שערי תורה חלק א יט

שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא ולא בא הקנין כ"א בזו הרגע שהקדיש וחבירו שתק דהוי כהודאה אז קנה המקדיש החפץ כי מקודם היה של חבירו ג"כ אזי לא חל ההקדש כיון דבשעת אמירה לא היה של המקדיש ולא אמרינן שידו והקדשו באין כאחת ולפ"ז יש לומר דבזה היה מסופק הש"ס אי הודאתו מהני למפרע או לא והיה פשוט לבעל אבעי' דשתיקה הוי כהודאה כשרואה שחבירו מקדיש לא היה לו לשחוק, רק שמסופק בזה אי הוה הודאתו על למפרע וחל ההקדש, או דלמא דחל הודאה מכאן ולהבא וכיון דקודם שהקדישה היה ברשות חבירו ג"כ דהא עדיין לא תקפה והיינו אם היה תקפה ממנו קודם ושתק דאז הוי השתיקה כהודאה עכ"פ מכאן ולהבא יוכל אח"כ להקדיש משא"כ בכה"ג ובזה מובן היטיב לשון הש"ס כיון דאמר מר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמאן דתקפה דמי ר"ל כמ"ש תוספת כיון דשתק אודויי אודי לי' וחל הודא' למפרע והוי כאלו הי' תקפה מקודם שחל ההקדש או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה ד"ל דבאמת הודאה מהני רק על להבא וכיון דהשתא בשעה שהקדיש עדיין לא תקפה והיינו בשעת אמירתו עדיין לא תקפה והוא ברשות חבירו וניהו דהוי כהודאה מכאן ולהבא מ"מ לא מהני דכתיב איש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ר"ל לכן מדמינן לביתו שבעינן כמו בית שהי' מקודם שהקדיש ברשותו והוא שלו, ולא בא ההקדש וקנין בבת אחת ה"נ בעינן שיהי' ברשותו בשעת אמירה לאפוקי הא דלאו ברשותו פי' בשעת אמירה לא היה ברשותו כי בעת שאמר לא היה כפקדון אצל חבירו כי הודאתו חל מכאן ולהבא ולא אמרינן ידו והקדשו באין כאחד כי היה גז"הכ דומיא דביתו והיינו דדייק הש"ס ומביא הלימוד מביתו, וע"ז פשיט הש"ס ממסותא כפי' תוס' בזה דהקדש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש מטעם דהודאה הוא מכאן ולהבא ובשעה שהקדיש לא הי' ברשותי' ומובן היטב מה דפשיט בד' ז' ע"א כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינין הקדישו אינו קדוש והיינו שאין לו ראיי' בדבר כמ"ש כיון שאין לו ראי' קודם שהקדיש וא"י להוציא מקודם וכל ראייתו בא ע"י שתיקה ששתק בשעה שהקדיש לא חל ההקדש דלא אמרינן הקדישו וידו באין כאחת מיהו כששתק בשעה שהקדיש ושתק כשבא הגזבר ונתן לידו בוודאי חל ההקדש דע"י שתיקה ששתק בשעה שהקדיש הודה והוא של המקדיש ואח"כ כשבא הגזבר ונתנו לידו חל ההקדש משעה שבא ליד הגזבר כי היה הודאה בשעה שהקדיש ומאותו זמן הוא של המקדיש ומתחיל משעה שנתן ליד הגזבר משא"כ כששתק ולבסוף צווח כשבא הגזבר שפיר קמבעי' לן ופושט דלא הוי הקדש ואולם לפ"ז צריך לומר דאבעי' הוא רק לענין הקדש אם יכול אח"כ אפי' המקדיש לחזור דבשעה שהקדיש לא היה מקדיש כהוגן כי לא הי' ברשותו אבל אם עומד המקדים בהקדישו ליכא ספק וחל ההקדש והטעם כיון לפ"ד הוי שתיקה כהודאה ועכ"פ חל ההודאה מכאן ולהבא בא א"כ החפץ הוא של המקדיש לגמרי יהי' הודאה מאיזה טעם שיהי' סוף סוף הודה ונתן לו מכאן ולהבא אע"כ מעיקר האבעי' הוא לענין הקדש אם חל כיון שלא היה קודם שייך להמקדיש וכ"מ אם יכול אח"כ המקדיש לחזור מהקדשו אבל אם רוצה לעמוד בהקדשו ליכא נ"מ בהאבעי' דזה שכנגדו מחויב ליתן החפץ ליד המקדיש שנגד המקדיש הוי הודאה ממילא קם ההקדש כיון שעומד בהקדשו ואף שאין מפורש בהש"ס כן מ"מ י"ל כעין שפירש בתוספת האי דמסותא שהקדיש חד ושתק אידך אף דלא מפורש כן בש"ס כ"כ י"ל לדברינו שאח"כ חזר המקדיש מהקדשו ובכה"ג מיירי הש"ס ויותר נראה לומר והוא עיקר בעיני דאפי' לגבי המקדיש יכול השותק לחזור לצד דהודאה מטעם מתנה וחל החיוב מכאן ולהבא והטעם דבעלמא כשמודה בפירש בפני עדים הוי הקנין במה שאמר לפניהם אתם עדי' וכמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה משא"כ הכא ניהו דמוכח דה דאה מכח השתיקה אבל לא מוכח ע"י שתיקתו שכוונתו הי' שיהי' קנין ועשה אותם לעדים דהא לא אמר אתם עדים וכיון שלא הי' קנין יכול לחזור ואף דקיימ"ל בחשן משפט סי' פ"א בהודאה בפני בע"ד הוי הודאה אף כשלא אמר אתם עדי' היינו היכא שחייב באמת ורק לבטל חשש דהשטאה והשבעה אלים כחייהו דב"ד שאין נ"ל אתם עדים כיון דאין דרך להשטות ולהשביע בפניהם משא"כ הכא לצד דהודאת בע"ד נגד אנן סהדי לא חל למפרע כי אנו אומרים שגוף המעשה וההודאה שקר רק שחל החיוב מכאן ולהבא מטעם מתנה וכמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ממילא אפי' בפני ב"ד בעי קנין וא"כ הכא שעדיין החפץ תחת יד המודה דהא הקדישה ולא תקפה איכא קנין להמקדיש ויכול לחזור להצד אי הודאה מטעם מתנה אפי' נגד המקדיש וא"כ האבעי' בכל גוונא אפי' אם המקדש עומד בהקדשו ושפיר פשיט הש"ס והבן היטב ואולם חלילה לפרש פי' אחר ממה שבחרו הראשונים ז"ל וברוך שבחר בהם ובמשנתם

פרט ה ה יבואר ראיה לפוסקים דהודאת בעל דין להכחיש לעדים לא מהני למפרע

יא נלע"ד להביא ראיי' לשיטה זו מהא דאיתא במס' שבועות דף מ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' להד"ם אזל סהדי דאוזפי' ופרעי' אמר אביי מאי נעבד אינהו אמרו אוזפי' ואינהו אמרי פרעו רבא אמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וקיימ"ל כרבא וקשי' לן טובא ומקודם ראוי' לברר ולחקור היכא ששני הודאות סותרין זו את זו כיון דקיימ"ל הודאת בע"ד לחובתו כעדים כשרים דמי א"כ אם המלוה נתפס מתוך דבריו הודאה לחובתו והלוה נתפס ג"כ מתוך דבריו הודאה לחובתו היכי לידייני דיינא להאי דינא

ונראה לפשוט חקירה הלז ממס' גיטין דף מ' ע"ב דאי' שם ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אמר לא עשני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי מי אוכל פירות ר' חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא והא בברא ע"כ הסוגי' וכת' רש"י בד"ה הודאת בע"ד דעבד וכן מקבל מתנה כיון דאמרי לא קבלתי נאמן ויוכל זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה קסבר שקבלה זה מידו יע"ש וכ"כ בתוס' בד"ה הודאת בע"ד בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל בידו וזכה בו והוא לא קיבל וגם בר"אש ור"ן נתנו טעמים על זה במה שהודאת נותן לא הוי כעדים ויש להתבונן ל"ל לטעמים הללו הא אפילו אם הודאת שוים ויש לפנינו הודאת הנותן שהוא כעדים והודאת המקבל שהוא ג"כ כעדים הוי הכחשה כאילו היה עדות מוכחשת וספק לנו האמת עם מי הא קיימ"ל במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב דבשדה מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים ממילא חזרה השדה לנותן ולאחר העיון מצאתי כן בחי' רש"בא שכ' וז"ל הדבר פשוט דהודאת מקבל נקרא הודאת בעל דין ומעמידין שדה ביד נותן דכיון שזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקת בעלים הראשונים יע"ש ולכאורה י"ל דתוס' וסיעתם הוכרחו לומר טעמים הנ"ל כיון דגם בעבד אמרינן הודאת העבד הוי הודאה ויכול לחזור ואי הוי שוה הודאת הנותן עם הודאת העבד היה העבד משוחרר דעבד מוחזק בעצמו כמ"ש תוס' בגיטין דף י"ז ע"א בד"ה מפני דלכן תקנו זמן בשחרור דאי לא הוי זמן פעמים שהיה מוכר עבדו ואח"כ כותב גט שחרור בלא זמן, והיה אומר עבד לרבו השני אייתי ראי' שהשטר שלך קודם שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד יע"ש וכ"כ הראב"ד הובא ברא"ש מס' ב"ק דף ט"ו ע"ב וז"ל ועוד כ' הראב"ד דאם הודה ואח"כ באו עדים קיי"ל כרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן ואי תפס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיני' ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמי מדא"ל ר"ג לרבי יהושע בב"ק דף ע"ב ע"ב אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות א"ל רבי יהושע אין בדברך כלום שכבר הודית והרי טבי עבדו כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו היה ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמי ומפקינן מיני' יע"ש א"כ משמע שאפילו עבד כנעני מוחזק בעצמו ולא חשיב רבו כמוחזק וכ"כ בתשובת מהרי"ק שורש צ"ד אבל זה אינו דודאי נראה אם יש ספק אם הוא משוחרר או לא מוקמינן העבד בחזקת מרא קמא לענין ממון שמשועבד לרבו הראשון למלאכה ולמעשה ידיו ככל ספק ממון דמוקמינן בחזקתו ולא מהני תפיסתו זה שמוחזק במלאכה כי מספק לא מהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא כמו דכ' רוב הפוסקים דקיי"ל ת"כ מוציאין מידו דתפיסה מספק לא מהני נגד חזקת מרא קמא והיינו אפילו יש לו דין מטלטלין כמו שיש להאריך בזה ולענין ספק איסור הוא בחזקת קמייתא שהי' עבד ואסור בבת חורין ושאני נידון בתוס' גיטין הנ"ל דהתם אם היה מוכר עבדו