שערי תורה חלק א קפו

דע"פי הטבע והדעת מכרעת שהם משקרים, והתורה לא נתנה להם נאמנות רק אם אומרים דבר שאינו נגד החוש והטבע והשכל דליכא הוכחה שמשקרים, משא"כ בכה"ג שיש הוכחה שמשקרים, אף שיש להם חזקת כשרות מ"מ הוא רק בגדר חזקה ואנן סהדי שהענין בטבע או השכל או החוש עדיף דוק ותשכח כדברי

ה ונלענ"ד להביא ראי' שכן הוא דעת רבינו הגדול רש"י זלה"ה דהנה אי' במס' חולין דצ"ח ע"ב בהא דאמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים כתב רש"י וז"ל היכי דבדקינהו ולא יהיב טעמא כו' ולקמן בדצ"ט נמי אמרינן יש בהן בנותן טעם בין שיש בהן כו' ולא יהיב טעמא בעינן נמי ששים לבטולי כדלקמן דאמרינן אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהם להעלות במאה ואחד מותר דאמדינן אין בהם להעלות בק"א אלא בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר יע"ש, א"כ דעת רש"י אפילו אם טעם כהן ואמר שאין בו טעם תרומה מ"מ בעינן ששים ומזה הוכיחו הפוסקים דעת רש"י דבאיסור והיתר במין בשאינו מינו בעינן ששים וקפילא וראשונים ז"ל חולקים ע"ז וסוברים דבחדא סגי ועיין תוס' שם דצ"ח ע"א ד"ה כל ודצ"ט ע"א ד"ה אלא, ויש לחקור לשיטת רש"י לפי מה שכתב במס' גיטין ד"ב ע"ב בהא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומקשה הש"ס אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא פי' רש"י דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורא גופא, והוכיח מכאן הנמוקי יוסף וכן קיי"ל ביו"ד סימן קכ"ז סעיף ג' בהג"ה בחתיכה משני חתיכות נאמן העד לברר איזה חתיכה אסור ואיזה חתיכה מותר והטעם אף דאיקבע איסורא איקבע נמי התירא וא"כ ה"ה כשאיסור נפל בהיתר אף שאיקבע איסורא איקבע נמי התירא וקשה אמאי אינו נאמן הכהן אפילו בפחות מששים כשאמר שאין בו טעם תרומה כדין עד אחד שנאמן באיסורא באיקבע התירא ואיסורא, ודוחק לומר כי כן הי' החוקה כי מנלן לתלמודא לומר כן הא קרא דזרוע בשילה י"ל שאיירי שאינו טועם, ואולם לשיטת רמ"א לק"מ, כי ז"ל רמ"א שם בסי' קכ"ז כל היכי דאתחזק דבד באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ הי' בידו לתקנו כו' יע"ש וכן הסכים הש"ך בספר נקודת הכסף דחתיכת בשר שאינה מנוקרת כיון שדבק בו הוי כחתיכה אחת ומיקרי אתחזק איסורא, וה"ה כשאיסור נפל ומעורב בהיתר כיון שאין נפרד כל חתיכה בפני עצמו הוי איתחזק איסורא אמנם בט"ז ס"ק וי"ו שם השיג ע"ז ודוקא בטבל וכיוצא בו שהי' אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא הי' שום היתר התיקון בכל הכרי הזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקתו להתירא, אבל בשר שאינו מנוקר כלל הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים וחלב שיש בו ואסור מחמת ספק ודמי למ"ש אח"כ דאם הי' שני חתיכות אחד של היתר ואחד של איסור ע"א נאמן לומר של היתר וזהו פשוט דאפילו איסור והיתר מחוברים יחד שייך דין זה והיינו ממש דין כבשר שאינו מנוקר דאסור מכח ספק שמא יפגע באיסור מה שהוא מותר אחר התיקון הי' מותר גם קודם התיקון אלא שלא הי' מבורר ואין שייך לומר דאתחזק איסורא, בודאי בהאי חתיכה יע"ש הרי דסובר כיון דבשר לא נתחזק לאיסור מצד עצמו רק מכח תערובת איסור שבו נאמן עד אחד לומר זה הוא ההיתר ואין בו איסור כיון שאיסור לא הי' ודאי וא"כ ה"ה כיון שאנו מסופקים אם נתן איסור בהיתר טעם לא נוכל לומר שנעשה כולו איסור, דהא כמו שאיקבע איסור איקבע נמי התירא וכיון שהיתר לא נאסר שיהי' נהפך לאיסור רק כשקיבל טעם דהוי כולו איסור דטעם כעיקר דאורייתא, אבל כשיש ספק אי אפשר להוציא מחזקה קמייתא חזקת היתר דק בדבר ברור ואף שאי אפשר להוציא גם החזקת איסור כי אם בדבר ברור מ"מ הוי כחתיכה משני חתיכות דאף שמחובר ביחד הוי כשני חתיכות דנאמן עד אחד כיון שאין ההיתר נעשה איסור, ואולם על זה יש שתי תשובות חדא דהתם אינו סותר לחזקת איסור רק מברר איזה חתיכה אסורה ואיזה חתיכה מותרת, משא"כ הכא כשאומר שאין בו טעם איסור סותר לחזקת איסור ותו י"ל דהכא הוי אתחזק איסורא ולא איקבע התירא דחכמינו זלה"ה חקרו ע"פי עוצם בינתם ועומק שכלם הקדוש או ע"פי טבעי המאכלים דדרך איסור ליתן טעם ברור בהיתר עד ששים ולמעלה מס' סובר רש"י דהוא ספק ולית לי סברת תוס' שם דצ"ח ע"א בד"ה לחומרא דזמנין דפוסק בפחות מששים, ולכן אין העד נאמן נגד חזקה, כיון שחכמים חקרו מכח שכלם שכן הוא הוי בגדר אכן סהדי, ולכאורה זה מוכרח דרש"י סובר דלמטה משמים איכא חזקה שיש טעם האיסור בכל התערובת דאם הי' ספק ואינו נאמן מצד שסותר לחזקת איסור כנ"ל הא לרש"י גם כשיש ס' בעינן טעימה ובע"כ סובר דהוא רק ספק דאם הי' ודאי איסור אמאי נאמן הרי היכי דיש ספק אם יש בו טעם נאמן עד אחד אף שסותר לחזקת איסור שמתיר לאכול איסור המעורב ודוחק לומר בששים נוטה להתיר יותר מלאיסור כי בכה"ג הוא בגדר ספק הרגיל א"ו כמ"ש בלמטה ג"כ איכא חזקת איסור מחמת ודאי שבודאי נותן טעם שכך הוא חוקת התורה לכן אינו נאמן, ובששים כיון שיש ספק ואיקבע התירא ואיסורא נאמן העד אף שסותר לאחת הן אם סותר האיסור או אם סותר להיתר כיון שיש לו צד המסייע ולא דמי לאתחזק איסורא שליכא היתר כלל כיון שכל חתיכה אסורה ואם תאמר לפי מה שהוכחתי בכללי עד אחד אפילו לדעת ש"ות ריב"ש בסימן קפ"ב שהשיג על תשב"ץ חלק א' סימן ע"ה דסובר דעד אחד נאמן בממון במילתא דעבידא לאגלוי רק דאינו נאמן כדאי' בש"ע חושן משפט סוף סימן למ"ד וכמ"ש בספר כנסת הגדולה שם כוונתו, מ"מ כתבו גדולי אחרונים זלה"ה היכי דהוא ודאי עבידא לאגלויי וקל בידינו לברורי עד אחד נאמן מדאורייתא אפילו נגד חזקה דמתיירא לשקר וכדמוכח במס' גיטין די"ט ע"א בשטרי פרסאי ובחושן משפט סימן מ"ט וא"כ ה"ה הא בקל בידינו לברורי ולשאול פי כהנים אם יש בו טעם, והם יהי' נאמנים כי עדים נאמנים בכל מקום וא"כ ליהמן אפילו עד אחד כשאומר שאין בו טעם דמתיירא לשקר דז"א דחזקה בא דהוי כאנן סהדי שנותן טעם עדיף מחזקה דמילתא דע"לאג לא משקר דהא ישנו במציאות בני אדם שמשקרים אפי' בעבידא לאגלוי, אבל דבר שחכמים חקרו בעוצם בינתם שיש בו טעם הוי כאנן סהדי, ותו י"ל דהא דאמרינן במילתא דע"לאג לא משקרי היינו היכי שיתברר לכל העולם ששקר הגיד אשר לא יוכל למצוא טענה ואמתלא לדבר שהעיד משא"כ הכא לפמ"ש קמאי זלה"ה לכן בעינן קפילא שיודע להבחין הטעם א"כ בעינן לזה הבחנה רבה אפי' אם, יכחישהו לא יהי' נתפס לשקרן כי יאמרו שלבו אנסו שחשב שאין בו טעם ויש לי ע"ז ראיות רבות כאשר יבואר בעז"הי בכללי עגונות אמנם קשה על גוף הברייתא אמאי איתא דבעינן דוקא ששים, ואם אין בו ששים אסור הא הוי מצי למיתני תקנתא דהא אפשר ע"פי שני כהנים דהא עדים נאמנים בכל מקים אטו מיירי הברייתא במקום שאין שם כהנים המבחינים הטעם ודוחק לומר דזהו פשיטא הא כמה פעמים קמ"ל במתני' ובברייתא הדין בשני עדים אע"כ לשיטת רש"י אפילו אם יאמרו שני כהנים הבקיאים בטעימה שאין בו טעם בפחות מששים אינם נאמנים, ואמרינן הני סהדי שקרא נינהו כיון דהוא נגד דברי חכמים מה שחקרו ע"פי חוקת התורה בעוצם בינתם או ע"פי טבעי מאכלים שנותן טעם בפחות מששים אינם נאמנים וכעין שכ' ח"צ שם בשם תשובת רשב"א בענין טריפה אינה חי' שנגד חקירת חכמים אינם נאמנים העדים והחולקים על רש"י סוברים, דפסיק הטעם בפחות מס' לכן נאמן אפי' ע"א אבל בעלמא י"ל דמודו לשיטת רש"י וכמש"ל דאנן סהדי באופנים הנ"ל עדיף מעדים ואין להקשות לפי דברינו הא קיי"ל עדים נאמנים נגד חזקת ממון לפי מה דאי' בש"ס דב"מ ד"ג ובתוס' ד"ב הוי בגזל אנן סהדי מה שמוחזק, דז"א דבע"כ לאו כל אנן סהדי שווין וחזקת ממון אינה חזקה המכרעת שכן הוא אבל דבר שחכמינו ז"ל חקרו מכח שכלם או מכח טבעי אלים טובא וי"ל דעדיף מעדים כן נלענ"ד

ה ולפ"ז נבוא ליישב שיטת רמב"ם בפ"ה שפי' במס' ב"מ דפ"א שהי' עדים מעידין שהי' שם מים ולא פי' כרש"י הנ"ל ובהנ"ל א"ש דהנה ראשונים ז"ל הקשו והובא בס' שיטה מקובצת שם מ"ט דרבה דכח מגו יהי' עדיף מעדים ואולם י"ל לפי מאי דאי' במס' קידושין דס"ד ע"ב מוקי אביי מחלוקת ר' ור' נתן ר' סובר מה לי לשקר כעדים דמי ואתי עדים ועקרי חזקה ור' נתן סובר מה לי לשקר כחזקה דמי, ואף דרבא מעיקרא מוקי בגווני אחרינא י"ל במסקנא כששמע דברי אביי קיבל ממנו וגם לפמ"ש תוס' הגי' הוא רבה וכתב שם הר"ן דקיי"ל הלכה כר' מחבירו, ואע"ג ברפ"ק דב"ב ד"ה אבעי' לן אי אמרינן