שערי תורה חלק א רד

על גוף הענין דהא שפיר יש לומר שכן הי' חוקת התורה היכי שיהי' חזקה המתנגד לדיבורו לא יהי' נאמן על גוף הענין והיכי שלא יהי' חזקה המתנגד לדיבורו יהי' נאמן על גוף הענין כאילו העידו עדים, הגע בעצמך דבע"כ גם לר' יהודא מוכרחין אנו לומר כן דאף שסובר ר' יהודא שנאמן אפילו נגד חזקה מ"מ אינו נאמן נגד עדים המכחישין אותו ולא משווי עדות האב אפילו ספק שיהי' כדין שתי כיתות עדים המכחישים זו את זו ע"כ צריכין אנו לומר שגז"הכ הי' שאם יעיד נגד חזקה יהי' אלים כחו כעדים שיכולין לסתור החזקה והיכי שיהי' עדים מכחישין אותו נשאר הסברא חיצונה שאינו נאמן כלל כיון שהוא ע"א וקרוב כמו כן יש לומר אליבא דרבנן והד"ק הנ"ל לדוכתי'

ו לכן נראה לענ"ד לישב קו' קצ"הח הנ"ל ונראה להביא ראי' לשיטת מוהריב"ל ז"ל דהנה בפרק ב' מנחלות הלכה י"ד במשנה למלך שם הביא מחלוקת גדולי אחרונים בהבנת דברי הרמב"ן ז"ל במ"ט הטור ח"מ בסימן רע"ד וז"ל וכן אם אמר לנו על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פירש רשב"ם לאו בעדים מיידי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין נאמן האב להכחישם אלא בקול בעלמא ורמב"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מוחזק לן על ידי אביו שהוא רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור והאחד אומר שאינו בנו עכ"ל וכתב שם במשנה למלך שדעת רשד"ם בהבנת דברי רמב"ן דוקא כשאינו מכחיש להעדים בפירש דאפשר דהגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית לי' מגו ומוהריב"ל ומשפטי שמואל חולקים וסוברים דאף שמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד העדים וגוף ספרים הללו אינם תחת ידי ונחקרה נא מתחילה להבין סברת מוהריב"ל ומשפטי שמואל, ונלע"ד דהנה בממון מצינו הודאת בעל דין עדיף מעדים כיון שהוא לחובתו נאמן ויש לומר דסוברים היכי שאומר לחובת בנו נאמן ג"כ יותר מעדים דהוי כעצמו מטעם שאכתוב לקמן ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא ממ"ש בתשובת רשד"ם הובא בהגהות משנה למלך בפרק ט"ו מאישות הלכה ט"ו באב שקיבל קדושין בעד בתו ואמר שהמקדש הי' גדול דאע"פי שעדים מעידין שהי' קטן צריכה גט דלדידה שוי' נפשה חתיכה דאיסורא ונאמן יותר מעדים כדאיתא כיו"ב ביו"ד סימן א' בשם רשב"א והאי דאמרינן בכל מקום בש"ס האי כללא דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם הודאת בעל דין לחובתו כמו בממון כמ"ש לעיל בכלל ה' ובע"כ צריכין אנו לומר כוונת הרשד"ם כיון שהתורה נתנה נאמנות לאב שנאמן על בתו לומר שהיא מקודשת כדאי' בקדושין דס"ד ע"א וברמב"ם בפ"ט מאישות הלכה יו"ד הוי בעל דבר וכעין סברת הבית שמואל בסימן מ"ב ס"ק ח' שכתב דאם העד קרוב לראובן ורחוק לבתו אם אביה מקבל קדושין פסול לעדות כי הוא עיקר בעל דבר וכן הוכחתי בכלל נאמנות האב נגד בתו ולכן נאמן לחובתה יותר מעדים וה"ה מה שנתנה תורה נאמנות לאב לחובת בנו אף שעדים מעידים עליו שהוא בכור משום דהוי כחובת עצמו שנאמן יותר מעדים, והנה לעיל בכלל א' הבאתי דעת רש"י וסיעתו בהודאת בע"ד לחובתו שנאמן על גוף הענין שאומר אמת ואף על למפרע אף שאינו בידו ואינו מטעם מגו שבידו ליתן מתנות כי על למפרע אינו בידו רק מטעם גז"הכ דאתי' מכי הוא זה כמ"ש רש"י בקדושין דף ס"ה ע"ב וא"כ לטעם זה נאמן האב לומר שהוא בכור אפילו נגד עדים אף היכי ושאין לו מגו דהתורה אמרה שבנו יהי' כעצמו ואולם יש לומר עוד כוונה אחרת בדברי מוהריב"ל וסיעתו לפמ"ש בכלל א' שסובר הטעם דהודאת בעל דין לחובתו מהני מטעם מגו שבידו ליתן מתנה כמו כן יש לומר מהאי טעמא נאמן האב אפילו נגד עדים מטעם מגו ובירורא דמילתא כך הוא, דהנה הרמב"ם כתב בפרק שביעי מהלכות יסודי התורה הלכה ז' שמה שעדים נאמנים הוא מטעם חזקת כשרות וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין על פי עדים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן יע"ש וכבר בארנו דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ואין אדם חוטא ולא לו אלים טובא שהוא אפילו באדם שאין לו חזקת כשרות כדאיתא במס' חולין ד"ד ע"א במומר אוכל נבילות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא אף שאין לו חזקת כשרות אלים מחזקת איסור, וכן אי' בגיטין דל"ז ע"ב דסובר ר' נחמן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד מטעם חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ומהני אפילו להוציא ממון מחזקתו דהתם לא מיקרי בעל השטר מוחזק לפמ"ש התומים בכללי מגו ס"ק ח' ובסי' כ"ה בכללי קים לי ס"ק ק"ל דעיקר הטעם דבעל השטר נקרא מוחזק אף דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי משום דחזקה דשטרא בידי מה בעי מסייע לי' לכן אמרינן מגו להוציא היכי ששטרא מסייע וא"כ לענין טענת פרוזבול הי' לי ואבד לא מהני האי טעמא דשטרך כו' שיהי' נקרא מוחזק כמובן, וא"כ קשה היאך מהני חזקה זו נגד חזקת ממון הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב ורובא וחזקה רובא עדיף וכיון דרובא לא מהני להוציא ממון מכ"ש חזקה ואף דמרא דשמעתתא הוא רב דסובר הולכין בממון אחר רוב מ"מ קשה הא גם ר' נחמן דקיי"ל כוותי' בדיני קאמר כן וכן קיי"ל וקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחד רוב ושיטת הרבה פוסקים החולקים על תוס' בסנהדרין ד"ג ע"ב ד"ה דינו ממונת וס"ל אפי' ברובא אלימא ל"מ להוציא ממון, וצ"ל כמ"ש לעיל בכמה דוכתי בהאי כללא שכיילו מוהרי"ק בתשובה ומוהרי"ט בש"ות דחזקה דאתיא מכח סברא כיון דהדעת והשכל מסכמת לזה הוי כאנן סהדי שכן הוא שמהני אפי' להוציא ממון וחזקה זו אתיא מכח סברא דאטו בשופטני עסקינן שיעשה עבירה על מגן בדבר שאין לו הנאה לכן אלימא חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא מחזקת ממון ואין לדחות ראי' זו ולומר דשאני התם דליכא חזקת ממון אלימא דעיקר חזקת ממון בכל מקום הוא חזקת מרא קמא דהוא חזקה קמייתא בצירוף חזקה דהשתא מה שמוחזק עכשיו בממון והתם אדרבא חזקה קמייתא מסייע למלוה דהא בודאי חייב לו והספק הוא אם הי' לו פרוזבול ועדיין חייב לו או לא כתב לו פרוזבול ונפקע מחיוב וליכא רק חזקה דהשתא המסייע ללוה לכן מהני החזקה דלא שביק התירא כו' להוציא ממון דזה אינו דהא בהאי דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בב"ק דמ"ו דקיי"ל כשמואל שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך כיון שנקיט המוכר המעות הוי הלוקח מוציא מחבירו ועליו הראי' ולא מהני רובא המסייע ללוקח להוציא ממון ויש ללוקח חזקה קמייתא בממון ואין לו למוכר רק חזקה דהשתא עיין תוס' במס' ב"ב דס"א ע"ב ד"ה אדעתא ואפ"ה ל"מ רוב להוציא מחזקה דהשתא וה"ה וא"כ קם ראי' הנ"ל דאלים חזקה לא שביק התירא כו' משאר חזקות דלא אתיא מכח סברא כיון שמהני אפילו נגד חזקת ממון, ולפ"ז יש לקרב אל הסברא בכוונת מוהריב"ל לכן נאמן האב בבנו הבכור יותר מעדים היכי שיש לו מגו שבידו ליתן עוד הנכסים לבנו הבכור לפמ"ש הרמב"ן בספר המצות וז"ל מצוה י"ג שנמנענו בהנחלנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה והוא אומרו יתעלה לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה כי את הבכור בן השנואה יכיר ובגמ' בפרק יש נוחלין דק"ל אמרו לא יוכל לבכר מה ת"ל לפי שנאמר והי' ביום הנח לו את בניו נתנה תורה רשות להנחיל לכל מי שירצה יכול אף זה כן ת"ל לא יוכל לבכר ואל יתחייב שלא יהי' זה מניעה אלא דין מדיני ממונת הוא שלמדנו הכתוב שאין האב יכול להעביר הירושה ממנו ועל כרחו ירש פי שנים אבל באמת מניעה הוא שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכורי לא ירש פי שנים או שאמר יקח הבכור כפשוט בשוה עובר בלאו זה ומפני מניעה שמנעתו מעשות כן דנין בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיים דברו ומ"מ עבר על הורמנא דמלכא ולשון הספרי לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יבכר ואם ביכר יהי' מבוכר ת"ל לא יוכל לבכר הא אם ביכר אינו מבוכר כי כשלא אמר הכתוב לא יבכר ואמר לא יוכל לבכר ללמוד שאינו ראוי ושא"י לדבר כן וכן בכל המקומת שבא בהן בתורה לא יוכל לעשות כולם לשון מניעה ואיסור הן ואונקלס תרגם בכולם לית לך רשו וכן בזו והוא בלשון לא יעשה כן והנראה שיש בזה עוד מצוה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם מצוה שחייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן הגדול עובר בעשה ולא תעשה ושתיהן שכחן הרב ז"ל כו' עכ"ל ולכן לפי דברי הרמב"ן זלה"ה כשמעביר בכורה מבנו הגדול עובר על עשה ול"ת כשאומר האב זה בני בכורי אנן סהדי שאומר אמת מטעם חזקה לא שביק התירא שבידו ליתן מתנה ואכל איסורא כיון שעובר עבירה ולכן סובר מוהריב"ל בשיטת הרמב"ן שנאמן האב לומר זה בני בכורי אפי' נגד עדים לפמ"ש לעיל בכלל ט"ז פרט א' לצדד דאנן סהדי עדיף מעדים דעדים אין להם נאמנות רק מכח חזקת כשרות