שערי תורה חלק א קצה

מעדים כי עדים אינם נאמנים רק מטעם חזקת כשרות כמ"ש בפרט א', ול"ק קושי' תוס' על רש"י דל"ד לעובדא דנהר פקוד, ואולם אכתי קשה חדא מסוגי' דב"ב דף ל"ב אמאי לא הימנה אביי לומר של אבותי במגו שעדיין בידו לתרץ דיבורא כמו שאמר אח"כ עולא שם, ותו קשה בעובדא דנהר פקוד אמאי לא הימנהו אביי במגו דבידו עוד לטעון ולפרש דבריו מה שאמר ליכא מיא ר"ל שלא מת מחמת מיא וכמ"ש ריטב"א דהא קיי"ל במס' ב"ב דף ל"א דיכול לחזור ולתרץ דבריו, לכן נראה לומר דאפילו מגו דבידו עוד לעשות או לטעון לא הוי כאנן סהדי, וגרוע מעדים, רק נגד חזקה הוי כעדים לר' בקדושין שם, והאי דכריתות דאמרינן מגו לשיטת רש"י יש לומר בקרבן שאני כיון דלא נחשד לשקר ולמעט כפרה אפילו לצד שני דלא אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, היינו שאינו נאמן בדיבורו לבד מ"מ מצד מגו כזו נאמן יותר מעדים כיון דיש לו מגו לסייע חזי לאצטרופי משא"כ בממון ולא ילפינן ממון מקרבן, וכיו"ב מצאתי בתומים בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק י"ז, וכיו"ב מוכרחין אנו לומר אף לפי' תוס' כי שם במס' כריתות אי' בסתמא דיכול לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, או לא עמדתי בטומאתי אף לפי' תוס' דמתרצינן דיבורא ולפמ"ש תוס' במס' ב"מ היינו דצריך לטעון כן בעצמו ולתרץ דיבורו, הא במס' ב"ב פליגי שם בדף ל"א אי טוען וחוזר וטוען והכא ליכא פלוגתא, ומכ"ש דקשה לפי' תוס' במס' כריתות שמשמע דאנן מתרצינן דיבורא, אע"כ שאני ממון מקרבן כי בממון מורה לעצמו היתר כן נלענ"ד, ותו לא מידי כעת בהאי ענינא, ודע אי אמרינן מגו בעיקר אנן סהדי כתבתי לעיל בכלל ט"ז פרט א' יע"ש וע"ע בש"ך ח"מ סי' רכ"ז ס"ק ד, וברשב"ם במס' ב"ב ד"ע ע"א ד"ה ולטעמיך ודוק, וע"ע בתוס' במס' ב"ב דף ב' ע"א ד"ה לפיכך

פרט ח יבואר אי נאמן במגו שהי' מכחיש לעדים פסולים

יט בספר כנסת הגדולה בח"מ ספ"ב בכללי מגו ס"ק ס"ז כתב וז"ל מגו במקום עדים פסולים לא אמרינן הר"אש ז"ל בתשובה כלל ט"ו ס"ח כו' וכתב מוהריב"ל בספר ג' דלדברי רב האי ורשב"ם ז"ל אין ללמוד כלל זה, ורשד"ם ז"ל כתב בסי' נ"א דרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים ס"ל דאמרינן מגו במקום עדים פסולים יע"ש וגוף הענין מבואר בש"ות הר"אש, שמדמ' כמו דלא אמרינן מגו שהי' יכול להכחי' את הקול ה"נ לא אמרינן מגו שהי' מכחיש עדים פסולים, ומהאי טעמא כתבו אחרונים זלה"ה כיון דדעת כמה פוסקים מקמאי זלה"ה הסוברים שם בעובדא דרבא בר שרשום אם הי' נאמן לטעון לקוח במקום קלא הי' נאמן במגו דלקוח רק דס"ל דאפי' לקוח אינו נאמן להכחיש הקול ולית לי' מגו דלקוח, לא נשמע דין הנ"ל ושפיר י"ל אפי' בעדים פסולין נאמן אף במגו שהי' מכחישים ועיין בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק ח"מ ס"י ואולם ע"ז שפיר כתב הא"ות בסימן ע"ב כללי מגו ס"ק י"ח כיון שהורה רבינו המחבר בסימן ק"נ מבלי חולק דאם טען לקוח במקום קלא נאמן אבל מגו דלקוח אינו נאמן כיון דהוא לאכחושי קלא מוכח דהלכה כהר"אש

ולכאורה קשה לשיטת הר"אש מהא דאיתא במס' כתובת די"ג ע"א ראהו מדברת עם איש אחד ואמרו לה מה טיב' של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין וממזר עד שתביא ראי' לדבריה, היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין כו' ונחלקו בגמ' מאי מדברת זעירי אמר נסתרה פירש"י אע"פי שלא ראהו שנבעלה נפסלה לכהונה לר' יהושע דמעלה עשו ביוחסין ר' אסי אמר נבעלה, פי' בתוס' ד"ה ר' אסי אבל נסתרה מודה ר' יהושע דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעי אומרת לא נבעלתי, ומקשה הש"ס בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מעוברת ומדברת אלא לרב אסי תרתי ל"ל יע"ש שהוצרך לתרץ דסובר כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ויש להתבונן דלכאורה קשה בפשיטות לפי מאי דקיי"ל דאמרינן מגו דאי בעי הי' מכחיש את העד, היכי דלא הי' צריך לישבע אם הי' מכחישו דדוקא בנסכא דר' אבא לא אמרינן מגו כיון שהי' צריך שבועה ומ"ש הב"ש בסימן ס"ב ס"ק ו' כבר השיג עליו בש"ות חכם צבי סימן קט"ו, ובאיסור לא שייך שבועה וא"כ מה מקשה על רב אסי, דלמא קמ"ל רבותא ברישא דבסיפא דהי' מעוברת דאין לה מגו דכולנו עדים דנבעלה ואפ"ה סובר ר"ג דנאמנת מטעם ברי וברישא מיירי שראהו שנבעלה רק שראי' הי' ע"פי עד אחד וסד"א שתהי' נאמנת במגו קמ"ל רבותא אליבא דר' יהושע דאינה נאמנת במגו להכחיש את העד אף היכי שלא הי' צריך שבועה, ואנן באמת לא קיי"ל בזה כר יהושע דהא בלא"ה לא נפסקה הלכה בזה כר' יהושע אבל היכי דיש לה מגו מעלי' מודה ר' יהושע דנאמנת במגו מיהו לזה יש שתי תשובת בדבר חדא דלא רצה לוקמי בכה"ג דלשון ראוה מדברת ואמרו לו כו' משמע שהי' שנים, הגם דאי' במס' כתובת די"ב אמרו אכלת חלב ומוקי הש"ס שם בעד אחד מ"מ כיון שיש לנו לתרץ בתי' רווחא עדיף כיון דמשמעות הלשון לא משמע כן ותו גם שם במס' כריתות יש לפרש שנים וכמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קכ"ו דשני קרובים באיסורין הוי כעד אחד ונדחה בזה ראיות בעל תוס' יו"ט בספר פלפולא חריפתא במס' ב"מ בדף ב' ע"ב ותו י"ל דהוי דחיקא לי' לומר להמציא עוד מחלוקת דר' יהושע סובר דלא אמרינן מגו להכחיש את העד כיון דקיי"ל דאמרינן, אבל קשה לשיטת הר"אש הנ"ל דלמא מיירי רישא שראוה עדים פסולים קרובים ז"לז וכה"ג שנבעלה עם אחד וקמ"ל רבותא לר' יהושע דעד"א כמו שמודה ר' יהושע בראוה שנסתרה שנאמנת במגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי ה"ה דאמרינן מגו להכחיש עדים פסולים ותהי' נאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו שהי' מכחשת אותם שהיתה נאמנת להכחישם דפסולים אפילו מאה בעד אחד ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא קמ"ל דלא אמרינן מגו במקום עדים פסולים ואיכא רבותא לר' יהושע וסיפא בראוה מעוברת קמ"ל רבותא לר"ג אף דלית לה מגו מ"מ נאמנת מצד ברי שלה בצירוף חזקה בודקת ומזנה כמ"ש תוס' שם ונראה לענ"ד לישב שיטת הר"אש דהנה בש"ות פני משה כתב והביאו בא"ות שם דהר"אש לא כתב כלל הלז רק בקרובים כיון שהם בעצמם אינם בחזקת משקרים כנודע רק גזירת המלך שלא להיות מוכשרים לעדים, א"כ מ"מ כל העולם יודעין כי דבריהם אמת לית לי' מגו דאין טוען ברצון להכחישם דהכל יאמרו שקר בפיו ואין העדים משקרים כמו דלא טוען ברצון להכחיש את הקול אבל בפסולים מחמת עבירה וכל דנפסלו מחמת חשש דמשקרין בזה אין שם על לב להכחישן כי בזה לא יהי' נחשד בעיני הבריות כמשקר כי אדרבא יתלו הקלקלה במקולקלי העדים הפסולין ולא דמי למגו להכחיש הקול שהוא מאומת בפי הבריות יע"ש וסברא נכונה הוא וא"כ עיקר הטעם שאינו רוצה שיהי' נחשב כשקרן וכרשע בפני הבריות, וזהו דוקא אם הטענה שטוען עכשיו לא נחשב לרשע אבל העולם אינו רוצה לטעון ולהכחיש העדים פסולין כי יהי' מוחזק לשקרן ולרשע אצל העולם דאף דעדים אינם נאמנים מטעם גזירת הכתוב עכ"פ כל העולם יודעין דעדים אומרים אמת משא"כ הכא שטוענת לכשר נבעלתי גם לפי דבריה עשתה איסור בזה שנבעלה בלי קדושין ולדעת רמב"ם בפ"א מאישות איכא איסור דאור' כמ"ש באחרונים בסי' כ"ו א"כ חזינן שחצופה כ"כ ומסוה של בושה ניטל מפני' ולא מקפדת במה שמוחזקת לעבריינת אצל העולם שפיר נאמנת לומר במגו שהי' מכחיש לעדים פסולים דאז לא הי' מוחזקת כ"כ לרשעת בפני העולם כיון דעכ"פ היא מכחשת לגמרי ומדאורייתא היא נאמנת והי' טענתה יותר טובה מטענתה שטוענת עכשיו ונסתר סברת הר"אש שאין רצונה לטעון שלא יהי' מוחזקת לשקרנית כי בטענה שטוענת עכשיו יותר מוחזקת לעבריינת ויש לה בושה יתירה וא"ש ועיין בש"ך חושן משפט סימן נ"ח ס"ק י"א ובתשובת מוהר"א ששון סימן ע"ד, ועיין ברא"ה במס' כתובת דכ"ב ע"ב ובא"ות שם ועיין בש"כ בכ"מ ס"ק ה'

פרט ט יבואר כלל חדש בהא דסוברים הפוסקים דאינו נאמן במגו להוציא ממון מחזקתו

כ מקור הדברים הוא במס' בבא בתרא בדף ל"ב ע"ב בעובדא דנחלקו רבה ור' יוסף לפי פי' תוס' בד"ה אמאי בשם ריב"ם סובר רבה דנאמן במגו להוציא ממון ורב יוסף סובר דאינו נאמן ועיין בחידושי רמב"ן שם שהשיג על פירש של ריב"ם ולפי דבריו לכ"ע אמרינן מגו להוציא, ועיין בתוס' במס' ב"מ ד"ב ע"א ד"ה וזה ובדף קי"ו ע"א ד"ה והא, והובא מחלוקת הפוסקים להלכה בסימן פ"ב סעיף י"ב בהגהות רמ"א, ועיין בש"ך בכללי מגו ס"ק א' ובס"ק ט"ו, ובס' כנסת הגדולה בכללי מגו ס"ק מ"ט וס"ק נ', ובא"ות ס"ק א' וב' שהאריכו בזה: