שערי תורה חלק א קצא

רק שהי' יכול לטעון הא הו"ל מגו שעדיין בידו לטעון אף שכבר טען שהלך באורחא דנהר פקוד מ"מ יכול לטעון שלא מת מחמת מיא ומ"ש שליכא מיא כוונתו הי' לזה והי' מפרש דבריו הראשונים ומצד מגו זו מתרצינן דבריו כמו באכלתי חלב שהוא אומר לא אכל כיון דיכול לומר לא אכלתי רק מזיד ולתרץ דבריו גם אנן מתרצינן וה"ה, ומגו דבידו עכשיו עוד לעשות עדיף ממגו שהי' בידו לטעון, וכעין סברת הר"ן בקדושין בדס"ד ע"א, והו' ממש דומי' דסברת רבנן שם בכריתות ולמה בחר במגו דהוי מצי לטעון דאיקוש יותר הו"ל למינקט מגו דבידו עוד לטעון וא"כ לכאורה קשה לשיטת ריטב"א הנ"ל, כיון דרבא בע"כ מדמי האי מתרץ דיבורא למתרץ דיבורא דאתמר שם במס' כריתות לרבנן הו"ל למינקט מגו הלז וצ"ע

פרט ו יבואר פלפול לפי פירוש ריטב"א הנ"ל וגם יבואר איזה כללים חדשים

יב כבר בארנו פי' ריטב"א בעובדא דנהר פקוד ומקודם שנבוא לבאר דבריו נבאר כללים אשר נתייסד ביסודות ברורות מש"ס ומראשונים זלה"ה

כלל א נראה לענ"ד מוכח בש"ס אם אדם אומר או טוען לשון הסתום המשתמע לתרי אפי ויש לפרש באופן המועיל לדיבורו או לטענתו איכא הוכחה דמן הסתם בוחר בטענה המועיל ואינו מוציא דבריו לבטלה ומפרשינן כאילו פירש להדי' דבריו ויש לי ע"ז הרבה ראיות חדא מהא דאי' במס' גיטין דף ל"ב ע"א אמר אביי בטל לשתי לשונות משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני בי' קאמר גבי מתנה לישנא דמהני בי' קאמר וכ' רש"י סתמא דמילתא כי טעין מילתא דמהני בי' קטעין, וקשה הא ר' מאיר וחכמים פליגי במס' ערכין ד"ה במעריך פחות מבן חודש ר' מאיר אומר נותן דמים דאדם יודע שאין ערך בפחות מבן חודש ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתן לשם דמים, וחכמים סוברים אדם מוציא דבריו לבטלה וקיי"ל כחכמים וקיי"ל כמתני' הנ"ל האומר גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל, נימא דהוציא דבריו לבטלה, אע"כ דוקא היכי שדיבור סותר לפירש שאנו רוצין לפרשו בדבריו כמו התם שאמר להדי' בלשון ערך לא אמרינן שאמר לשם דמים לבטל הדיבור אבל אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי גם חכמים מודו שמן הסתם לא הוציא דבריו לבטלה ואמר באופן המועיל וכן מוכח להמעיין ברמב"ם בפרק ב' מהלכות נדרים ה"ח ובלחם משנה שם ד"ה ואם ובזה מובן לשון הרב המגיד בפרק עשירי מהלכות זכיה ומתנה הלכה א', ועיין בש"ע חושן משפט סימן רנ"ג סעיף י"ט וכן משמע להדי' בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד, וגדולה מזו אי' במס' מנחות דפ"א ע"ב אמר ר' הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה מ"ט מידע ידיע דלחם בלא תודה לא אקריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף מילתא נקיט הרי דאפילו אם אמר לשון עקום מתקינן הלשון כדי שלא יהי' לבטלה והתם הוא הלכה פסוקה ומשמע דאתי' אפילו כחכמים ומכ"ש היכי דאמר לשון הסתום דיש לפרש כוונתו באופן המועיל, וכיו"ב מבואר בהר"אש במס' קדושין די"ג סי' כ' והא דאי' בנמוקי יוסף הובא בד"מ ובסמ"ע וש"ך סימן ע"ה ס"ק ה' דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהי' כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות דיבור ללא צורך והוא בנ"י ד"ע כמו שהראה באורים סק"ה, היינו בנידון דהתם דאיכא הוכחה דדיבר דרך שטות דאי אפשר לומר שמכר כל השדות כיון שאמר שדי מכורה לך דוק ותשכח כדברי וכן נלענ"ד להוכיח מהא דאי' במס' שבועת דל"ט ע"ב שכתב הר"אש בשם הראב"ד ורמב"ן ז"ל דרב סובר בטוען לחבירו שתי כסף יש לי בידך מסתמא שוה קאמר וכל מה שיודה לו חבירו הוי ממין הטענה דאף אי מודה דוקא הוי בכלל שוה וחייב לשלם ולישבע שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת הטענה ושמואל סובר כשטוען סתם שתי כסף טוען דוקא וכשנתבע מודה במקצת דוקא בדבר אחר הוי הודאה שאינו ממין הטענה בטענו חיטי' והודה לו בשעורים שפטור משבועה ומתשלומין יע"ש שכתבו כן דממחלוקת רב ושמואל מה דפליגי שם נובע מחלוקת הלז וקיי"ל כרב כמ"ש כל הפוסקים וכדאי' בש"ע סימן פ"ח סעיף ט' ואולם בטעמא דרב נחלקו קמאי זלה"ה דעת רשב"א דוקא בהלואה כיון דאין יכול המלוה לתבעו מטבע טבוע ממש אלא פורע שווי' הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא דק שוה ולכן כתב בנותן לעולם דוקא קאמר אבל הר"ן כתב שם וז"ל ולפי הטעם שהוא אומר דוקא בהלואה אמרינן שוה כו' נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נח לי משים דמתני' סתמא דמילתא קתני ולא משמע דבהלואה הוא ולא פקדון לפיכך אני אומר בין במלוה ובין בפקדון שוה קאמר, וטעמא דמילתא דמסתמא תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אלא תובע דוקא אע"פי שנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין במלוה ובין בפקדון שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע באיזה דבד שיודה מה שאין לומר כן בנותן עכ"ל ועיין בסימן פ"ח סעיף יו"ד וכוונתו כמו שכתבתי כיון שטוען בבית דין לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן מסתמא מה דמהני קטעין ואולם לא נתבאר לן טעמא דשמואל ולכאורה יש לומר כל אחד אזיל לשיטתי' רב דסובר הולכין בממון אחר רוב ה"ה חזקה אילימא מהני להוציא ממון היכי דחזקה אתיא מכח סברא דחזקת ממון אינו חזקה המכרעת מכח סברא ולשמואל לא מהני רובא או חזקה להוציא ממון וכשם שאין מוציאין ממון מספק כך אין מוציאין שבועה מספק כמ"ש הש"ך בספ"ז כי יש לו חזקת קמייתא שהי' פטור משבועה וזה הוי בגדר חזקה דמסתמא בוחר בטענה מעולה ולרב מהני להוציא ממון ושבועה ולשמואל לא מהני ולכן סובר דפטור משבועה ותשלומין כי אולי הוי הודאה שאינה ממין הטענה, אבל זה אינו דא"כ קשה הילכתא אהילכתא דאנן קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב כשמואל ולרוב פוסקים בכל מיני רובא וכאן קיי"ל כרב אע"כ דחזקה דהכא אלימא טובא דכ"ע מודו בכה"ג דמהני אפילו להוציא ממון כיון דהשכל מחייב להך הוי כאנן סהדי וכמ"ש מוהרי"ט סימן כ"ז ותשובת מוהרי"ק שורש ע"ב דחזקה דאתיא מכח סברא לכ"ע מהני אפילו להוציא ממון כיון דהשכל והדעת מכרעת הוי כאנן סהדי ולכן מוציאין ממון ע"י חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וחזקה זו אתיא מכח סברא דבודאי בוחר אדם לזכותו בטענה היותר מועיל וא"כ יש להבין מאי טעמא דשמואל ונראה לענ"ד לישב ונקדים:

**(הג"ה ודע שקש' לי לפי הכלל הלז מהא דאי' במס' נדרים דף מ"ח ע"ב בההוא דאמר דאי ליהוי בר ברך צורבא מדרבנן קני על מנת להקנות סובר ר' נחמן דקני ורב אשי סובר דלא קני וכתב הר"ן שם דפליגי כיון דאמר סתמא ר' נחמן סובר דהוי כאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ור' אשי סובר דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דליקני' בר ברי' מסתמא לא נתכוין שיקנה אלא עד אותו שעה וההוא שעתא כלתה לו קניתו יע"ש. ואמאי לא נימא שמסתמא כוונתו לעשות באופן המועיל כעין סברת הר"אש במס' קדושין די"ג וכדמוכח בכמה דוכתי וצ"ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו

)** כלל ב מה שכתבתי בכללי חזקות יש לחקור בהא דאי' בכמה דוכתי בש"ס אדם יודע אי אמרינן סתם אדם יודע מדרש חכמים הנה דבר זה צ"ע בש"ס בכמה דוכתי, וכאן אבוא בקצרה, במס' גיטין דמ"ב ע"ב תוס' ד"ה הואיל לפמ"ש בשם ר"ת יש בזה מחלוקת אי אדם יודע מדרש חכמים, ועיין בתוס' במס' קדושין דכ"ד ע"ב ד"ה הואיל לפי' ריב"א שם לא מוכח, ועיין במס' יום טוב בדף י"ט ע"א ואולם במס' כתובת דע"ד ע"א איתא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה בפחות משוה פרוטה ובעיל צריכה ממנו גט דאדם יודע שאין קדושין חלין במלוה ובפחות משוה פרוטה ובעיל מחדש לשם קדושין ור' אמי סובר דוקא דבר השכיחי בכל יומא כמו מקדש בפרוטה שהוא מעשים בכל יום כ"ע בקיאין אבל מקדש במלוה דהוא מדרש חכמים לאו כולי עלמא בקיאין, וא"כ לכאורה יש לומר בזה נחלקו רב ושמואל, כיון דהא דקיי"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור הוא רק מדרש חכמים כדאי' במס' ב"מ ד"ה ע"א מדכתיב כי הוא זה חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה וסובר רב דבקיאין, ואמרינן שידע שאם מודה דבר שאינו ממין הטענה פטור ובודאי טען דוקא כדי שיתחייב לשלם ולישבע ואפשר לומר הטעם כמ"ש הר"ן בכתובת ד"י ע"א מסתמא מאן דאתי לבי דינא שאלי שאיל ברישא מאי דינא, ושמואל לית לי' האי סברא כמו שרבו החולקים שם בראשונים ז"ל ומן הסתם אין העולם בקיאין במדרש חכמים וליכא הוכחה שטען שוה כי אולי הי' סובר בטוען דוקא ומודה במקצת דוקא חייב ג"כ שבועה דאוריי' כר' גמליאל דלאו כ"ע בקיאין בהלכה, וכמ"ש תוס' במס' בבא מציעא דט"ו ע"ב ד"ה ונתן וא"ש. ואולם עדיין אני חוכך בתירץ זה וצריך אני להתלמד בדבר זה באי"ה במקום אחר וראיתי בר"ן במס' קדושין ד"נ ע"ב הקשה על ר' אליעזר ור' אמי הנ"ל מהא דאי' בקדושין שם במקדש בפחות משוה פרוטה אע"פי