שערי תורה חלק א קצג

ממון והכא עכ"פ יש לנו ספק בהודאתו על ידי הוכחה שאדם בוחר בטענה ודאית לזכותו ולא בטענת ספק כי מדרש חכמים יודע ואינו יודע והא חזינן אפילו בפירוש רחוק מתרצינן דיבורא נגד העדים כמו בלא אכלתי שמתרצינן דיבורו שר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד אף שהוא פירוש רחוק רק בדיני ממונות כתבו תוס' דלא מתרצינן דבריו משום הוכחה שלא פירש דבריו להדי' דדרך אדם לדקדק בטענתו לפני בית דין לטעון טענה ברורה, וכל זה ניחא התם בעובדא דאביי ורבא דליכא הוכחה המתנגדת דהא בעת שהי' טוען הי' לישנא דמהני טענת לא לויתי כמו טענת פרעתי משא"כ הכא בעובדא דנהר פקוד בעת שטען טענה זו אם נימא שכוונתו הי' כפשוטו שלא הי' מים בע"כ הי' אצלו ספק אם יזכה בדין דמדרש חכמים אי אמרינן מגו במקום עדים אי לא יודע ואינו יודע מסתמא בוחר טענה טובה שלא מת מחמת מיא דהוא טענה מעליא כמו אם הי' אומר שאזל בנרש, א"כ כיון שמסלקינן הוכחה נגד הוכחה ממילא ראוי לתרץ דיבורו כנ"ל והבן היטב וא"כ לשיטת ריטב"א בפירושו בעובדא דנהר פקוד הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי'

טו ונראה לענ"ד ליישב שיטת ריטב"א דהנה בספר פני יהושע כתב במס' קדושין ד"נ ליישב קושי' הר"ן ממס' כתובת דע"ד ותוכן תירוצו ע"פי כלל שיסד דרוב בני אדם בקיאין במדרש חכמים ולית לי' האי כללא שכתב הר"ן דיודע ואינו יודע, וכן מוכח מהא דאיתא במס' גיטין דפ"ג ע"א ובמס' בבא מציעא דע"ו ע"ב ובטור אבן העזר סימן קמ"א בסופו אדם יודע שאין יוכל לעשות שליח לקבלה, אף דהוא רק מדרש חכמים ובע"כ הטעם כמ"ש פני יהושע ובארתי דבריו אף על פי דיש הרבה בני אדם אשר המה עמי הארצים, מ"מ דרכי בני אדם כשרוצים לעשות ענין גדול בדבר התלוי בדין ובהלכה, הולך אצל היודעים את התורה לשאול הדין וכן מצאתי בס' ש"ות מוהר"י טראני ספר ב' סימן נ"ב דק"ו שכתב לדחות ראי' מוהריב"ל מטור חושן משפט סימן קמ"ט בשם הרב אברצלוני ז"ל דחזקה לא עשה אא"כ שאל להבקיאים בהלכה וכיו"ב כתב הר"ן במס' כתובת ד"י ע"א, ותמהני על מוהרי"ט שלא הביא ראי' לדבריו מהר"ן, ויש לומר דכן הוא שיטת ריטב"א, וגם יש לומר דסובר כתירץ בתרא שכתבו תוס' הנ"ל דאיכא הוכחה שמן הסתם כשטוען בפני בית דין מברר זכותו היטב ואינו טוען לשון המשתמע לתרי אפי שלא יטעו הבית דין בכוונתו לפרש פירוש הנוטה לחיוב ובפרטות אם משמעות הענין מורה לחיוב, ונקדים עוד כלל אחד שכתבתי בכללי רובא והוכחה שנראה לענ"ד דהוכחה שיש לבית דין עדיף מרובא ובדבר שאנו מסופקים אם הענין שאנו דנין עליו הוא מרוב או ממיעוט ויש הוכחה שהענין מן המיעוט הוכחה עדיף ואזלינן בתר מיעוט ומנא אמינא לה מהא דאיתא במס' מעשר שני בפרק ד' במתני' מצא כלי וכתב עליו ק' קרבן כו' תי"ו תרומה שבשעת סכנה הי' כותבין תי"ו תחת תרומה ר' יוסי אמר אפילו מצא חביות וכתב עליו תי"ו תרומה הרי אילו חולין שאני אומר אשתקד הי' מלא תרומה ופינה, ורש"י במס' יבמות דקט"ו ע"ב פי' בטעמא דר' יוסי הרי אלו חולין דאזלינן בתר רובא יע"ש ואיתא שם דפליגי מר סבר אם איתא דפנהו מכפר הוי כפר ואידך אימא אשתלוי אשתלי ובע"כ טעמא דת"ק אף דאיכא רובא, כיון דאיכא הוכחה המתנגד אם איתא דפנהו מכפר כפיר עדיף מרובא ואמרינן שהם ממיעוט תרומה ור' יוסי סובר הוכחה זו לא אלימא אולי אשתלי דשכחה שכיח וכדאי' במס' עירובין, וכיון שיש טעם לבטל ההוכחה ממילא כח הרובא במקומו עומד אבל בעלמא אם יש הוכחה ברורה לבטל הרוב וליכא אמתלא לבטל הוכחה עדיף כח הוכחה מכח הרוב דהוכחה הוא בגדר אנן סהדי, והארכתי שם בכלל זה, ומעתה בנידון דידן שטוען דליכא מיא ואנו מסופקים אי בקי במדרש חכמים כרוב בני אדם ששואלין הדין וכוונתו שמת שלא מחמת מיא ואינו מכחיש להעדים כי איכא הוכחה שמן הסתם בוחר לטובתו טענה טובה לזכותו כיון שבקי וידע הדין דלא אמרינן מגו במקום עדים או דלמא אינו בקי והוא ממיעוט וחשב שאמרינן מגו במקום עדים ומכחיש לעדים כי לפי דמיונו יצא זכאי, ואף כי יש מיעוט בני אדם המסופקים ג"כ מ"מ יש מיעוטא החוטבים דאמרינן מגו במקום עדים ועיין בתוס' במס' בבא מציעא דט"ו ע"ב בדבר דהוא מחלוקת יש לומר דסבר כאידך מ"ד, ואולם מגו משמע להדי' בש"ס במס' ב"מ דף ח' ע"א דמן הסתם ידע דאי' שם קמ"ל האי ארעומי קא מערים סבר אי אמינא כולה שלי בעינן אשתבועי אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה ומיפטר יע"ש, ובע"כ אף דהוא מדרש חכמים מ"מ כיון דהשכל מחייב לזה ידעו אפי' אינם יודעים את התורה אם הם חכמים במילי דעלמא, ועיין בכתובת דע"ד ע"א כיו"ב לר' אמי אף דלא ידע הדין שמקדש במלוה אינה מקודשת כיון דהוא מדרש חכמים מ"מ אמרינן דידע דמקדש בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת כיון דפשוט לכל וא"כ אי נימא כן ליכא הוכחה שמסתמא בוחר בטענה היותר מועלת דהא אנן אמרינן לפי דמיונו יצא זכאי, ומעתה שפיר קאמר אביי שחייב השוכר לשלם, כיון דבאמת יש לנו הוכחה הטוען בבית דין מן הסתם טוען טענה מבוררת שלא יהי' לבית דין שום ספק בלשונו מכח הוכחה הלז אמרינן שבע"כ הוא ממיעוטא דבני אדם שאינו בקיאין בדין והי' חושב דאמרינן מגו במקום עדים וטעמא דמילתא דהא הוכחה עדיף מרובא, והא אית לן הוכחה שמסתמא מברר הטענה בפני ב"ד, וא"ל הא איכא הוכחה להיפך שמסתמא טוען טענה לזכותו דזה אינו דאנן אמרינן לפי דמיונו שחושב דאמרינן במגו במקום עדים טוען טענה לזכותו וגם טוען טענה מבוררת כי כן מורה פשטות הלשון שלא הי' שם מיא כלל, וכיון שאין הוכחה סותר להוכחה רק סותר לרוב שמוכח ע"י הוכחה שכתבו תוס' שמן הסתם מברר טענתו שבע"כ השוכר לא הי' מרוב הבקיאין כי אם הי' מבקיאין הי' אומר להדי' שלא מת מחמת מיא אבל יש שם מים, וכיון שלא אמר כן להדי' מוכח שהוא ממיעוט וחשב שיזכה ע"י מגו במקום עדים דהוכחה עדיף מרובא, וכיון שבאמת על פי דין תורה לא אמרינן מגו במקום עדים לכן מחויב לשלם וא"ש ובזה יש לומר בדרך פלפול וליישב קו' התוס' במס' בכורת דל"ו מה שכתבו דהגי' הוא רבה, ודוק היטב ואולם חלילה לפרש פי' אחר ממה שכתבו הראשונים זלה"ה

פרט ז יבואר לפי' ריטב"א בסוגי' דנהר פקוד אי מיירי פלוגתייהו שהוא בעצמו מתרץ אחר כך דברים הראשונים

טז בתוס' במס' בבא מציעא ד"ג ע"ב ד"ה מה כתב וז"ל ולאידך לישנא טעמי' דנפשי' קאמר ואין לפרש ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי שיהי' נאמן לומר לא אכלתי מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא מגו במקום עדים הוא אלא כלומר אף מה שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דבריו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי כשאמר לא אכלתי לא בדקו אותו איך הי' דעתו ולבסוף אמר שמזיד הי' וסברי רבנן דמה שאמר לא אכלתי כך הי' דעתו שלא אכל שוגג אלא מזיד ולר' מאיר אע"פי שלבסוף אמר מזיד הייתי אין בכך כלום דהכי אמר בתורת כהנים אם בתחילה אמר מזיד הייתי שומעין לו אם הי' דן עמו כל היום ובאחרונה אמר מזיד הייתי אין שומעין לו עכ"ל, משמע להדי' אפילו לרבנן לא מתרצינן דיבורא רק אם לבסוף הוא בעצמו מתרץ דבריו מהני ולפי זה קשה לפירוש ריטב"א הנ"ל במאי פליגי אביי ורבא בעובדא דנהר פקוד אי איירי שאחר כך הוא בעצמו מתרץ דיבורו ואמר שמה שהי' אומר ליכא מיא כוונתו הי' שמת שלא מחמת מיא תיקשי על אביי הא קיי"ל בב"ב דל"א דטוען וחוזר וטוען היכי שפירש דבריו הראשונים אף שמכחיש קצת ואף אי נימא דאביי סובר כנהרדעי מ"מ קשה על פסק הלכה דקיי"ל כאביי וקיי"ל שם כעולא דיכול לחזור ולטעון ואי איירי שאינו מתרץ דבריו כי לא בדקהו בכוונתו, קשה על רבא מנלן דמתרצינן דיבורא דהא אפי' בהאי דאי' במס' כריתות די"ב לרבנן דמתרצינן דיבורא היינו כשהוא בעצמו מתרץ אחר כך דבריו משא"כ היכי דלא מתרץ אחר כך דבריו מנלן לפרש פירוש רחוק בלשונו, ואולם בתוס' ישנים במס' כריתות מוכח שהבינו דרבנן סוברים דמתרצינן דיבורו אף אם לא בדקנהו אחר כך והוא בעצמו לא מתרץ דבריו דמדהקשו על רבנן מהאי דב"ב בדל"א גבי זה אומר של אבותי דסובר אביי דלא אמרינן מגו במקום עדים ולא מתרצינן דיבורא יע"ש הא התם אכתי לא הי' מתרץ דיבורו בעת שפסק לו אביי הדין כי אחר כך הי' טוען אין דאבהתי הוא, וא"כ מאי מקשים הא בכה"ג גם רבנן מודו דלא מתרצינן דיבורא, אע"כ דסוברים לרבנן אפי' אם לא טען אחר כך מתרצינן דיבורא, ומהאי דתורת כהנים לא מוכח רק לר' מאיר לא מהני אפילו אם אומר אח"כ אבל לרבנן שפיר יש לומר שאין צריך הוא בעצמו לתרץ אח דבריו, וכן משמע בתוס' במס' כריתות שם בד"ה או, ומ"ש תוס' ישינים