שערי תורה חלק א קפט

עליו לידע ולפרש היטב גוף טענתו כדי שיזכה בדין כי כל זכותו תלי' בזה וא"כ אפשר לומר אם הי' טוען בפירוש שלא הי' שם מים מעולם הוחזק כפרן ושאני התם שענינו עדים לא הי' צריך לטעון כלל וכן בשטר וחזקה לא הי' צריך לטעון שטר אבל הכא עכ"פ הי' צריך לטעון שליכא מים וכיון ששוכר יודע שהוחזק לכל שיש מים הי' לו לפרש היטב שעכשיו נפסק המים ולדייק היטב, מיהו י"ל הא דלא פירש כן ריטב"א דסובר דאף שאמר סתם ליכא מיא יש לפרש כוונתו מן הסתם אז לא הי' מים, ומ"מ נ"מ בדברינו הנ"ל היכי שטען להדי' להכחיש האנן סהדי שמעולם לא הי' מים אי הוחזק כפרן וצ"ע

פרט ד יבואר מה דקשה לפירש ריטב"א וגם הוכחה שבע"כ סובר שאין הבע"ד צריכין לברר טענותיהם

ט יש לחקור לפי' ריטב"א הנ"ל מהא דאיתא במס' ב"ב דל"א ע"א לאחר שפסקוהו כאביי דלא אמדינן מגו במקום עדים ואינו נאמן לומר של אבותי הוא במגו דמינך זבינתי' ואכלתי שני חזקה, אם חזר וטען ואמר אין דאבהתך הוא וזבניתי' מינך והאי דאמרתי לך דאבהתי' הוא דסמוך עלי' כדאבהתי טוען וחוזר וטוען וסובר עולא דטוען וחוזר וטוען ופי' רשב"ם שיכול לתרץ דבריו הראשונים אע"פי שמכחישין קצת כיון דלא מכחיש לגמרי ונהרדעי סוברי' אין טוען וחוזר וטוען וקיי"ל כעולא דיכול לחזור ולטעון לתקן דבריו הראשונים אפילו בפירוש רחוק ואפי' לנהרדעי באם אומר אח"כ של אבותי שלקחו מאבותיך יכול לחזור ולטעון דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף, וא"כ לפמ"ש רמב"ם ריש פרק א' מטוען ונטען הלכה א' וש"ע ח"מ ריש סימן ע"ה שב"ד אומרים לתובע ונתבע לברר דבריהם שלא יהי' לשון סתום וכשיכול לברר דבריו ואין אחד מצדדים רוצה לברר מפסיד כדאי' שם בשם ר"אש ומרדכי ועיין בדרכי משה שם ס"ק א', ולפמ"ש הרב המגיד שם הוא מדינא דגמרא כי כתב לזה סמך מגמרא וא"כ אם אחר כך הי' טוען להדי' שמה שאמר מעיקרא שליכא מיא רצונו הי' שמת בלי מיא הי' נאמן לחזור ולטעון אף שהוא פירש רחוק וא"כ מה נחלקו אביי ורבא הוי להו לבית דין לשאול את פי השוכר כוונתו, אם רצונו מה שאמר ליכא מיא שמת בלי מיא ואם יפרש דבריו שמת בלי מיא אמאי אינו נאמן לאביי דדוחק לומר דאביי סובר כנהרדעי דקשה הילכתא אהילכתא דקיי"ל כאן כאביי וקיי"ל כעולא, ואם יאמר להדי' שלא הי' מיא לפי דבריו גם רבא מודה דאינו נאמן, וכמו כן קשה בסוגי' דמס' בבא בתרא הנ"ל דהוי להו לבית דין לשאול מיד מתחילה שיברר כוונתו, דהתם יש לפרש בלשונו של אבותי שלקחו מאבותיך, ובע"כ לרבה ור' חסדא מפרשינן כן בכוונתו לתרץ שלא לסתור המגו, וקשה במאי פליגי אמוראים שם הא בית דין מחויבים לברורי ולשאול כשיש לשון הסתום בנידון דידן ובנידון דהתם, ולכאורה אפשר לומר הא דצריכין לשאול אותו שיברר דבריו היינו כשאומר לשון הסתום המשתמע לתרי אפי אבל אם אמר לשון שנוטה לפירוש אחד, ויש פירוש אחד רחוק בכוונתו לא צריכין הבית דין לשאול פי' שיפרש כוונתו אף אם אחר כך הי' מפרש דבריו הראשונים אף פירוש רחוק הי' נאמן, מ"מ מסתמא אמרינן כוונתו לפירוש הקרוב והוי בירור בכוונתו ולא צריך בירור יותר ועיין תוס' ב"ב דל"א ע"א ד"ה מה, ואולם בזה נחלקו רבא סובר מחמת שיש לו מגו תפסינן פירוש רחוק כאילו הי' פירוש קרוב ג"כ כדי שלא לסתור המגו והוי כאילו אמר לשון הסתום המשתמע לתרי אפי וצריך באמת לברר הדבר ופעולת המגו אינו מועיל רק לענין זה שחל החיוב על הבית דין לשאלו שיברר להדי' כוונתו ואין יכולין לפסוק בלי בירור ואביי סובר דלא אלים כח מגו והוי כאילו כבר בירר טענתו ואין צריכין הבית דין לשאלו, אבל לא משמע כן בלשון הש"ס

י ונראה להביא ראי' לשיטת מ"ו זקיני הב"ח זלה"ה שכתב בח"מ סימן ע"ה הובא בש"ך שם ס"ק ד' שאם התובע תבעו בסתם והוא משיב ג"כ בסתם אין בית דין נזקקין אלא אומרין לשניהם פירשו טענותיכם, ואם אינם מפורשים פוסקים הב"ד כאילו פירשו יע"ש, ומשמע אפילו אם התובע מברר טענתו מעצמו ואולם לא הפציר שהנתבע יברר טענתו אין ביד בית דין לכוף לברר ועיין בסמ"ע שם ס"ק ה' דכן משמע שם דוקא כשבע"ד ביקש כופין לברר וא"כ יש לומר דעובדא מיירי שהתובע לא ביקש מהנתבע לברר טענתו ובכה"ג פוסקין בסתם כאילו בירר ונחלקו אביי ורבא, רבא סובר על ידי מגו מתרצינן דבריו ואביי סובר דלא מתרצינן דבריו מדעת עצמינו ואולם יותר י"ל כפשיטות דריטב"א חולק על הרב המגיד הנ"ל וסובר כמ"ש במרדכי בפ"ק דב"מ סי' רכ"ב על הא דאמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וז"ל מצאתי בשם ר"ת דמתוך סוגי' זו משמע קצת שאין לברר הטענות מ"מ לאחר התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותיקנו שצריך לברר עכ"ל וכ"כ הרא"ש במס' שבועת דמ"ב ע"א ובר"ן שם, וא"כ אביי לשיטתו שפיר קאמר וכן יש לומר דבזה סובר רבא כאביי דאין צריכין הב"ד לברורי ולשאול לו שיברר כוונתו היטב וסובר רבא דמתרצינן דיבורא מדעת עצמינו ואביי סובר דלא מתרצינן דיבורא וא"ש

פרט ה יבואר מה שיש לדקדק לפי' ריטב"א הנ"ל וגם יבואר סוגי' דמס' כריתות די"ב

יא גרסינן במס' כריתות די"א ע"ב שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר' מאיר אם הביאו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ופטור, וכתבו בתוספת ישינים וז"ל אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר דלא דמי לעדים המעידים על מיתה שהם גמרו הדברים בו שהתרו בו ועבר והזיד אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג הוא עכ"ל וגרסינן עלה שם די"ב אבעי' להו מאי טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי ופטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור ומאי נ"מ למיפשט מיני' לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום נאמן כו' לא שנא טומאה חדשה ולא שנא טומאה ישינה, ואי טעמייהו משום מגו פטרו להו רבנן מטומאה ישינה משום מגו דאי בעי אמר טבלתי פטור כי אמר נמי לא נטמאתי פטור דאיכא למימר מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי אבל טומאה חדשה מחייבי יע"ש דנפשט האבעי' משום מגו כמ"ש רש"י ורמב"ם בפ"ג משגגות הלכה א' וכתבו בתוס' בד"ה לא וז"ל ולר' מאיר אע"ג דמתרץ דיבורי' לא מהימן דהוי מה לי לשקר במקום עדים, והא דאמרינן בכמה דוכתי' לכ"ע מגו במקום עדים לא אמרינן היינו במקום שגמרו עדותן כדפרישית ובההיא דפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי כו' אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבינתי' כו' ואביי אמר במקום עדים לא אמרינן והתם מתרץ דיבורא דהא דאמר של אבותי דסמכינא עלה כדאבהתא, אלא התם הוי עדים גמורים, וכן בההיא דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו נאמן במקום עדים שאמרו שלוה, ואמאי הא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, וליהוי נאמן לומר לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי אלא התם עדים גמרו לעדותן, וריב"א אומר דלא מהמנינן לי' במקום עדים להפסיד חבירו אפילו במתרץ דיבורא אלא דוקא הכא לפוטרו מקרבן שלא יבוא חולין בעזרה ובהכי ניחא האי דחזקת הבתים עכ"ל ועיין בתוס' ד"ה דלמא שכתבו ג"כ לרבנן שהטעם משום מגו מתרצינן דיבורא, ודבריהם מחוסרין הבנה במ"ש הלשון גמרו עדותם, שאם רצונם לומר כיון שלא גמרו עדותן לא מהני עדותן מצד חוקת התורה כי התורה אמרה דבר שלם ולא חצי דבר, והיינו שצריכין לומר דבר ברור וכיו"ב כתב בב"ש בסימן למ"ד בשם הג"א (והוא טעות הדפוס וצ"ל מרדכי) דאם העדים מסופקים אם הי' קרוב לו או לה לא חלין הקדושין כלל דהוי כאילו קידש בלא עדים ומבואר שם הטעם משום דתורה אמרה ע"פי שנים עדים יקום דבר גלי תורה שבעינן שיראה דבר ברור וכשרואין ספק הוי כלא ראו כלל, ולא מהני עדותן אפי' לשווי' ספק ועיין בחידושי פני יהושע במס' קדושין די"ב ע"ב בד"ה ולאו ובקונטרס אחרון לקדושין סימן ט' וכיון שלא יוכלו לומר דבר שלם ולגמור עדותן לא מהני דזה אינו דא"כ למה צריכין אנו לתרוצי דיבורא אפילו אם לא מתרצינן כלל וכוונתו לא אכל כלל ג"כ נאמן נגד עדים הפסולים מן התורה כיון שהם בעצמן אין יודעין כי אם בצירוף דיבורו, ובע"כ צריך לומר כיון דעדים ראו המעשה כל מה שהי' יכולין לראות סגי והוי דבר שלם, ודמי למ"ש תוס' במס' בבא קמא ד"ע ע"ב, דאטו יכולין לידע מחשבתו אי אכל שוגג או מזיד ועיין בתוס' ישנים שם ע"ב ד"ה דאי בעי אמר