שערי תורה חלק א קצב

ששלח לה סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח ובכתובת איתא במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכ' ממנו גט, ותירץ וז"ל לא קשה מידי דיודע ואינו יודע לגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשי' לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש בדבר סמך לשלחם על דעת קדושי ראשונים כשם שסמך עליהם בתחילה כשקידש בהם יע"ש א"כ מוכח דסובר במדרש חכמים סתם אדם הוא מסופק ומה שיש לעיין לפי דבריו מסוגי' הנ"ל אין כאן מקומו: **(הג"ה ודע מהאי כללא צ"ע לכאורה להמעיין בתוס' ב"מ דט"ו ע"ב ד"ה ונתן ובמס' כתובת דנ"ח ע"ב בגמ' וברש"י ד"ה שמעינן וביבמות דצ"ג ע"א ור"מ כראב"י, ויש ליישב ועיין תשובת נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק א"העז סימן ע"ג ועיין היטב בלשון רמב"ם בפרק ד' ממאכלות אסורת הלכה ד' שלכאורה כתב דבריו מיותרים ומובן ע"פי כלל דבדבר המפורש בקרא כ"ע גמירי ומה שהוא מדרש חכמים לא גמירי ושייך טעות. ועיין בחידושי רשב"א במס' שב' די"ח ע"ב במ"ש כ"ע לאו בית שמאי ידעי וב"ש במקום ב"ה, וכוונתם מדרש חכמים מקרא דכל אשר אמרתי ומ"ש במקום ב"ה כוונתו למ"ש תוס' במס' ב"מ הנ"ל, ותוס' שם דלא נחתו לזה דבריהם צ"ע וסותרים זא"ז וע"ע במס' ב"ק בדמ"ה ע"א תוס' ד"ה מכור ובשלטי גיבורים במס' בבא בתרא בפ' המוכר פירות דף ר"א ס"ק ב' ובשו"ת מוהר"י מטראני ספר ב' סימן כ"ב דק"נ ובש"ך ח"מ סי' ס"ו

)** ג העולה מדברינו הנ"ל ג' כללים מיוסדים מש"ס ודקמאי ז"ל:

א) שאם אחד אומר לשון הסתום וכן אם טוען בבית דין לשון הסתום, אמרינן שמסתמא כוונתו באופן המועיל ובוחר בטענה היותר מעולה שיזכה בדין דכן קיי"ל כרב:

ב) במדרש חכמים אמרינן יודע ואינו יודע כיון דלא מפורש להדי' בקרא מעתה כבוא לפי' ריטב"א הנ"ל בפרט ג' בעובדא דנהר פקוד לפי פירושו במה שאמר שבאורחא דנהר פקוד ליכא מיא, שיש לפרש דבריו שר"ל שלא מת מחמת מיא ואינו מכחיש להעדים, וגם יש לומר כוונתו מה שאמר ליכא מיא היינו שלא הי' מים שם ומכחיש לאנן סהדי והנה פשוט שהדעת מכרעת אם הי' השוכר הלז בקי בהלכה דלא אמרינן מגו במקום עדים ויצא חייב בדין בודאי לא הי' מכחיש לעדים והי' בוחר בטענה היותר טובה או שהלך בנרש או שלא מת מחמת מיא, ואולם אנן מסופקים אולי אינו בקי במדרש חכמים והי' סובר דאמרינן מגו במקום עדים ומה שאמר ליכא מיא ר"ל שליכא בנהר ומכחיש לעדים כי חשב שיהי' נאמן במגו דהו"מ לומר שהלך בנרש אף נגד עדים דכיון שגלוי לכל שנגד עדים לא יהי' נאמן למה בוחר בטענה זו כיון שהו"מ לטעון טענה היותר מועיל שלא יהי' מוכחש מעדים ובע"כ צריך לומר שחושב שהכל חד הוא ובאמת על פי דין ל"מ מגו נגד עדים וכ"כ בתומים סימן פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ז דמסתמא יודע דעדים נאמנים יותר ממנו וא"כ לפי מאי שמוכרח סברת ר"ן דסתם אדם מסופק במדרש חכמים הדרא הוכחה הנ"ל לדוכתי' מסתמא לא מעיין נפשי' לספיקא ובוחר טענה ודאית שיועיל לזכות, ובודאי אם הי' אצלו ספק אם יהי' נאמן נגד עדים במגו הי' בוחר טענה ודאית או שהלך בנרש או שלא מת מחמת מיא וא"כ עתה שאומר לשון סתום המשתמע לתרי אפי קשה הא אביי סובר בגיטין דל"ב אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן שאמר באופן המועיל וכמו דסובר רב בטוען שתי כסף מסתמא שוה קאמר ומוציאין ממון ובע"כ הוא חזקה אלימא דאתיא מכח סברא, דמהני אפי' להוציא ממון ומכ"ש דמהני לפטור ממון ואמאי מחייב אביי להשוכר שישלם אף דמגו קלישא כיון דהוי במקום עדים דלהמגו נתרץ אנן דבריו שמ"ש ליכא מיא ר"ל שלא מת מחמת מיא אף שהוא פירוש רחוק כיון דיש הוכחה שמסתמא אדם בוחר טענה ודאית ולא טענת ספק ראוי לפרש אף פי' רחוק וכמו בלחמי תודה שמפרשינן אף פירוש רחוק מכח הוכחה שלא יהי' מוציא דבריו לבטלה ה"נ מכח הוכחה הלז נימא שכוונתו הי' שלא מת מחמת מיא וטוען כן שסבור שיאמנו דבריו מחמת מגו שהו"מ לטעון שהלך בנרש כי טענתו שטוען עכשיו ליכא נגד עדים ואמאי מוציאין ממון ממוחזק מספיקא, ולכאורה עלה בדעתי ליישב דהנה איתא במס' שבועת דמ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' לא הי' דברים מעולם, אזיל אייתי סהדי דאוזפא ופרעי' אמר אביי מאי ניעבד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי פרעי', רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכתבו תוס' בד"ה כל וז"ל ואם תאמר אמאי לא מתרצינן הכא דיבורא לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפרק אמרו לו די"ג דמתרצינן דיבורא לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא לא הי' דברים מעולם דלא שייך לתרוצי לישנא, אבל בפרק הכותב קשה דקאמר אבל אמרי יתמי אמר לנו אבינו לא לויתי נפרעין מהם שלא בשבועה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ויש לומר דהאב הוי מצי לטעון ולתרץ דבריו אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיח, ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בבית דין יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו עכ"ל:

ויש להבין לתי' בתרא שסוברים כיון שלא טען בפירוש לא טענינן עבורו לפרש כוונתו, דדרך העולם שהבעל דין מדקדק בטענותיו לברר דבריו ביותר שלא יטעו הבית דין בלשונו ויפסידו לו, א"כ אמאי קיי"ל כרב בשבועות דף ל"ט הנ"ל בטוען שתי כסף יש לי בידך דמסתמא טוען שוה הא לא בירר טענתו ואין לנו לתרץ דבריו ואף אם תרצה לומר דרבא אזיל לשיטתו דמשמע דסובר כשמואל דאמר קרא כשמואל, וא"כ סובר באמת דלא מתרצינן לישנא כאילו בירר דבריו ותפסינן לספק ועיין בר"אש ובר"ן, מ"מ קשה הילכתא אהילכתא דקיי"ל כרב שם וקיי"ל כאן כרבא וגם זה גופא לא ברור דסובר כשמואל וכעין זה אי' בכמה דוכתי, ויותר נראה כוונת תוס' דוקא בשתי כסף שיש לפרש כוונתו בב' פנים שוה או דוקא ושניהם סובלים בלשון שתי כסף כי הלשון משתמע לתרי אפי בשוה, ואין אנו צריכין לתרץ דבריו מפרשינן כוונתו באופן המועיל משא"כ לפרש בכוונתו פירוש רחוק כמו התם לומר שרצה לומר לא עמדתי בהלואתו ולתרץ דבריו, לא מתרצינן בטענת בעל דבר כיון שלא הי' מפרש כהוגן וריב"א בע"כ סובר אפי' בטענת הבעל דין מתרצינן דבריו וא"כ יש לומר הריט"בא סובר כתי' ב' של תוס' הנ"ל ולכן סובר אביי וכן קיי"ל בעובדא דנהר פקוד, כיון דלא מהני מגו נגד עדים, לא מתרצינן דבריו בפירוש רחוק שרצה לומר ליכא מיא שלא מת מחמת מיא כי יותר מסתבר הפי' כפשוטו, מלא הי' שם מיא, דכיון שלא טען בפירוש אין לנו לתרץ דבריו כמו שלא מתרצינן באומר לא לויתי דאפילו אביי מודה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי היכי דליכא עדים שפרע כמ"ש תוס' שם ד"ה כל וא"ש

יד אמנם אכתי קשה דלא דמי להתם דהתם משמע שמעיקרא אמר להד"ם ולתי' בתרא של תוס' ה"ה לא לויתי טרם שידע מעדים שאמרו שלוה ופרע כי אם ידע מעדים שאמרו לוה ופרע אטו בשופטני עסקינן שיכחיש עדים המסייעין לו, א"כ לפי דמיונו אזי טעין לישנא דמהני לפטור את עצמו, כי מה לי טענת להד"ם מלא לויתי או פרעתי, אדרבא ללישנא בתרא דר' נחמן בשבועת דמ"א ע"ב כשטוען להד"ם או לא לויתי פטור מהיסת דליכא דררא דממונא וכשטוען פרעתי מחויב לישבע היסת ויותר מסתבר שכוונתו לא לויתי שלא לוה כלל מלומר לא עמדתי בהלואתי כי רצונו הי' לפטור משבועת היסת משא"כ הכא בעובדא דנהר פקוד כיון דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים והוא גלוי לכל ושוכר בודאי ידע ג"כ בעת טענתו דידוע לכל העולם שאין אותו דרך בלא מים איכא הוכחה שבעת טענתו שטען כוונתו הי' ללישנא דמהני לזכותו ור"ל שלא מת מחמת מיא ואף שיש הוכחה להיפך כמ"ש תוס' מדלא פירש דבריו דדרך אדם לדקדק בטענותיו ואין לנו לתרץ דבריו בפירוש רחוק כיון שלא טען בפירש הא לעומת זה יש הוכחה מסתמא טען לישנא דמהני ובחר בטענה ודאי המועיל לזכותו, וא"כ אף אי סליק מגו מ"מ קשה על אביי אמאי מחייב את השוכר לשלם הא העדים מצד עצמן לא מצי לחייבו ממון, אף שיש עדים שבאותו דרך הי' מים רק בצירוף הודאתו והיינו אם יש לנו הודאה ודאית שהודה בחיובו שלא הי' שם מים משא"כ הכא שיש לנו ספק בהודאתו דהא איכא הוכחה לגבי הוכחה האיך מוציאין ממון מחזקתו מספיקא כיון דהוא ספק הודאה, והא בכל מקום אלים טובא חזקת ממון שאין מוציאין ממון כי אם בראי' ברורה ולא מהני רובא וחזקה להוציא **(הג"ה ודע דלכאורה קשה על תוס' בד"ה כל, דלא דמי לסוגי' דכריתות די"ג אולי סברי אביי ורבא כלישנא בתרא דר' נחמן איכא הוכחה שמה שאמר לא לויתי היינו כפשוטו כדי לפטור מהיסת, כיון שלא ידע מעדים וכמו שמורה הלשון אמר להד"ם אזיל אייתי סהדי, משמע דמעיקרא אמר להד"ם ויותר משמע הענין הי' שהתובע, אזיל ואייתי סהדי להכחיש ללוה שאמר לא לויתי כי אפשר שידע הדין דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי או שחשב שלא ידעו מפרעון, ועיין בתוס' שם במס' שבועת דמ"א ע"א ד"ה מאן, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:)**