שערי תורה חלק א רב

אבן גרושה ובן חלוצה היא דפליגי וע"ש, וכ"כ בדף ע"ח ע"ב ד"ה אינו נאמן בקצת שינוי לשון וז"ל אפסולא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי יע"ש. ואולם בב"ב דף קכ"ו ע"ב מבואר שם להדיא דר' יהודא וחכמים פליגי גם בבכור וכמ"ש רשב"ם שם דר' יהודא סובר דנאמן אף כשאומר נגד חזקה כגון שהי' מוחזקין באחד שהוא בכור נאמן לומר שאחר הוא בכור וחכמים סוברים שאינו נאמן רק בצריך הכירא שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין בהם מי הוא הבכור ומי הוא הפשוט וכבר תמה על זה בתוס' רי"ד שם וז"ל ואינו נראה לי דהא איתא בב"ב שלחו להו בני אקרא דאגמא לשמואל הי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מספקא להו אי כר' יהודא אי כרבנן, ותו איתא ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן כר' יהודא שאינו בכור ואמר אביו שהוא בכור אינו נאמן כרבנן אלמא פליגי ר' יהודא ורבנן לגבי בכור לר' יהודא נאמן האב אפילו במקום שמכחיש החזקה ולרבנן אינו נאמן להכחיש החזקה ולא האמינה תורה אלא כשבאו ממדינת הים ולא החזקנו מי הוא הבכור שם נאמן האב יע"ש וכן הרי"ף במס' ב"ב שם פירש שנחלקו גם לענין בכור

ואולם דברי רש"י סתומין כי יש לפרש כוונתו בב' אנפין:

א) יש לומר דהבין דר' יהודא מודה שאין האב נאמן בגד חזקה רק כשצריך הכירא האמינהו תורה ובכה"ג גם חכמים מודו, והא דנאמן לומר שהוא בן גרושה אף שמפקיע מחזקה יש לומר דסובר כפירוש רבינו אליה' המובא בתוס' ד"ה כשם דהתורה גלי כן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואי' בדף ס"ח דשנואה בנשואיה כלומר שהיא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה דשנואה בנשואיה ולענין בכור דלא גלי תורה נשאר על סברא חיצונה שאינו נאמן להפקיע מחזקה, אבל אי אפשר לומר דסובר כפירות א' של תוס' שם דמה דנאמן לומר זה בני בן גרושה נלמד מדנאמן לומר זה בני בכור אף בתינוק בין הבנים ואומר על הקטן שבבניו שהוא בכור ואפ"ה באמן אף שעל ידי זה שהוא מעיד שהוא בכור מחזיק לגדולים לממזרים דא"כ בע"כ פליגי רבנן גם ארישא כיון דרישא דזה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים, אע"כ דל"ל תירץ הלז, והנה בקדושין שם אמר ר' נחמן בן יצחק לרבא בשלמא לר' יהודא היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בשצריך הכירא למאי הילכתא לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא לי במתנה מי לא יהבי לי' בנכסים שנפלו לאחר מיכן ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס ורשב"ם פי' בב"ב שם בד"ה למאי וז"ל בשלמא לר' יהודא טובא אשמעינן דמהמנינן לי' לאב אפילו במקום חזקה דסד"א ניזל בתר חזקה וניתוב פי שנים למוחזק לנו דליכא למימר גבי אב מגו דאי בעי יהיב לי' מתנה פי שנים כי נמי אמר עליו שהוא בכור דהא קיי"ל מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא לרבנן למאי הילכתא כתב רחמנא יכיר עכ"ל וכיו"ב כתב הרי"ף שם וא"כ לכאורה קשה לפי' רש"י לפן הלז דגם לר' יהודא אינו נאמן מתורת יכיר כשאומר נגד חזקה היאך פי' דברי ר' נחמן הנ"ל. וצריך לומר שר"ל לר' יהודא צריך יכיר להורות שנאמן להכיר על בן שנואה אף דלא צריך יכיר על בכור דמסברא חיצונה ידעינן שנאמן מטעם מגו כיון שאינו אומר נגד חזקה, אך לפי זה לא יוצדק הלשון דאמר מכאן אמר ר' יהודא נאמן לומר זה בני בכור הא מה שנאמן על זה הוא מסברא חיצונה כיון דאית לי' מגו ועיקר יכיר קאי שנאמן לפסול, וצריכין אנו לדחוק ולומר בכוונת רש"י דסובר כשיטת רוב הפוסקים הסוברים כטור ח"מ סימן רע"ז דלר' יהודא נאמן ליטול פי שנים אף בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס מטעם יכיר ודלא כנמוקי יוסף (ועיין בסמ"ע שם ס"ק כ"ד ובס' שערי מלך בפרק ג' מנחלות הלכה י"ד מ"ש בשם פרישה וכנ"הג) ואף דלית ני' מגו א"כ שפיר מוכרח ללמוד מיכיר שנאמן בכה"ג ולס"ד דר' נחמן באמת הו"מ להקשות על ר' יהודא דלא יוצדק הלשון רק כיון דלא הוי קו' חזקה כל כך כיון דעכ"פ יכיר אינו מיותר לכן עדיפא מיני' מקשה לחכמים:

ב) יש לומר בכוונת רש"י דהבין אליבא דר' יהודא נאמן האב אפילו נגד חזקה לומר שאחר הוא בכור רק דגם חכמים מודו לר' יהודא בזה ולא פליגי רק בבן גרושה, ואין להקשות לפירוש זה קמה קו' תוס' ד"ה כשם מנלן לר' יהודא דנאמן לומר שהוא בן גרושה, ותירץ א' של תוס' בע"כ א"א לומר לפי' רש"י דא"כ בע"כ פליגי רבנן גם ארישא דז"א דיש לומר ג"כ דסובר כפירוש רבינו אליה, דיכיר קאי אתרווייהו אבכור שנאמן להפקיע החזקה ולא מיירי הקרא בתינוק בין הבנים, רק שהיו מוחזקין באחר שהוא בכור אבל אינו מופלג כל כך בשנים או בתאומים והיו מ מוחזק שאחד יצא ראשון נאמן על השני וגם יכיר אבן שנואה שנאמן להפקיע מחזקת כשרות וחכמים מודו ביכיר דבכור שנאמן נגד חזקה ופליגי ביכיר דבן שנואה שאינו נאמן להפקיע מחזקה וא"ל מה מקשה לרבנן יכיר למה לי הא צריך לאשמועינן שנאמן במגו נגד חזקה יש לומר דסובר כשיטת הר"ן בקדושין דף ס"ד ע"א דמגו דבידו לעשות עדיף ממגו דאי בעי טעין ומהני אפילו בגד חזקה מסברא חיצונה כיון שבידו לעשות וכמו מסברא חיצונה הוא במס' בבא בתרא דף קל"ד ע"ב דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה אף שאומר נגד חזקת אשת איש ואפילו מאן דחולק משום טעמא דאי איתא דגירשה קלא אית לי', ולכן בזה בני בכורי ג"כ הסברא חיצונה שנאמן במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אף שאומר נגד חזקה וכוונת רנב"י י"ל כך בשלמא לר' יהודא צריך יכיר שנאמן על בן שנואה, אבל לרבנן יכיר למה לי כיון שאינו נאמן לפסול רק לענין בכור פשיטא שנאמן אפילו נגד חזקה מטעם מגו, וכן מצאתי בקצות החושן שצידד לפרש כן ולפי זה ההכרח ג"כ לדחוק בדברי הברייתא דאי' מכאן אמר ר"י נאמן לומר זה בני בכור כמ"ש בפן א' ואולם באמת אי אפשר לפרש בכוונת רש"י כפן ב' דחכמים מודו לר' יהודא דנאמן בבכור נגד חזקה דתיקשי עליו גם מסוגי' דקדושין דאיתא שם אלא לרבנן יכיר למה לי בשצריך הכירא הא אפילו כשאין צריך הכירא נאמן במגו ובע"כ צ"ל כפן א' ואולם קשה ע"ז מסוגי' דב"ב כמ"ש תוס' רי"ד וראיתי בחידושי מוהרי"ט שכתב ליישב קו' הלז וז"ל ושמא יש לומר דאף רש"י לא קאמר דאבן גרושה הוא דפליגי אלא לומר לענין בכורה יש ענין דמודו רבנן כגון בצריך הכירא אבל במוחזק הו"ל כבן גרושה דלא מצי מפיק לי' מחזקתי' יע"ש והוא דוחק בכוונת רש"י וכפי הנראה במוהרי"ט בדף ע"ח הדר בעצמו מפירוש זה

ב ולכאורה עלה בדעתי לפרש דברי רש"י בקדושין דף ע"ח הנ"ל דסובר באמת כפירוש א' של תוס' דר' יהודא סובר דאף בתינוק בין הבנים נאמן האב ומכאן נלמד לבן גרושה, ומה דאיתא מכאן אמר ר' יהודא נאמן לומר זה בני בכורי, היינו כשאומר זה בני קטן בכור הן לענין בכורה שיטול פי שנים והן לענין שגדול הוא ממזר לכל דיניו שנאמן לגמרי ולא פלגינן דיבורא ועל זה כתב רש"י א"נ אפסולא קיימא אבל לענין בכור לא פליגי עכ"ל ור"ל שפלגינן דיבורא שנאמן על זה שקטן הוא בכור לענין ירושה שהוא בידו ואינו נאמן שהגדול הוא ממזר שאין לו מגו כיון שאינו בידו וכיו"ב איתא במס' כתובת דף כ"ד ע"ב דסובר ר' אם אמר זה בני נאמן להאכילו תרומה שהוא בידו ואיני נאמן להשיאו אשה שאינו בידו אף שכוונתו הי' על תרווייהו פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא מכ"ש בתרי גופי כדאי' בב"ב דף קל"ד ע"ב, אך לפי דהקשה מאי מקשה רנב"י לרבנן יכיר למה לי הא טובא קמ"ל דפלגינן דיבורא אף כשאמר על תינוק בין הבנים שהוא בכור דסד"א כיון שאינו נאמן על הגדול לעשותו ממזר לא יהי' נאמן אף על הקטן לענין ירושה קמ"ל דנאמן מטעם פלגינן דיבורא דאפילו לרבא דסובר בסנהדרין דף ט' ע"א דפלגינן דיבורא מ"מ לאו סברא פשוטה כל כך דהא לר' יהודא במס' יבמות דף כ"ה ולר' יוסף לא פלגינן דיבורא ועיין תוס' במס' שבועת דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א היכי שאין הסברא פשוטה כל כך לא שייך להקשות למה לי קרא סברא הוא וא"כ לפירוש הלז קשה על רש"י גם מס גי' דקדושין לכן פירוש זה ליתא ודברי רש"י תמוהין

וראיתי בספרי בפ' כי תצא דאי' שם וז"ל כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים מלמד שנאמן לומר זה בני בכור, ר' יהודא אומר כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הוא וחכמים אומרים אינו נאמן עכ"ל משמע דעיקר הלימוד של יכיר קאי על בכור וכתי' א' של תוס' ומיני' ילפינן לבן גרושה ובן חלוצה, ואולם משמע שם דלא פליגי חכמים על רישא כמ"ש רש"י וקשה הא לתירץ א' של תוס' בע"כ פליגי חכמים גם ארישא, וצריך לומר הכוונה כך מתחילה פירש קרא בין לר' יהודה ובין לחכמים נאמן לומר זה בני בכור לר' יהודא אפילו בתינוק בין הבנים ולחכמים כשאינו אומר נגד החזקה ואח"כ מבאר לר' יהודא