שערי תורה חלק א קצ

וא"כ כיון שיש להם שם עדים כשרים הדרא קושייתם לדוכתי' אמאי מתרצינן כאן דיבורו שלא יהי' מוכחש מעדים, ובמס' ב"ב גבי זה אומר של אבותי, ובלא לויתי לא מתרצינן דיבורו נגד עדים, ותו יש לדקדק על לשון תוס' ישנים שהקשו מהאי דלא לויתי הנזכר במס' ב"ב ד"ו שעדים אומרים שלוה ולא אמרו שפרע, ולא הקשו מהאי דשבועת דמ"א ע"ב שעדים אומרים לוה ופרע והלוה אומר לא לויתי דמחייב רבא לשלם, אמאי לא מתרצינן דיבורו שר"ל לא עמדתי בהלואתי, ועיין תוס' שם ד"ה כל שהקשו באמת כן ונלענ"ד ליישב כוונתם על נכון, דהנה אי' במס' בבא מציעא ד"ג ע"ב ר' חייא כ"ר מאיר ס"ל דאומר עדים מחייבין אותו קרבן מק"ו וכתב בשיטה מקובצת בשם מורו הרב ז"ל וז"ל ואכתי קשי' לן מנא ידע הני סהדי דאכל בשוגג, דבשלמא מזיד יכולין לדעת על ידי התראה אבל שוגג מנא ידעינן, וכי תימא כיון דאיהו אמר לא אכלתי ואינהו ידעי דאכיל ודאי שוגג הי' ליתא דא"כ עיקר ידיעתם על פי טענתו שאומר לא אכלתי ולא ע"פי עדותן וליכא למימר עדים נמי מחייבי קרבן, ויש לומר כגון דחזי סהדי דהוי מהדר למיכל התירא כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ושאל איזה מהם של שומן כדי שיאכל אותה ומיד לקח של חלב ואכלה וודאי שוגג הוא עכ"ל ואולם תוס' ישינים יש לומר דהוי דחיקא להו לוקים מתני' בכה"ג כיון שלא נזכר כן ולכן מתרצים קושי' הנ"ל באופן אחר ועיין בתוס' מס' ב"מ שם ד"ה מה, ובמס' כריתות ד"ה ומודים. ונלע"ד בכוונתם דפלוגתי' דר' מאיר וחכמים הוא כפשוטו אף בחתיכה אחת ר' מאיר סובר אם עדים אומרים שאכל חלב אף שלא ידע אם הי' שוגג או מזיד מ"מ גמרו עדותן לגמרי, כיון דקיי"ל בכל מקום דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות כסתם ישראל הוי כידוע שאכל בשוגג דבודאי לא אכל במזיד לעבור על איסור דאורייתא, ומהאי טעמא סובר ר' מאיר דלא מתרצינן אנן דיבורו כיון שעדים גמרו לעדותן אפילו בלא דיבורו כי אפי' אם לא הי' אמר לא אכלתי מיד כשהעידו שאכל חלב הסתם הוא שוגג ומחיוב קרבן, אף אמנם אם הי' אומר להדי' שאכל במזיד הי' נאמן לגבי עצמו אף נגד חזקת כשרות דאף לצד שצידד בעל האבעי' דלא אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש מ"מ נאמן על עצמו יותר מחזקה, וכמ"ש תוס' שם ד"ה או אף דאין נאמן להשים עצמו רשע לפסול לעצמו מ"מ נאמן להשים עצמו רשע לפטור מקרבן, מ"מ אם לא ביאר להדי' הוי הסתם שאכל בשוגג מכח חזקת כשרות, א"כ עכשיו שאמר לא אכלתי ויש לנו ספק בלשונו אם ר"ל לא אכלתי כלל אי ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד, מספיקא אין אנו יכולין לבטל הגדת עדים אשר הוא בבירור כי חיוב קרבן ע"י עדים הוא ודאי והפטור הבא על ידי אמירתו הוא ספק כי יש לנו ספק בכוונתו ואין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב, ויש להסביר יותר, כיון דלאותו צד לא אמרינן שנאמן יותר מעדים א"כ בודאי לא עדיף אמירתו מאם הי' עדים המכחישים לעדים הראשונים והי' לכו ספק בכוונתם אם הם מכחישים לגמרי או לא או ספק אחר אשר נוכל לומר גם לפי דבריהם הדין עם הראשונים בודאי הדין דאין ספק מוציא מידי ודאי וקם עדות הראשונים וה"ה, כיון שעדים בודאי גמרו לעדותן, אבל חכמים יש לומר דסוברים אם העדים אומרים סתם אכלת חלב ואין יודעים אם הי' שוגג או מזיד והבעל דבר שכח לגמרי אין יכולין לחייבו קרבן חטאת מספק, אף שיש לו חזקת כשרות וטעמא דמילתא יש לומר, חדא יש לומר שפטור מטעם חזקת גברא שהי' בחזקת קמייתא שפטור מקרבן ואף אי נימא כיון דודאי אכל נעשה ריעותא כי נעשה מעשה שראוי להסתפק ואיתרע החזקה, וכמ"ש כיו"ב בתוס' כתובת דכ"ב ע"א ד"ה תרווייהו, ומשנה למלך בפ"ו מעדות ופ"י במס' גיטין דכ"ח ע"א ובחידושי מוהר"י טראני בפ"ק דקדושין ד"מ ע"ב והארכתי בהאי כללא בכמה דוכתי מ"מ יש לומר מטעם אחר אין ביד בית דין לכופו, דהנה הר"ן כתב במס' נדרים ד"ד ע"א בד"ה ולענין בספק צדקה והקדש דהוי ספק איסורא דאית בי' ממונא דעת הרמב"ן ורשב"א דשדינן בתר איסורא ואזלינן לחומרא ומוציאין מן המוחזק ודעת הר"ן והרבה פוסקים דאזלינן לקולא דשדינן בתר ממון ואין מוציאין ממון מחזקתו ועיין בש"ך יו"ד סימן קע"ו ס"ק ה' וסימן רנ"ט ס"ק י"ד וא"כ לדעת הר"ן אפשר לומר בספק אם חייב קרבן דהוי איסורא דאית בי' ממונא ואין מוציאין ממון מחזקתו ואין ממשכנין אותו על הקרבן ופטור ועיין תוס' שם ד"ה או דלמא בסופו וא"כ הי' פטור מקרבן היכי שאין יודעים אם אכל בשוגג או במזיד דחזקת ממון עדיף מחזקת כשרות כמ"ש הרבה ראשונים זלה"ה במס' כתובת דכ"ב ע"א ור' מאיר י"ל דסובר דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון, או דסובר בספק איסורא דאית בי' ממונא שדינן בתר איסורא, אבל לחכמים י"ל כמ"ש ולא מצי עדים לחייבו קרבן רק כשאמרו בפירוש שידעו שהי' שוגג ובגווני שכתב בשיטה מקובצת שהי' לפניו שני חתיכות, ואולם מלשון מתני' משמע שלא איירי בהאי גוונא כי לא נזכר כן ובע"כ העדים לא גמרו עדותן ולא בא החיוב קרבן רק על ידי דיבורו שאמר לא אכלתי שבע"כ הי' שוגג וכמ"ש בספר שיטה מקובצת, ולכן בעינן שדיבורו יהי' ודאי שיאמר לא אכלתי שוגג ולא מזיד אבל כשיש ספק ונוכל לתרץ דיבורו שמה שאמר לא אכלתי היינו לא אכלתי שוגג רק מזיד ליכא חיוב כלל, ולכן מספיקא פטור מקרבן כיון דעיקר החיוב בא גם על ידי דיבורו ויש לנו ספק בכוונתו הוי ספק בחיובא משא"כ בזה אומר של אבותי החיוב בא מעדים לבד כי עדים לבד גמרו לעדותן ואין צריכין לדיבורו כלל כי אם לא אמר כלל או שאמר להדיא שלא הי' רק שני חזקה הי' העדים גומרין עדותן לחיובו דכיון דיש לזה עדים שהי' של אבותיו ולזה אין לו עדים רק שאכל שני חזקה הוי חזקה שאין עמה טענה א"כ העדים גומרים לולי דיבורו ובדיבורו יש ספק אם מכחיש לעדים אם אינו מכחיש וכיון דמשמעות הענין מורה להכחיש לא מתרצינן דיבורא לפטור א"ע ומ"ש תוס' בהאי דלא לויתי לא רצו להקשות מעובדא דאביי ורבא בשבועת דמ"א דעל זה לא תירצו כלום דהתם צריכין העדים ג"כ לדיבורו ולא גמרו עדותן לחייבו כי אמרו שלוה ופרע רק מסוגי' דשבועת שם בלא"ה לא הי' קשה להו די"ל דסוברים כמ"ש תוס' במס' שבועת ד"ה כל בשם ריב"א דהתם לא מצי לתרץ דיבורו כי אמר להד"ם ואולם כוונתם היכי דליכא עדים שפרעו רק אמרו שלוה והוא אומר לא לויתי ולא אמר להד"ם דבכה"ג אפי' אביי מודה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ז הוי קשה להו לתרץ דיבורא, וע"ז שפיר מתרצו דבכה"ג העדים ג"כ גמרו עדותן לבדם לולי דיבורו שאין צריכין לדיבורו שאומר עכשיו לא לויתי כי אם שתק או אמר איני יודע הי' צריך לשלם ע"י עדים כיון שחיוב הלואה הוא ודאי, א"כ החיוב בא מהם והם גמרו עדותן לכן כשיש לנו ספק בדיבורו במה שאמר לא לויתי לא מבטלינן הגדת עדים מספיקא כי החיוב הוא ודאי על ידי עדים ובדיבורו יש ספק, והמעיין היטב בתוס' יראה שדברינו מדוייקים היטב, ולפ"ז יצא לנו לשיטת תוס' אפילו לרבא אם אמר לא לויתי והעדים אומרים לוה ופרע מתרצינן דיבורו מה שאמר לא לויתי ר"ל לא עמדתי בהלואתו כיון שהעדים צריכין לדיבורו כי לולי דיבורו פטור מלשלם דהא הם אמרו לוה ופרע כנלע"ד בשיטת תוס' ישינים ולפ"ז לפי' ריטב"א הנ"ל קשה הילכתא אהילכתא כיון דבע"כ מוכח מסוגי' דכריתות הנ"ל לרבנן דקיי"ל כוותי' מתרצינן דיבורא נגד העדים כדי שלא יהי' מוכחש מהם ואמאי קיי"ל בעובדא דנהר פקוד כאביי דלא מתרצינן דיבורא כמ"ש הריטב"א הנ"ל הא בנ"ד לא מצי עדים לחייב ממון רק בצירוף טענתו כמ"ש הש"ך בסימן פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ב ובסימן נ"ח ס"ק כ"ט דהא לא ידעו עדים דאזיל באורחא דנהר פקוד רק דידעו דאיכא מיא וא"כ העדים לא גמרו עדותן וכיון שיש ספק בהודאתו אולי מה שאמר ליכא מיא ר"ל שלא מת מחמת מיא נתרץ דיבורו ולא יהי' שום חיוב כלל כיון שיש ספק בחיוב כמו התם על ידי מגו מתרצינן דיבורא ה"נ ע"י מגו שמצי אמר שהלך בנרש נתרץ דיבורא כיון שלא גמרו עדותן ואין לומר דלא דמי להתם דהתם על ידי מגו דיוכל לטעון אכלתי מזיד מתרצינן עכשיו דיבורו כאילו אמר כן משא"כ הכא שמגו הוא שהלך בנרש ומה שמתרצינן דיבורו הוא שלא מת מחמת מיא ז"א דהא גם הכא יש לו מגו כמו התם דהא גם עתה בידו לומר שלא מת מחמת מיא ויתרץ דבריו מה שאמר דליכא מיא שלא מת מחמת מי' ודמי ממש להתם כיון שיכול לומר אכלתי מזיד ומה שאמרתי לא אכלתי היינו לא שוגג מתרצינן אנו דיבורו כאילו אמר כן ה"נ נימא כן, ואולם לכאורה אפשר לומר ביה גופא פליגי אביי ורבא בפירושא דרבנן במס' כריתות רבא סובר כיון דנפשט האבעי' דטעמייהו דרבנן באכלת חלב משום דמתרצינן דיבורא ע"י מגו הכא נמי מתרצינן דיבורא על ידי מגו ואביי סובר כתי' ריב"א שם המובא בתוס' ישנים דדוקא בקרבן מתרצינן דיבורו כדי שלא יבוא חולין לעזרה ולא בממון, אמנם קשה על רבא למה הוצרך לומר מגו דאי בעי הוי טעין דעכשיו לית לי' מגו כיון שכבר טען שהלך באורחא דנהר פקוד