שערי תורה חלק א רג

ילפינן מזה גם לבן גרושה ובן חלוצה ולחכמים לא ילפינן כי יש חילוק והפרש בין ז"לז כמ"ש תוס'

פרט ב יבואר ביאור דברי ר' יהודא ויבואר שיטת רמב"ן אם הוא מצוה להכיר בנו הבכור

ג לכאורה קשה על גוף דברי ר' יהודא וחכמים דלכ"ע צריך תיבת יכיר על נאמנות האב הא צריך לגופא כדאיתא במס' בבא בתרא דף קמ"ב ע"ב מר ברי' דר' יוסף משמי' דרבא אמר בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר, וכן קיי"ל כמ"ש הרי"ף בב"ב בפרק יש נוחלין וטוש"ע בסימן רע"ז ס"ג וברשב"ם בדף קכ"ד ע"ב ד"ה יכיר כתב וז"ל קרא יתירא היא עכ"ל הא לדברי רבא דהלכה כוותי' אינו מיותר וא"כ מנלן שנאמן רק שגז"הכ היא שיהי' הכרה בחייו שיהי' נולד בחייו ועיין תוס' שם ד"ה בכור, והנה איתא במס' בכורת דמ"ז ע"ב אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אף לנחלה, וכתבו בתוס' בד"ה מ"ט וז"ל תימא בפרק עשרה יוחסין ובפ' יש נוחלין שדחק לרבנן דר' יהודא יכיר למה לי לימא דאיצטרך לכדדרשינן הכא דאפילו ר' יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת הוי נמי הכירא וגם דחק בי"נ לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל דאתי יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ויש לומר דהתם קשי' לי' לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב עכ"ל ותירץ זה א"ש לקושייתם דאף דלר"ל בעינן היכר פנים ולר' יוחנן היכר פדחת וצריך למיכתב לשון הכרה מ"מ לא הי' צריך לכתוב לשון יכיר שיש כח בהכרת האב שהכרה זו לא תלי' באב, אבל אכתי קשה קו' הנ"ל דלמא צריך יכיר למעוטי בכור שנולד לאחר מיתת אביו דהכרה זו תלי' באב שבעינן שיכיר בחייו ויוצדק היטב לשון יכיר, ונראה בישוב קו' זו לפמ"ש רשב"ם שם כיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להכרה אין הכרה מעכבת כדר' זירא וכן קיי"ל וא"כ יש לומר דעיקר דרשת ר' יהודא וחכמים על לשון יכיר דניהו דבעינן שיהי' נולד בחייו אבל עכ"פ לא תלי' בהכרה דאב והו"ל לתורה להורות דין הלז בלשון אחר ומה שנכתב יכיר שמשמע שתלי' רק בהכרה דאב לשון זה מיותר ואתיא לדרשא וכעין תירץ תוס' הנ"ל, ובתוס' יו"ט במס' קדושין דף ע"ח ע"ב במתני' שם הביא לשון רשב"ם הנ"ל שכתב דיכיר קרא יתירא וכתב ע"ז וז"ל ונראה לי דר"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירא הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' לתת לו וגו' והא דלא נקיט אלא יכיר משום דאלישנא דר' יהודא דנקיט יכיר קאי והיינו דדייק לכתוב קרא יתירא יע"ש וצ"ע

ד וראיתי בהרמב"ן בספר המצות שכתב וז"ל והנראה שיש עוד בזה מצות עשה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם זו מצוה שהוא חייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן בנו הגדול עובר בעשה ולא תעשה כו' ולא תחשוב שיהי' זה לאו הבא מכלל עשה בלבד אבל הוא מצוה להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצווה עליו בבכורה ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע מבכורה עכ"ל ותמה בספר קצות החושן בסימן רפ"א ס"ק א' מה מקשה הש"ס לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה היא איצטרך למצוה דאם לא נודע לנו מי הוא הבכור שהוא יכיר ויודיע אותנו מי הוא הבכור שיצווה עליו בבכורה והניח בצ"ע ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הלז, דהנה רשב"ם פירש דקו' הש"ס לרבנן הוא מטעם מגו, ואולם בספר שערי המלך בפרק כ"ב ממכירה הלכה ט' תמה לשיטת הרמב"ן דלא אמרינן מגו לחצי טענה לא הוי מגו דאינו רוצה לתת במתנה כי לא יוכל ליתן נכסים שיפלו לאחר מיכן לכן אמר זה בני בכורי כדי שיהי' לו כל נכסיו וא"כ מאי מקשה הש"ס והוצרך לתרץ לא צריכא לנכסים שנפלו לו לאחר מיכן משמע לנכסים שיש לו עכשיו נאמן במגו ולא צריך קרא הא הוי מגו לחצי טענה וכתב לתרץ וז"ל ולכן נראה דס"ל לרמב"ן דמאי דפריך בשמעתין לא יהי' אלא אחר כו' לאו משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה דהא ודאי לא חשיב מגו דהוי לחצי טענה אלא הכי קפריך כיון דזה קאמר זה בני בודאי כוונתו לזכות לו פי שנים בנכסיו וא"כ לו יהי' דשקורי קא משקר במה שאמר זה בני בכורי מ"מ הא איהו גלי דעתי' דרוצה לתת פי שנים במתנה מנכסיו וכן נראה שהבין ברשב"א, ומשני שפיר לא צריכא לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה יע"ש ועיין בספר א"ות בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק ל"ב בסופו וזהו פשוט אפי' לרמב"ן הנ"ל עיקר מצוה הוא שיודיע אותנו מי הוא הבכור כדי שיהי' לו בתורת ירושה, דוקא אם האב נאמן על גוף הענין שהאמת הוא שהוא בכור כמו אילו עדים מעידין לפנינו שהוא הבכור, הוי מצוה שיודיע לנו מי הוא הבכור בכדי שלא להעביר נחלה חלק בכורת, אבל אי נימא שאין האב נאמן על גוף הענין שהוא בכור רק דהוי כמתנה שנותן לו בתורת מתנה חלק בכורה בודאי ליכא מצוה שיכיר לנו לידע מי הוא הבכור ואף אם אמר בע"כ מחויבין הבית דין לקיים דיבורו מחום דהוי כמתנה אבל עכ"פ אינו מצוה שיגיד לנו דאף אם לא יגיד ויקח החלק כפשוט ליכא עבירה בדבר כיון שאין אנו מעבירין חלק בכורה מבכור, וא"כ לרמב"ן לשיטתו כפי פירש שערי המלך ל"ק קו' קצ"הח ושפיר מקשה רנב"י בשלמא לר' יהודא כיון שנתנה תורה נאמנות לאב אף נגד חזקה, בע"כ גלי תורה שיהי' נאמן כעדים ונאמן על גוף הענין שהוא בכור כאילו הי' לפנינו עדים, צריך יכיר להורות על זה חידוש שחידשה תורה שיהי' נאמן כעדים אף לעקור החזקה וממילא חל המצוה עליו להכיר כדי שלא להעביר חלק בכורה מבכור כיון שברור שאומר אמת שהוא בכור, אבל לרבנן יכיר למה לי דמסברא ידעינן שיוכל ליתן לו במתנה דהא בע"כ אף דכתיב יכיר לא נתנה תורה לאב נאמנות כעדים דהא אינו נאמן במקום חזקה ובע"כ רק משום דהוי כנותן לו במתנה על זה לא צריך קרא דמסברא ידעינן ואי להורות למצוה הא לרבנן אי אפשר לומר שרצה הקרא להורות למצוה דאטו מצוה הוא שיתן מתנה לבנו וכיון דאיירי בצריך הכירא שבאו ממרחקים ואין ידוע לנו מי הוא הבכור אי אפשר כלל לקיים המצוה להנחיל לבכור חלקו אף כשיאמר האב לכן לא שייך כלל לומר שהתורה יהי' מטיל על האב מצוה להכיר לבנו הבכור כיון דאף אם יהי' מכירו אינו נאמן על גוף הענין וא"כ דברי הרמב"ן נכונים דהוא ז"ל כתב הדין לפסק הלכה דקיי"ל כר' יהודא שנאמן על גוף הענין דהא נאמן אפילו נגד חזקה שפיר כתב דאיכא מצוה והש"ס שפיר מקשה לרבנן, ולפ"ז יש ליישב קו' הרמב"ן שם על רמב"ם ז"ל שהשמיט במנין המצות שהוא מצוה על האב להודיע לנו מי הוא הבכור דיש לומר הרמב"ם לשיטתו הי' לו הוכחה מסיגי' דבע"כ ליכא מצוה ורמב"ן לשיטתו שפיר כתב שהוא מצוה דהנה הרמב"ם בע"כ סובר דאמרינן מגו לחצי טענה כמו שהוכיח בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סימן ק"ה ממ"ש בפרק ששה עשר מאישות הלכה כ"ו וכ"ז וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראי' שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה אמר לה הבעל כך הי' גרשתי ונתתי לה כל כתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שוברי ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוספת נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע שבועת היסת על התוספת עכ"ל אף דהוי מגו לחצי טענה דהא אם יאמר לא גרשתיה לא יהי' נאמן על עיקר כתובה אולי בוחר בטענה שטוען עכשיו שנתן לה כל הכתובה אע"כ דסובר דאמרינן מגו לחצי טענה וא"כ הי' לרמב"ם הוכחה מסוגי' דבע"כ ליכא מצוה דאל"כ קשה מאי מקשה הש"ס למה לי קרא הא כיון שנאמן במגו אף שהוא לחצי טענה ובע"כ מחמת המגו נאמן על גוף הענין שהוא בכור שפיר יש לומר שאיצטרך קרא להורת לנו שהוא מצוה והרמב"ן אזיל לשיטתו דסובר בחי' לב"ב דף ל"ג וקל"ד דלא אמרינן מגו לחצי טענה שפיר פסק דהוא מצוה וא"ש

ה אמנם באמת אכתי קמה קו' קצ"הח לשיטת הרמב"ן מאי מקשה הש"ס לרבנן, דלמא צריך יכיר לארויי על זה גופא בצריך הכירא נאמן האב בתורת עדות כאילו הי' עדים על גוף הענין שהוא בכור ואינו נאמן מטעם מתנה רק שנאמן על זה שהוא בכור ולכן חל המצוה עליו להכיר ואינו מטעם עד אחד דהא עד אחד ומכ"ש קרוב לא קם בממון אף בדבר שאין שניהם מוחזקים כמ"ש בכלל עד אחד בממון, ואי משום דאינו נאמן נגד חזקה לא מוכרע שלא נתנה תורה נאמנות