שערי תורה חלק א קעד

דאם לא אמר והפטר אף שאמר זרוק חובי סתם לא נפטר בזריקתו וחידוש כזה הו"ל לפרש וכן בס' כנסת הגדולה בהגהותיו על הטור בסי' ק"ך ס"ק א' כתב שדבריו לא נהירין ועיקר קושי' במחילה מכבודו הרמה לק"מ בפשיטות דהא אי' במתני' וכן לענין בעל חוב אמר לו בע"ח זרוק לי חובי מדנקיט אמר מוכח דאם לא אמר בסתמא הוא באחריות הלוה וא"כ מקשה בפשיטות בממ"נ במאי קמיירי ר' יוחנן אי מיירי בסתמא דלא פירש מאי קמ"ל ר' יוחנן הא מוכח כן ממתני' ובע"כ כוונת ר' יוחנן אפי' בדפריש המלוה וא"כ קשה עליו ממתני' דאי' להיפך אמנם קשה דהנה בתשובת מוהרש"ך חלק ב' סימן י"א כתב דהא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריות עד שיגיע ליד המלוה ואם זרוק בפניו ונאבדו חייב הלוה באחריותן היינו דוקא בהלואה מטעם עבד לוה לאיש מלוה, ועיין בש"ך בסימן ק"ך ס"ק א' שנראה שכיון לתשובה זו וא"כ היכי דלא שייך האי טעמא כגון בכתובה שכתבו תוס' במס' כתובת די"ו ע"ב ובס' שיטה מקובצת שם ד"ה כותבין שובר דלא שייך עבד לוה לאיש מלוה וכה"ג אז אם זרקן בפניו ונאבדו פטור מאחריות ואולם מסתימת הש"ס ופוסקים משמע להדי' דלא כרש"ך דבכל גווני הוא באחריות הנתבע עד שיגיע ליד שכנגדו ממש וכאשר השיג עליו במשנה למלך בפי"ו ממלוה ה"א וכתב שהפריז על המדה דאין לו ענין עבד לוה לאיש מלוה, וא"כ הד"ק הנ"ל לדוכתי' דלמא מיירי ר' יוחנן בסתמא כמ"ש הג"ת וקמ"ל דהוא באחריות החיוב עד שיגיע לידו ממש וא"ל מאי קמ"ל היינו מתני' דז"א דבמתני' אי' וכן לענין חוב א"ל בע"ח כו' זכה המלוה כו' הוי אמינא דוקא במלוה דשייך עבד לוה לאיש מלוה בעינן אמר אבל בכתובה וכה"ג דלא שייך עבד לוה אפי' לא אמר יכול לזרוק בעל כרחו בפניו קמ"ל ר' יוחנן אפי' היכי דלא שייך עבד לוה הוא באחריותו ולכן דייק ר' יוחנן ואמר ולא לדבר אחר ולא אמר ולא לענין חיב שרצה לשלול כל ענינים אפי' היכי דלא שייך עבד לוה, ונלענ"ד דלכן מוקי הש"ס מילתא דר יוחנן בגווני הנ"ל ולא מוקי בסתמא אבל בפי' זרוק לי חובי מהני דהש"ס סובר לסברה פשוטה דבעינן דוקא והפטר או בתורת גיטין וטעמא דמילתא נראה דהיכי דאמר זרוק לי חובי ולא קאמר והפטר עכ"פ לא יצאנו מידי ספק בכוונתו דאף אי נימא לפרש שר"ל זרוק לי ואשמרנו מ"מ יש לפרש כוונתו זרוק ושמור קאמר כאשר כן הוא אליבא דאמת והוי קשה לתלמודא אמאי תני סתם במתני' קרוב למלוה נפטר הלוה ומשמע בכל גווני אף אי המלוה טוען ברי שכוונתו הי' זרוק ושמור וסתמא דמילתא כן הוא דאם מודה הודאת בע"ד כמאה עדים, ודוחק לומר דאיירי היכי דהודאתו לחוב לאחרינא דסתמא קתני וגם דוחק לומר שאיירי שאומר בעצמו שמסופק בכוונתו ועיין בתוס' במס' שבועת ד"ך ע"א ד"ה לישנא וכיון שלוה בע"כ אי אפשר לטעון ברי דהא לא יוכל לידע כוונתו הוי כמו אינו יודע אם פרעתיך כיון שקודם שנולד הספק הי' המעות באחריות הלוה גם עכשיו עומד באחריותו ואף דלא הו"ל לידע כוונתו מ"מ חייב הלוה משום דברי גרוע וחזקה קמייתא מהני להוציא ממון, לכן מוקי הש"ס כוונת מתני' שאמר כן להדי' זרוק חובי והפטר שמוכח מלשון והפטר שהוסיף שכוונתו הי' כשיהי' קרוב למלוה יפטור מחובו, משא"כ כשאומר זרוק לי חובי סתם כיון שיש עכ"פ ספק בכוונתו חייב לשלם אפי' בקרוב למלוה דיוכל המלוה לטעון כוונתו הי' זרוק ושמור, כיון דלולי דיבורו חייב הלוה לשלם ועיקר הפטור בא מדיבורו בעינן שלא יהי' ספק בכוונתו וכשיש ספק אוקמי הדבר בחזקת קמייתא דהיינו חזקת חיוב ואפשר לומר בדרך פלפול דאמר כן לר' יוחנן לשיטתו דסובר בכתובת די"ג דברי ושמא לאו עדיף כשטוען הלוה אינו יודע אם נתחייבתי לך וקשה קו' הש"ס ממתני' דסובר ר"ג דנאמנת וצריך לומר כתי' הש"ס שם שמתרץ ב' תירוצים תי' א' משום מגו תי' ב' משום דאיכא חזקה ולר' יוחנן בע"כ ליתא לתי' ראשון כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא דבהאי דמוכת עץ ליכא מגו ובע"כ צריך לומר כתי' בתרא שם והנה ברי דהתם הוא ברי גרוע כמ"ש תוס' ד"ה ר' הונא וא"כ בע"כ סובר ר' יוחנן דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון דהא קיי"ל כר"ג, וממילא ה"ה בא"י אם פרעתיך אף בברי גרוע ושמא טוב מ"מ בצירוף חזקת חיוב מהני להוציא ממון לכן מוכרח לומר דאמר והפטר ועמ"ש בפרט א' ובע"כ ליתא להאי חילוקא שכתבתי שם בסופו, ולפ"ז מיושב קו' תוס' הנ"ל מה שהקשה אמאי קרוב ללוה חייב הלוה כיון דאמר והפטר שיש לומר דהש"ס סובר דגם בלשון והפטר יש לנו ספק בכוונתו אי ר"ל שיזרקנו לרשותו לכך אמר לי וכפי' רשב"א וסיעתו, או כפי' תוס' באיזה מקום שירצה אפי' לרשות הלוה וכיון דהוא ספק בכוונתו הוי ספק בפרעון, דמחילה ופרעון יש להם דין אחד, וכשאמר והפטר הוא מטעם מחילה כמ"ש במשנה למלך לכן חייב לשלם בקרוב ללוה, דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, ודוקא בקרוב למלוה דליכא ספק בלשונו פטור הלוה, ואין להקשות אמאי במחצה על מחצה יחלוקו נימא שישלם כל החוב דהוי ספק דפרעון לר' יוחנן דמיירי בשניהם יכולין לשמרו והיינו כל אחד לבדו או אין יכולין לשמרו רק בצירוף שניהם כמ"ש תוס' ד"ה שניהם הא יוכל המלוה לטעון שכוונתו הי' שיהי' החוב מונח ברשותו שיוכל לשמור לבדו ולא שיהי' מונח ברשות שניהם דז"א ולק"מ דהא דיחלוקו כתב במוהרש"א רש"א ז"ל דלאו מטעם ספיקא הוא רק קושטא דמילתא כך הוא שכך הדין נוטה שיהי' ברשות שניהם וכוונתו כיון דאין לאחד זכות יותר מחבירו דהא שניהם שווים הוי לי' כאילו הי' מחצה ברשות המלוה ומחצה ברשות הלוה ולכן על מחצה פטור הלוה דהא טוען קיימתי דיבורך דהא זרקתי לרשותך דמה לך אם זרקתי רק לרשותך דהא גם עכשיו שזרקתי ברשות של שנינו אין לי רשות בחצי' דמחצה על פי דין הוא רק ברשותך דהא עיקר כוונת המלוה הי' שיהי' ברשותו לבד ומחצה הוא רק ברשותו ועל אידך חצי' שהוא ברשות הלוה באמת משלם מטעם ספיקא דאולי כוונתו הי' שלא יזרוק ברשות הלוה וא"ש ודוק ולפ"ז מוכח דלא כראנ"ח

ט אמנם מדלא תירצו רבותינו בעלי תוס' ז"ל כן וגם מרמב"ם ובע"ת וטור ומחבר מוכח באמת להיפך מדברינו הנ"ל, דלפי דברינו ראוי להורות שבאם אמר זרוק לי חובי והפטר וזרקו קרוב ללוה חייב הלוה דיכול לומר כוונתי הי' שתזרקנו לרשותי והם ס"ל דפטור שהרי הרשהו בכך ומשמע מסתימת דבריהם שמיירי בכל גווני אפילו אם המלוה טוען ברי שכוונתך הי' שיזרקנו לרשותו והלוה טוען שמא מ"מ פטור מלשלם ולא אמרינן דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא עכ"פ יש לנו ספק בכוונתו כיון שאמר זרוק לי דהא באמת דעת רשב"א להיפך א"א לומר שדעת הפוסקים הוא שאי אפשר לפרש כלל בכוונתו האי פירושא דהוא נגד הדעת דבודאי מסתבר שיש מקום לפרש כן בכוונתו דמה שאמר לי היינו שיהי' שייך לי שיהי' מונח ברשותו, ואפ"ה סוברים דפטור בע"כ סוברים כשיטת ראנ"ח וסיעתו בברי גרוע פטור מלשלם כשטוען א"י אם פרעתיך ובע"כ ס"ל דל"ד ל לסוגי' דכתובת די"ב כמ"ש בפרט א' בסופו והא דחייב לשלם כשאומר זרוק לי חובי היינו כמ"ש רש"י בד"ה והפטר דסתמא זרוק ושמור קאמר ר"ל דליכא ספק כלל בכוונתו ולכן דייק רש"י וכתב תיבת סתמא דאם הי' ספק נפטר הלוה ולפ"ז קשה על הטור ומחבר דסותרים א"ע דבטור וש"ע ח"מ סימן ע"ב סעיף י"ד כתבו אם הלוה תבעו ביתרון שהי' שוה המשכון יותר על דמי החוב ויש עדים לזה או שהמלוה מודה אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלוה שאינו ברשתו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והו"ל כהלותני ואיני יודע אם החזרתי לך ולא נזכר באחרונים ז"ל חולק על זה והוכיח מכאן האורים ותומים בסימן ע"ה ס"ק כ"ג שבע"כ חולקים על ראנ"ח וסיעתו דהא כאן לא הוי לי' ללוה לידע באיזה אופן נאבד המשכון ביד המלוה ומאי בעי גבי' דמלוה ומ"מ דימהו אותו הטוש"ע לדין א"י אם פרעתיך ולא קאמרו הטעם דאין ענין הלואה למשכון דעל הלואה ישלם ועל המשכון הוי המלוה רק שומר וישבע שבועת השומרין רק קאמרו הטעם משום דהוי לי' א"י אם פרעתיך ש"מ דאף בפה"ג חייב לשלם ודבריו ברורין, וא"כ לפי דברינו הנ"ל תיקשי דסותרים הטוש"ע דמסוגי' הנ"ל מוכח דבע"כ סוברים כראנ"ח, ואין לומר כמו שאכתוב לקמן בשם רשב"א בחידושיו שם דהיכי דנולד ספק לפניך לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך, והכא כיון שמלוה אמר זרוק חובי והפטר ולוה באמת פרע מזרק החוב והספק הוא בכוונתו ולכל העולם איכא האי ספק לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך דז"א חדא דיש לחלק שאני נידון דרשב"א דאיירי בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת להיפך הוי ספק עצום לגרוע חזקת קמייתא ותו הא גם במלוה אל המשכון כיון שמסר לו המשכון והוא חסר לפנינו יש לפנינו ג"כ ספק ואפ"ה כתבו דהוי א"י אם פרעתיך לכן נראה טעמייהו דפוסקים הנ"ל דאף שיש ספק בכוונתו מ"מ יכול הלוה לומר למלוה את הוא