שערי תורה חלק א קצו

ויש לחקור לפי דעת הסוברים דר' יוסף סובר דלא אמרינן מגו להוציא ממון, קשה מהא דאי' במס' בבא בתרא דף קל"ד ע"ב בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן משום מגו דבידו לגרשה, וכמו שפי' רשב"ם להדי' בד"ה אמר, וז"ל דמגו דאי בעי מגרש לה השתא בפנינו יע"ש וכן מבואר בהרבה ראשונים זלה"ה דאין לפרש הטעם כמ"ש הר"אש במס' גיטין דנ"ד ע"ב, בהא דמפרש אביי הטעם דנאמן לומר טהרות שעשיתי עמך נטמאו דכל שבידו נאמן, שפי' רש"י וסיעתו מטעם מגו והר"אש שם בכלל י"א כתב הטעם משום דהוי כבעליו כיון שנתן בידו לשמרו הוי כבעליו, וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ע"ק ג', דאין ענין זה לזה דפשיטא דהכא לא שייך האי טעמא כמבואר לכל מעיין, ובשגם לפמ"ש הפ"י בחידושיו לגיטין שם להסביר הטעם דכיון שמסרוהו הבעלים הטהרות בידו וידע שיכול לטמא נתנו לו נאמנות שיהי' נאמן על הטהרות כמו שיאמר ויש לו דין שליש בודאי לא שייך האי טעמא לענין אשה וברור שהטעם הוא כפשוטו, וא"כ לפי מאי דאי' במס' גיטין דף פ"ט ע"א ובמס' סוטה דף ב' ע"ב ובדף ל"א ע"ב ובמס' קדושין דף ס"ה ע"ב דהא דקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים אתי' בגזירת שוה דדבר דבר כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתב להלן ע"פי שני עדים יקום דבר, והיינו מממון כדאי' שם ועיין בחידושי פני יהושע במס' קדושין שם והלכה פסוקה הוא בש"ס דאין גזירה שוה למחצה כדאי' במס' זבחים דמ"ח ובמס' כריתות דכ"ב ובכמה דוכתי א"כ אמאי סובר ר' יוסף דנאמן הבעל במגו להוציא אשה מחזקת אשת איש בדבר שבערוה נימא כמו בממון אינו נאמן להוציא מחזקת ממון ה"נ בדבר שבערוה לא יהי' נאמן במגו להוציא מחזקת אשת איש מיהו לכאורה קשה קושי' כזו על מה שכתב רבינו בית יוסף בטור א"העז סימן י"א מחלוקת הפוסקים דעת המרדכי דעידי כיעור אע"פי שלא ראו בבת אחת אלא בזא"ז אע"גב דכיעור דחזי האי לא חזי האי מצטרפין כמו דקיי"ל בממון דהלואה אחר הלואה מצטרפי' אע"ג דאמנה דקמסהיד האי לא קא מסהיד האי מיהו תרווייהו אדבר מכוער קא מסהדי ואולם דעת הרי"ף בפרק מי שאחזו כדאי' בתוספתא ראוה שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שנים אחד שחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב הר"ן אע"ג דלגבי ממון קיי"ל דמצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אתת בעינן יע"ש ועיין בב"י בח"מ סימן למ"ד ובב"ש סי"א ס"ק י"ג ובסימן קל"ג ס"ק א', ואנן קיי"ל בעידי כיעור דמצטרפין אבל עכ"פ דעת הר"ן דאין מצטרפין וקשה דהא מוכח במס קידושין דס"ה דגזירה שוה דדבר דבר ילפינן מדיני ממונות ולא מדיני נפשות כמו שהוכיח בס' פ"י שם דע"פי שני עדים יקום דבר איירי רק בממון וא"כ ראוי לומר אין גזירה אוה למחצה, כמו בדיני ממונות מצטרפין העדים כשראו זה אחר זה ה"ה בדבר שבערוה והנה ראיתי בש"ות חוות יאיר סי' ר"ג שרצה לומר הא דקיי"ל אין גזירה שוה למחצה תלי' במחלוקת הש"ס בכמה דוכתי במס' יבמות דע"ח ע"ב וחולין דף ק"ך בשבועת דל"א אי אמרינן דון מינה ומינה או דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא ומה דקיי"ל אין גזירה שוה למחצה והיינו שאין אומרים ללמוד ממנו מקצת דינו ולא כולו, משום דקיי"ל דון מינה ומינה ואולם דבריו תמוהין כי המעיין בש"ס יראה שאין ענינים שוה, וכבר השיג עליו בס' באר יעקב דקל"ח ע"ד והפי' במחלוקת תנאים מבואר בס' קרבן אהרן ד"ט ע"ב ופירושו מוכרח עיין במס' יבמות דע"ח ע"ב ומעתה לפי פירושו אפי' למ"ד אוקי באתרא, מ"מ מודה שראוי לומר אין גזירה שוה למחצה דדוקא התם כיון שכבר מצינו בלמד תנאים הנהוגים בו כמו שמצינו בשבועת העדות במושבע מפי אחרים שבעי בב"ד גם לאחר הלימוד שמושבע מפי עצמו חיוב מ"מ נשאר בתנאי הנמצא בו, משא"כ הכא דלא מצינו כלל בדבר שבערוה שם תנאי לענין עדות ועיקרו דבעינן עדות ילפינן מדיני ממונות וראוי לומר שיהי' דינו כמו כל תנאים הנהוג בו כמו התם אפי' בזה אחר זה מצטרפין ה"ה בעידי כיעור ועיין במס' זבחים דמ"ח ע"א ברש"י ד"ה אין ותראה שכן הוא, וא"כ הדק"ל

כא והנה בישוב קושי' הנ"ל על ר' יוסף עלה בדעתי לחלק חילוק חדש, דהנה הר"ן כתב במס' קדושין דס"ד ע"א וז"ל ולענין הלכה קיי"ל כר' דאמר נאמן לאסור דהא מה לי לשקר כעדים דמי, ואע"ג בב"ב ד"ה אבעי' לן א"א מגו אפי' במקום חזקה התם הוא משום מגו דיכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי, אבל הכא מגו דבידו הוא שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתו סמוך למיתתו כו' ומה לי לשקר דבידו כעדים דמי עכ"ל, וכתב בש"ות מוהר"א ששון סימן כ"ה בכוונת הר"ן וז"ל ואיכא למידק מאי אולמא דהאי מגו דיכול לגרשה ממגו דאי בעי יכול לטעון טענה אחרת וי"ל דמגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת גרע משום דאפשר שהטוען לא הי' יודע שיזכה בטענה זו דלאו כ"ע דינא גמירי, משא"כ דיכול לגרשה שידוע לכל שגרושה מותרת לשוק, זאת ועוד דמגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת גרוע מצד שאנו מאמינים אותו בטענה שאומר אע"פי שאין בו ממש מטעם שאם הי' רוצה לשקר הי' טוען טענה אחרת שהי' זוכה בו שאין לך גריעות גדול מזה דלמא לא רצה לשקר משא"כ בידו לגרשה, ועוד י"ל והוא הנכון לענ"ד דמגו דבידו לגרשה אלים טפי מפני שהוא דבר שבידו להוציא מחשבתו לפועל בלי ספק משא"כ ביכול לטעון טענה אחרת משום דאף אם יטעון כן עדיין צריך שיצא זכאי בדינו מב"ד עכ"ל, וא"כ י"ל הא דסובר ר' יוסף וכן סוברים כמה פוסקים דלא אמדינן בממון מגו להוציא היינו מגו דאי בעי טעין, אבל מגו דבידו לעשות הוי כאנן סהדי ומהני אפי' להוציא ממון ולכן סובר ר' יוסף דמהני גם בדבר שבערוה נאמן הבעל לומר גרשתי את אשתי דמגו כזו מהני גם בממון והא דאי' במס' גיטין דס"ד ע"א דאמר רבה שמודה ר' הונא אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהבי' ניהלי' מהימנא מגו דאי בעי אמרה לדידה יהבה ניהלי' הבעל והא התם הוי מגו דאי בעי טעין ומהני להוציא מחזקת אשת איש מלבד די"ל רבה לשיטתו דסובר דאמרינן מגו להוציא אף גם י"ל אפי' לפוסקים הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא, והביאו האי דינא י"ל לפמ"ש הר"אש שם שהגט יוצא מתחת יד האשה כיון שיש לה שטר ג"כ בכה"ג מהני מגו דאפילו בממון כתבו תוס' במס' בבא בתרא דל"ב ע"ב בד"ה והלכתא ובש"ך ח"מ סי' פ"ג ס"ק כ"ט ובכ"מ סק"א דמהני מגו להוציא ממון היכי שיש לו שטר המסייע וה"ה בדבר שבערוה בכה"ג, וע"פי כלל זה יש לישב קושי' תוס' ישינים במס' כתובת דכ"ב ע"א בהא דאמר ר' הונא בשם רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש והקשו וז"ל תימא מה צריך קרא תיפוק לי' דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאמר בב"ב דקל"ד בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה יע"ש מה שתירצו ופשוט שבע"כ קושי' תוס' הוא רק לר' יוסף דעל רב לק"מ דלמא סובר רב כמ"ד בב"ב שם דאין נאמן לומר גרשתי משום דאי איתא דגירשה קלא אית לי' והיינו מילתא דמתעבד באפי תלתא אית לי' קלא כדאי' בפרק חזקת הבתים, וי"ל ה"ה בקדושין כיון שצריך שיהי' בפני עדים והאב והחתן איכא קלא והא דאי' בקדושין דכ"ג ע"א דעבידי אינשי דמקדמי בצנעא כבר כתב הר"ן והובא בב"ש סי' קנ"ב לישב דברי העדים אמרינן כן תדע דהא אי' שם גם בגירושין אע"כ דקו' תוס' הוא לר"י דבע"כ גם הוא סובר להאי דרב דילפינן מהך קרא דאת בתי שנאמן לאסור דהא האי קרא מיותר ולפ"ז יש ליישב קו' בפשיטות ע"פי כלל הנ"ל שר"י מחלק בין מגו דאי בעי טעין למגו דאי בעי עביד ואולם קשה מנלן לר' יוסף סברא זו דלמא אלים כ"כ חזקת ממון וחזקה בדבר שבערוה דלא מהני אפי' מגו דבידו ואולם י"ל דהוכחה שלו הי' מקרא הלז כיון שאמרה תורה שנאמן אב לאסור את בתו אף שהיא בחזקת היתר לעלמא ואין עד אפי' כשר נאמן בדבר שבערוה ובע"כ הטעם משום דבידו לקדשה, א"כ מוכח דמגו מועיל בדבר שבערוה להוציא מחזקת היתר משום דהוי מגו שבידו ומיני' ילפינן דמגו דבידו אלים ממגו דאי בעי טעין ומהני מהאי טעמא גם בבעל שאמר גרשתי את אשתי ומ"מ לא קשה ל"ל קרא סברא הוא שנאמן משום מגו לפמ"ש תוס' במס' שבועת דכ"ב ע"ב ד"ה אבע"א היכי שאין הסברא פשוטה כ"כ צריך קרא ועיין בס' באר שבע במס' הוריות ד"ו ע"ב ד"ה מ"ט והכא סד"א כיון דלא מהני מגו דאי בעי טעין להוציא דאלים חזקת ממון וה"ה מגו דאי בעי עביד ל"מ להוציא ממילא גם בדבר שבערוה ל"מ אף מגו דבידו קמ"ל קרא דמגו זו עדיף ממגו דאי בעי טעין, וא"כ ממילא לק"מ קו' תוס' דזהו גופא דסובר ר"י שבעל נאמן ילפינן מקרא הלז וא"ש וק"ל

כב אמנם ראיתי בש"ך ח"מ סי' ס"ט סע"ק י"ז שבע"כ לית לי' חילוק הלז דהביא שם מחלוקת העיר שושן וסמ"ע במי שהוציא על חבירו חתימה חלק מבלי שום משמעות