כ לפי זה הוי מצי הש"ס לומר שאיירי לכ"ע באבא כפשטא דמילתא רק ר' חסדא סובר כאביי ורבא דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקי אחזקה ולא החמירו רק באיסורין ובממון אוקי על דין תורה לכן נותן אוכל פירות כי הודאת כל אחד הוי כעדים והוי כתרי ותרי ואזלינן בקרקע בתר חזקת מרא קמא ורבה לשיטתו כנ"ל לכן הוכרחו תוס' וסיעתם לומר טעמם במאי דהודאת נותן לא הוי הודאה ומהאי טעמא אוקי הש"ס הא באבא והא בברא, מיהו בעלמא מודו תוס' וסיעתם לרשב"א הנ"ל היכי שיש הכחשה בין הבע"ד שכל אחד נתפס מתוך דבריו הודאה לחובתו הוי כהכחשה בין שתי כיתי עדים ואזלינן בקרקע בתר חזקת מרא קמא ובמטלטלין ובממון בתר חזקה דהשתא היכי דלית לן טעם לסתור הודאת של אחד כי סברת רשב"א מוכרעת מכח הסברא, וכן מוכח ממ"ש הראשונים זלה"ה הובא בח"מ להלכה פסוקה טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משום שהודה המלוה שאינו חייב לו שעורין כיון שלא תבעו שעורין אף שלוה הודה ג"כ מ"מ נשאר הדבר בחזקת המוחזק

ומעתה לפי זה קשה על רבא אמאי חייב הלוה לשלם מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הא רבא לשיטתו דסובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה, ובממון נשאר על דין תורה א"כ כמו שתפסינן הודאת הלוה מתוך הכפירה לחייב את עצמו שמכחיש את העדים המסייעין לו נתפוס ג"כ הודאה לחוב מכח טענת המלוה דהא לעי דברי המלוה העדים אומרים שקר דהא הוא טוען שהחוב לא נפרע והעדים אומרים שנפרע החוב א"כ לפי דבריו הם עידי שקר ובמס' ב"ב דף ל"א ע"ב בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתא היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא אמר לי' רבא והא עדות מוכחשת הוא ומתבאר שם דסובר רבא כיון דהוא באותו עדות אינם נאמנים כלל אף למאי דלא אתכחשי א"כ שגם הודאת המלוה לחובתו הוי כעדים ולפי דבריו שפסולין להעיד על פרעון פסולין ג"כ על הלואה אף שבזה לא אתכחשי כיון שהוא באותו עדות וכיון שאתה תופס הודאת הלוה לחובתו נתפס ג"כ הודאת המלוה לחובתו והוי כהכחשה תרי ותרי דקם הממון בחזקת הלוה דבממון אזלינן בתר דין תורה דמהני החזקה כי תרי ותרי ספיקא דרבנן ולא החמירו בממון

לכן נראה מסוגי' זו מוכח כשיטת תשב"ץ ומהר"י בן לב וב"ש דהא הודאת בעל דין כמאה עדים ונאמן לחובתו יותר מעדים המעידין לזכותו לאו משום דבגוף המעשה נאמן יותר מעדים דבוודאי עדים שנאמנים בכ"מ נאמנים יותר והאמת כעדים רק שהוא נאמן מכח שחייב את עצמו מהיום והוי כנתן מתנה, ומה שאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כתבתי לעיל פרט א' היינו שמודה שאותו פרעון שעדים אמדו שנתן לשם פרעון נתן אח"כ במתנה למלוה וכמ"ש להסביר הדבר וא"כ בשלמא לענין הודאת הלוה אמרינן שנאמן שפיר לחובתו ואינו נאמן לזכותו כי העדים הם כשרים גם לפי דבריו ולא שייך לומר כיון דמוכחשים על הפרעון היאך נאמנים על הלוואה כיון דהוא באותו עדות דאנן אמרינן שלא הוכחשו כלל בפרעון, ובלא"ה ג"כ לא שייך לומר כן דלחובתו נאמנים העדים כי אם לא יהי' נאמנים אזי לא יהי' הוא נאמן דעי"ז שהם נאמנים לחובתו נאמן הוא לחובתו משא"כ לגבי הודאת המלוה הא בזה שאמר שלא פרע החוב הוא לזכותו וע"ז אינו נאמן כעדים כשרים רק שנוכל לומר כיון שעי"ז שאומר שהעידו שקר על הפרעון ממילא א"נ על הלוואה ויצמיח חוב מזה ולחובתו נאמן הא בגוף המעשה נאמנים הם יותר ולגבי המלוה לא שייך הטעם שמחל החוב דהא עומד וצווח שרוצה החוב ודווקא גבי הלוה שייך הטעם שהודה שפרעון לא יהי' לשם פרעון רק לשם מתנה אבל המלוה שאומר שעדיין חייב הלוה אינו מתחייב את עצמו כלל כ"א שאומר ששקר העידו על הפרעון והוא אינו נאמן להכחישם כי לא דמי לב' כיתי עדים המכחישים זה את זה דהתם כל כת נאמנים מן התורה משא"כ בעל דבר לגבי עדים אינו נאמן על גוף המעשה ואתי שפיר, ולק"מ קושי' הנ"ל

פרט ו יבואר נ"מ לדינא בענין קידושין אי נימא דהודאה מהני למפרע גם יבואר איזו כללים המסתעפים מדברינו

יב נסתפקתי בראובן שתבע משמעון חפץ על פי עדים המסייעין לו, ושמעון הכחישם ופסקו הב"ד