שערי תורה חלק א קצד

והא התם מתרץ דיבורא דהא דאמר של אבותי כו' כוונתו דהא חזינן דיכול אח"כ לתרץ דיבורו כדאי' שם ואמאי סובר אביי דלא אמרינן מגו במקום עדים ולא מתרצינן אנן דיבורו וכן מוכח בתוס' במס' שבועת דמ"א ע"ב בד"ה כל שהקשו אמאי לא מתרצינן הכא דיבורא לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפרק אמרו לו לא נטמאתי דמתרצינן דיבורא לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי יע"ש וקשה הא לא נטמאתי מדמה הש"ס שם כמו שאמר לא אכלתי חלב וכמו שסוברים שם רבנן שצריך הוא בעצמו לתרץ דיבורו ה"ה ומה הקשו מסוגין דלמא איירי שהוא לא הי' מתרץ דיבורו דהא לא נזכר במעשה שאמר אח"כ לא עמדתי בהלואתי, ואולי אם באמת הי' מתרץ דיבורו גם לרבא הי' נאמן ואף אם נאמר שתוס' סברו שאחר כך הי' טוען פרעתי והי' מתרץ דיבורו תיקשי על תירוצם שתי' תוס' שם בתי' בתרא וז"ל ועוד יש לחלק דהכא כשטוענים עלי' בבית דין יש לו להשיב בענין שנפטר ואין לנו לתרץ דבריו יע"ש, הא קיי"ל במס' ב"ב שם בדל"א דטוען וחוזר וטוען ויכול לתרץ דיבור' הראשון אפי' בפירוש רחוק וקיי"ל כן וכאן קיי"ל כרבא ותיקשו הילכתא אהילכתא אע"כ סוברים תוס' דלרבנן מתרצינן אנן דיבורא אף אם לא טען ושפיר הקשו ותירצו וכן מוכח ברמב"ם בפרק ב' ובפרק י"א משגגות דאין צריך לטעון ולפרש דבריו רק אנו מתרצינן כוונתו ועיין בנמוקי יוסף בפרק חזקת הבתים דל"א ובס' כנסת הגדולה בסימן פ"ב בכללי מגו ס"ק ס"ו ובאורים ותומים בכללי מגו ס"ק י"ז ובקצת דברים כוונתי ת"ל לדעתו הרחבה, וא"ש שיטת הריטב"א, ואכתי אפשר לומר אף דמתרצינן דיבורו הראשון, מ"מ צריך אחר כך לטעון טענה אחרת דהיינו בחלב צריך אח"כ לומר לא אכלתי שוגג ואף שהוא אינו מתרץ דיבורו שמה שאמר מתחילה לא אכלתי כוונתו הי' כן מתרצינן אנן דיבורא ומה שנחלקו תוס' במס' ב"מ עם תוס' במס' כריתות הנ"ל הוא רק לענין זה לפמ"ש תוס' במס' ב"מ צריך הוא בעצמו לפרש דבריו הראשונים ולתוס' במס' כריתות ותוס' ישני' ותוס' במס' שבועת אין צריך הוא בעצמו לתרץ דבריו הראשונים, ובלא לויתי אם היינו מתרצין דיבורא הי' צריך לטעון אח"כ פרעתי וא"כ שפיר י"ל בעובדא דנהר פקוד מיירי שטען אח"כ שלא מת מחמת מיא רק שלא הי' מפרש דבריו הראשונים וסובר רבא דמפרשינן דבריו הראשונים, ואביי סובר דלא מפרשינן דבריו הראשונים דלא דמי להאי דעולא בב"ב דל"א דהתם הוא בעצמו פרש אח"כ דבריו הראשונים וא"כ יש לומר אם לא טען אח"כ כלל גם רבא מודה דלא מתרצינן דיבורא, מיהו המעיין בתוס' ובדברי ריטב"א הנ"ל משמע להדי' לרבא אפילו אם לא טען אח"כ כלל מתרצינן ד דיבורא ואביי בע"כ מחלק דוקא בקרבן מתרצינן דיבורא אף אם לא טען אח"כ כלל ובדיני ממונות לא מתרצינן דיבורא רק כשהוא בעצמו מתרץ דיבורו אח"כ מודה דמהני לתקן דבריו הראשונים אפי' בפירוש רחוק כמו דקיי"ל במס' ב"ב דל"א שם דטוען וחוזר וטוען כשמתרץ דיבורו וא"ש הכל על נכון

יז אמנם מרשב"ם במס' ב"ב דל"ג ע"ב משמע להדי' דהבין דר' חסדא סובר דאמרינן מגו במקום עדים אפי' אם לא מתרצינן דיבורא נאמן להכחישם כשיש לו מגו דפירש שם וז"ל האי אייתי סהדי דאבהתא הוא ומעולם לא מכרו לאבותיו של זה השני אמר ר' חסדא מה לו לשקר למה שיט לו עידי חזקה במה דטעין דשל אבותיו הוא אי בעי אמר להאי שיש לו עדי זכות אבות מינך זבנתי' ואכלתי שני חזקה הלכך מגו דמצי טעין הכי ויזכה בטענה זו והוא לא חשש לטעון כי טעין נמי של אבותיו אע"ג דמכחיש להו לעדים מיהמן עכ"ל ומשמע שם דר' חסדא לא הדר וקשה אמאי לא פירש דפליגי אם מתרצינן דבריו דגם הכא יכול לתרץ דבריו שסמך עלה כדאהבתי ותו מי דחקו לפרש שמעידים שמעולם לא מכרו לאבותיו של זה השני דלמא הפי' כעובדא דאי' בד' ל"א דבע"כ לא פירש כן דהא באמת איתא שם ומודי נהרדעי היכי דאמר של אבותי שלקחו מאבותיך דטוען וחוזר וטוען ובע"כ אין יכול להכחיש העדים ועיין בחידושי רמב"ן שם ודלמא גם הכא איירי כן וסובר ר"ח מתרצינן דיבורא מ"ש של אבותי היינו שלקחו מאבותיך ולאביי ולרבא לא מתרצינן דיבורא וכמו שפי' ריטב"א, מיהו גם דברי רשב"ם בדף ל"א צ"ע ויש להאריך בזה הרבה

יח ודע ברש"י במס' כריתות די"ג ע"א נראה דבר חדש בהא דאי' שם אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין, ואי' שם אבעי' להו מאי טעמייהו דרבנן אי משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, או דלמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי ופטור כי אמר נמי לא אכלתי מיהמן ופטור למאי נ"מ למיפשט מיני' לטומאה כו' אי אמרת טעמייהו דרבנן משום מגו פטרי לי' רבנן בטומאה ישינה מגו דאי בעי אמר טבלתי פטור כי אמר נמי לא נטמאתי פטור דאיכא למימר מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, אבל טומאה חדשה מחייב דכי נמי אמר טבלתי מחייב דא"ל עדים השתא נטמאת ופירש"י בד"ה מגו וז"ל אם הי' רוצה לשקר יכול לומר מזיד הי' ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד עכ"ל, וכל המעיין ישפוט בצדק מדקדוק לשון נראה שלא נחית כלל לסברת תוס' שנתרץ אנן דיבורא שמה שאמר לא אכלתי כוונתו כן רק דאנן אמרינן שנאמן לגמרי אף שבאמת מכחיש לעדים כיון שיש לו מגו מיכול עדיין לומר מזיד הי' ואולם קשה על רש"י קו' תוס' שם הא קיי"ל בנהר פקוד דלא אמרינן מגו במקום עדים, ותו אף אי נימא דסובר דאמרינן מגו במקום עדים, מי דחקו להוציא מגו זו מכל מגות שבעולם שהוא על העבר, כגון מודה במקצת במגו דכופר הכל, הכוונה תמורת הטענה שמודה במקצת הי' יכול לטעון ולכפור הכל וכמו כן פרעתי במגו דמזויף וה"ה תמורת זה שטען לא אכלתי הי' יכול לטעון אכלתי במזיד ונראה שרש"י מוכרח לפרש מגו זו דאל"כ תיקשי הא גם בטומאה חדשה איכא מגו תמורת שאמר לא נטמאתי הי' יכול לומר נטמאתי ונכנסתי למקדש במזיד דפטור מקרבן עיין רש"י ד"ה טומאה, לכן הוכיח רש"י דגם בעל ה האבעי' מודה, מגו שהוא על טענה של עבר מה שהי' יכול לטעון ולעשות ואין יכול כעת אחר טענה ראשונה לטעון לכ"ע לא מהני מגו כזו נגד עדים, כמו בנהר פקוד, דתמורת הטענה שטען שהלך באורחא דנהר פקוד הי' יכול לטעון שהלך בנרש, אבל עכשיו לא מצי לטעון כן כיון שכבר אמר שהלך בנהר באורחא דנהר פקוד מגו כזו אף דלא הוי מגו למפרע כיון שהוא בתוך כדי דיבור כמ"ש פוסקים, מ"מ לא אלימא מגו הלז כיון שאין עכשיו בידו עוד לטעון כן אבל מגו שהי' בידו לטעון טענה המעולה ביותר אשר הי' בודאי נאמן, וגם עוד בידו עכשיו לטעון כן אף שכבר טען טענה ראשונה מגו כזו אלים אפילו מעדים דהוי כאנן סהדי שאומר אמת וא"ס אלים מעדים, כמ"ש בפרט א' ולכן הכא אף שכבר טען לא אכלתי יכול לטעון עוד לא אכלתי שוגג אלא מזיד סובר רש"י דאנן לא לא מתרצינן דיבורא לפרש בכוונתו פי' רחוק ואולם אם בעצמו מתרץ דיבורא נאמן כיון שטוען ברי שכן הי' כוונתו אף שיותר נוטה כפי' הפשוטי מ"מ בדבר זה אדם נאמן על עצמו דהא לחד צד בעל האבעי' יש לומר שנאמן על עצמו בדבר שבינו לבין קונו אפי' להכחיש עדים עכ"פ נאמן על עצמי לפרש בכוונתו לכן מהאי טעמא נאמן עכשיו שאמר סתם לא אכלתי אנו מפרשינן כוונתו כפשוטי כיון שלא פירש בעצמו במגו שיכול עוד לתרץ דיבורו, וכיו"ב מצינו במס' ב"ב דף ל"א דאי טען נאמן ולא טענינן עבורו אך דשם אינו נאמן במגו כמו שאכתוב לקמן והכא נאמן במגו, וכמו כן בנטמאתי בטומאה ישינה שעדיין בידו לומר טבלתי ולתרץ דיבורו נאמן בלשונו הסתום אף אם נפרש כוונתו שלא נטמא כלל אבל בטומאה חדשה דעכשיו אינו בידו דהא כבר אמר לא נטמאתי רק הו"מ לטעון שלעבר ומגו כזו לא מהני נגד עדים וחילוק זה למדתי מדברי הר"ן בקדושין דס"ד ע"א שכתב וז"ל ולענין הלכה קיי"ל כד' דאמר נאמן לאסור דהא קיי"ל מה לי לשקר כעדים דמי רק דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ואע"ג דבפ"ק דב"ב אבעי' לן אי אמרינן מגו אפי' במקום חזקה התם הוא מגו דיכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי, אבל הכא מגו דבידו לעשות הוא שהי' יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי יע"ש, ונראה כוונתו כמ"ש, הן אמת שיש לפרש כוונתו במגו דאי בעי טעין כיון שתלוי גם בדעת בית דין כפי שיפסקו המורים לא הוי מגו אלימא כי אינו בידו משא"כ מגו שבידו לעשות, מ"מ המעיין היטב יראה דהכוונה בר"ן כמו שכתבתי היכי שעוד בידו לעשות, או לדבר דבר ולטעון אלים יותר ממגו שהי' בידו, ואפילו ר' נתן דחולק שם שאני התם, אפי' אי נימא בגט אין צריך בית דין מ"מ צריך עדים וסופר ואינו תלוי בידו לבד, ועיין במס' קדושין דס"ב ע"ב כיו"ב בדבר התלוי ביד אחרים לא הוי בידו, אבל דבר התלוי בידו לבד אפשר לומר דהוי כאנן סהדי שאומר אמת כיון שעדיין בידו לעשות ואנן סהדי עדיפי