שערי תורה חלק א קעה

דאפסדת אנפשך מה שלא פרשת לי כוונתך כי אני דמיתי שכוונתך הי' שאזרוק לכל מקום שיהי' כיון שאמרת לי זרוק לי חובי והפטר ויש לכוין כן בלשונם דוק ותשכח ולכן דוקא היכי שאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין פירש להדי' כוונתו, וכן היכי דאמר סתם זרוק לי חובי כיון שלא אמר והפטר הי' לו ללוה לדייק בלשונו ולשאול כוונתו דמן הסתם זרוק ושמור קאמר משא"כ היכי שאמר והפטר סמך הלוה על זה שכוונתו הי' בכל אופן ויוכל לטעון אני פרשתי כוונתך לכל מקום שאזרוק אפטור מחובי וקיימתי דיבורך ופשע המלוה ולא הלוה ואין לו ענין לדין אינו יודע אם פרעתיך דאף שיש לנו ספק בכוונתו מ"מ הלוה שהוא מוחזק בממון יכול לטעון שהוא הבין כוונתו על אופן זה, ורשב"א וה"המ לית להו סברא זו ואכתי צ"ע (וקצת י"ל דטעמייהו דטו"מ דעכ"פ הוי המלוה גרמא בנזקין אף שלא כיון להזיק דהא ע"י דיבורו נעשה היזק ללוה וחיוב לשלם לציד"ש וס"ל כפוסקים שהבאתי בפרט הקדום היכי דחייב לציד"ש מהכי תפיסה ואם שילם הלוה את חובו ואח"כ תפס ממלוה מכח גרמא מועיל לכן אינו מחויב לשלם כיון שתופס בממון ודוק וצ"ע בזה) ולכאורה מוכרחין אנו לפרש כן כוונת הפוסקים הנ"ל דאל"כ תיקשי קו' אחרת דהנה כוונת רשב"א במ"ש דחייב כשאומר זרוק לי חובי וה והפטר כשהוא קרוב ללוה נראה משום דדייקינין בתיבת לי שר"ל שיהי' שיהי' ברשותי וכמ"ש רשב"א בחידושיו להדי' וז"ל הסמ"ע דאמר זרוק לי חובי והפטר קשה לי א"כ קרוב ללוה אמאי חייב ויש לומר דכי קאמר זרוק לי חובי והפטר זרוק לי בתוך רשותי קאמר וכיון שקרוב ללוה לא בא לתוך רשות המלוה עכ"ל והוכחתי בכמה דוכתי אף דקיי"ל ל כחכמים דר' מאיר בערכין ד"ה דאדם מוציא דבריו לבטלה דוקא כשאומר להדי' לשון הסותר לפירושו כמו התם שאמר להדי' בלשון ערך לא מפרשינן כוונתו לשם דמים אבל היכי שאמר לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן שמסתמא אמר באופן המועיל ולא הוציא דבריו לבטלה, וכן משמע להדי' במס' גיטין דל"ב ריש ע"ב, וא"כ כיון שאמר זרוק לי חובי והפטר ולא אמר זרוק חובי והפטר אמרינן דלא מוציא דבריו לבטלה במה שאמר לי וכוונתו הי' לי לרשותי, וא"כ קשה על תוס' ורמב"ם וטור ובע"הת ומחבר אמאי סוברים דפטור הלוה כשאמר זרוק לי חובי והפטר אפילו אם הוא רחוק ממלוה וקרוב ללוה ומשמע להדי' מסתימת דבריהם דמיירי בכל גווני אף כשמלוה אומר ברי הא בכתובת די"ב ע"ב מוכח דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון מכ"ש חזקה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהוא בגדר חזקה דאתיא מכח סברא דאלים משאר חזקות כמ"ש מהרי"ק בשורש ע"ב ומוהרי"ט בתשובה, וגם יש למלוה סיוע חזקה קמייתא שהי' בחזקת חיוב ותו די"ל דאיכא עוד חזקה המסייע לו דהוי כנעשה כאומר זרוק לי חובי לרשותי דאטו בשופטני עסקינין דשדי זוזי בכדי כמ"ש בס' קרבן עדה בביאורו לירושלמי בפרק הזורק ה"ג, ואמאי ל"מ כל הני חזקות להוציא ממון, אבל לפמ"ש א"ש דאף שיש לב"ד אלף חזקות והוכחות בכוונתו מ"מ כל שלא פירש להדי' יוכל הלוה לטעון אני לא דייקתי בלשוני וטעיתי בכוונתך כיון שאמרת לשון הסתום וצ"ע העולה מזה דשיטת טור ומחבר בסימן ע"ב סעיף י"ד מוכח שחולקים על ראנ"ח וכן נראה דעת סמ"ע וטו"ז וש"ך שם שלא השיגו על דין הלז ולפ"ז שיטת הש"ך בסי' רל"ב ס"ק י"ג וסקט"ו תמוה דבלא"ה הי' מקום לישב ע"פי דברי ראנ"ח אבל לפמ"ש בע"כ חולק הש"ך וצ"ע

י ולכאורה יש להביא ראי' דלא כראנ"ח מהא דאי' בב"ק דקי"ב ע"א ת"ר הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבין לשלם קטנים פטורין מלשלם, ואם אמרו גדולים אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורים, ומקשה הש"ס משום דאמרו אין אנו יודעים פטורים ופירש"י וז"ל בתמי' הואיל ויודעים שבגזילה באה לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף עכ"ל והוצרך רבא לוקמי בברי שאמרו יודעין אנו חשבונות שחשב אבינו ובביאור דברי רש"י מבואר בפשיטות כוונתו דהוי א"י אם פרעתיך דהא ודאי בא הגזילה לידו, וכן מצאתי בספ"י דהא קיי"ל ב"וש לאו עדיף, וגם רבא איירי שם והוא סובר בב"ב דקל"ה ע"א דלאו עדיף אע"כ כמ"ש, וראיתי בשיטה מקובצת בחידושיו לב"ק שכתב בשם הר"אש להקשות על דש"י, וז"ל ולא נראה האי לישנא דמשמע דלא פריך אלא למ"ד ב"וש ברי עדיף יע"ש שדחה פירש"י ולכאורה דבריו תמוהין דכוונת רש"י בכה"ג כ"ע מודו דחיוב משום א"י אם פרעתיך והא הכא לא הו"ל למידע דיורשים אין להם למידע במילי דאבוהו ואפ"ה סובר רש"י, דיש לו דין א"י אם פרעתיך ודלא כראנ"ח: אמנם ז"א דהא בלא"ה קשה דמבואר בבעל התרומת שער ל"ח חלק ג' סעק"ד וטוש"ע בח"מ סימן ע"ה כשטוען יורש איני יודע אם פרעתיך פטור ובעכצ"ל דשאני התם כמ"ש בע"הת שם וז"ל ואע"ג דאמרינן שאם אמר הלוה א"י אם פרעתיך שהוא חייב מפני שאין ספק מוציא מידי ודאי ה"מ בלוה גופא דהו"ל למידק ומדלא דק ולא ידע אי פרע או לא איהו דאפסיד אנפשי', אבל יורש כיון שאנו טוענים לו ודלמא אי הוה אבוהן קיים הוי טעין פרעתי ומהמנינן לי' יורש משתבע שבועת היסת ונפטר שיורש לא פשע בדבר שא"י הפרעון הלכך נעמיד הלואה בחזקת דפרעיה דהא לפרעון קיימא ועביד אינש דפרעי' לאחר זמנו ובודאי דמי דפרעה הוי ואע"פי שיש חולקים בסברותינו כך נ"ל עכ"ל והיינו דוקא בפרעון דעביד דפרעי' משא"כ בגזילה כבר כתב הר"אש שם דגזלן אינו מצוי שיקנה הגזילה מן הנגזל וכיון שגזילה בעין היא בחזקתו, ולכן אין נאמנים היורשים דיש קצת רגלים לדבר המסייע לנגזל, וא"ש ולא מוכח מידי ואדרבה המעיין בלשון בע"ת משמע להדי' כראנ"ח דוקא היכי דהי' לו למידק אבל היכי דלא מצי למידק אפי' בלוה גופא פטור מלשלם, וכן ראיתי במשנה למלך בפ"ד מפקדון הלכה א' בהג"ה שהביא דברי בע"ת הלז שסובר כראנ"ח, וא"כ דין הלז במחלוקת קמאי שנוי' רא"ה ובע"ת נחלקו בזה, וק"ק שטור ומחבר בסימן ע"ה סט"ז נמשכו אחר סברת בעל התרומת ובסי' ע"ב ס"די כתבו להיפך וצ"ע לדינא

פרט ו יבואר היכי דמלוה ולוה מסופקים בפרעון אי חייב לשלם

יא יש לברר היכי ששניהם מסופקים בפרעון אי חייב לשלם, הנה המעיין בריף והר"אש במס' ב"ק דקי"ח ע"א מבואר שם דוקא היכי דתבעו חבירו ור"אש ביאר דבריו שאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י אם החזרתי לך חייב משמע בששניהם מסופקים פטור מלשלם בדיני אדם וכן נראה דעת רמב"ם בפ"א מהלכות טוען הלכה ט' וכ"כ בטור וש"ע ח"מ סימן ע"ה סעיף ט' ועיין בש"ך שם סע"ק ס"ה: וכן משמע להדי' מש"ס בב"ק דקי"ח שם דקאמר היכי דמי אלימא דלא קא תבעי לי' רישא נמי דלא קא תבע לי' אמאי חייב יע"ש אף שיש לדחוק ולדחות מ"מ המעיין יראה מכן הוא: אמנם בחידושי רשב"א במס' גיטין דע"ח ע"ב משמע להיפך דבהאי דאיתי במתני' שם מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומוקי רבה ור' יוסף שנחלקו בזה שני כיתות עדים כתב שם וז"ל הקשה הר"ר אלחנן ז"ל א"כ הא דקתני לענין החוב מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשני כיתי עדים, ואמאי יחלוקו אדרבה הוי לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' ותירצו בתוס' דהכא לתרווייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתי' שהוא מחויב לו הלוה קודם שנולד ספק זה, וללוה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' הלכך יחלוקו וא"ת הו"ל כמנה הלויתך ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בב"ק דקי"ח שהוא חייב יש לומר שאני התם דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי כולד ספק זה לפניך הלכך יחלוקו עכ"ל ואי נימא דסובר כפוסקים הנ"ל לא קשה מידי קושי' רשב"א מדין א"י אם פרעתיך דהכא איירי ששניהם טוענים ברי מלוה טוען ברי שהי' קרוב ללוה ולוה טוען ברי שהי' קרוב למלוה או ששניהם אינם טוענים ואין לו ענין לא"י אם פרעתיך דהוא בברי ושמא ואין לומר דקו' הרשב"א הוא כיון דתנן במתני' מסתמא מחצה על מחצה יחלוקו משמע דמיירי בכל גווני אפי' היכי דמלוה טוען ברי ולוה שמא דבכה"ג הוי א"י אם פרעתיך, דזה אינו דשאני התם דליכא הכחשת עדים אלים הברי בצירוף חזקת חיוב להוציא ממון כמש"ל בכמה דוכתי, משא"כ הכא דיש שתי כיתי עדים שמכחישין זו את זו מה מהני ברי, אטו מי עדיף ברי של המלוה כאילו הי' לו עוד עדים המסייעין לו שהי' קרוב ללוה והא תרי כמאה עדים וכיו"ב כתבו תוס' במס' בבא בתרה דל"א ע"ב ד"ה וזו דמגו לא יוכל לסיוע יותר משני עדים ותרי כמאה אע"כ דמשמע דסוברים אפילו היכי דליכא ברי המסייע למלוה חייב הלוה לשלם כדין א"י אם פרעתיך וחזקת חיוב לבד מהני וכבר העיר בזה בקיצור נמרץ הגאון מו"ה יעקב כולי זלה"ה בעל מגיה למשנה למלך בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' וכתב שבס' בני שמואל סימן ט"ז הוכיח משיטת רשב"א שסובר אפילו