שערי תורה חלק א קעא

דלמא הי' באונס ולא אמרינן שהי' ברצין משום רוב כיון דמן התודה יש לה חזקת היתר וליכא רובא דברצון ואיך תאמר לענין ממון סאין לה כתובה מטעם רובא דברצון הא הוי תרתי דסתרי שיהי' מותרת לבעלה ואין לה כתובה לכן לא רצו רבנן לעקור דין תורה כלל גם לענין ממון ואוקי אדאורייתא דאיכא חזקת היתר שהי' באונס ואית לה כתובה ודוק וא"כ כיון שנסתר הקו' לא מוכח כשיטת רא"ה ועדיין דין זה לא מוכרח מש"ס היכי דטוען ח"י אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב דמוציאין ממון והוא ספק רבתי לדינא ועמ"ש בפרט הסמוך

פרט ד יבואר בהאי דינא דנחלקו הפוסקי' אי חייב בא"י אם פרעתיך בברי גרוע ושמא טוב יתברר היטב סוגי' דמס' שבועת דף מ"ה ע"ב

ו גרסינן במס' שבועת דמ"ד ע"ב השכיר נשבע ונוטל ואיתמר עלה בדף מ"ה ע"א מ"ש שכיר דתיקנו לה רבנן דמשתבע ושקיל, ואמר ר' נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוהו רבנן שבועה מבעל בית ושדי' אשכיר משום כדי חייו משום כדי חייו דשכיר קנסינן לי' כו', אלא בעל בית טרוד בפועליו וליתב בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעל בית כו' אי הכי אפי' קצץ כמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה קציצה ודאי מידכר דכירי לי' והקשה בתוס' ד"ה וניתוב, לא יהי' ברי של בעל בית כאינו יודע וה והניחא למ"ד ברי עדיף אלא למ"ד לאו עדיף אמאי ותירצו דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם ה החזרתי לך דחייב לכ"ע יע"ש וראיתי בספר פני יהושע בב"מ דקי"ג ששדא נרגא בסברת תוס' הנ"ל דהא דקיי"ל באיני יודע אם תרע פרעתיך חייב לשלם כתב הרי"ף משום דאין ספק מוציא מידי ודחי וטעם הדבר אע"ג דקיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואפילו בברי ושמא מ"מ לא שייך הא מילתא בא"י אם פרעתיך משום דעיקר טעמא דהמע"ה היינו משום דמוקמינן לגברא וממונא אחזקתי' דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו משא"כ בידוע בודאי שהלוהו אזדא לי' הך חזקה ואדרבה חזקה שיש לו ממון אחרים בידו וא"כ לא שייך הך מילתא בנידון דפועלים כיון דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד א"כ אית לן לאוקמי גברא וממונא אחזקתי' כיון דאכתי לא איתרע חזקה דידי' ולכן כתב שכוונת תוס' דמתקנות חכמים עשאו כאיני יודע אם פרעתיך יע"ש. והמעיין בתוס' לא משמע כן רק שנראה שסוברים שהוא מן הדין, וכן מבואר בתוס' בכתובת ד"פ ע"א ד"ה ישבע שכתבו וז"ל ואע"ג דשכיר למאי דחשיב לי' טרוד בפועליו מן הדין הי' לו ליטול בלא שבועה דהו"ל כאומר הלותני וא"י אם החזרתי לך דחייב ואינו נשבע אלא להפיס דעתו מ"מ אי לאו דאשמעינן לא היינו יודעין דחשיב כאינו יודע ואפילו בשבועה לא הי' נוטל יע"ש נראה שר"ל כי לולי כן לא היינו יודעין מסברא חיצונה דטירדות בעל בית משוי' שא"י והוי כמו לר' יהודא דלא הוי ודאי ששכח קמ"ל תנא סברתו דודאי שכח מחמת טרדת פועלים והוי א"י אם פרעתיך מן הדין הגם שהר"ן כתב שם דלא הוי כא"י אם פרעתיך ממש מ"מ המעיין בתוס' הנ"ל ובב"מ דקי"ב ע"א יראה שסוברים דהוי א"י אם פרעתיך ממש מן הדין ותו לפמ"ש הפני יהושע נראה אפילו אם אומר בעל בית להדי' שמסופק אם פרעו לא הוי בכלל א"י אם פרעתיך ולא משמע כן מפוסקים ועיין בטור סימן פ"ט שכתב אם טוען בעל בית ספק נוטל השכיר בלא שבועה וכתב הב"ח הטעם משום דהוי א"י אם פרעתיך ועיין בפרישה שם, ומשמע להדי' שהוא מדינא, לכן נלענ"ד כי לכאורה סברת פ"י הוא דלכן לא דמי לא"י אם פרעתיך דהתם איכא חזקת חיוב כיון דקיי"ל היכי שיש לב"ד ספק מוקמינן על חזקה קמייתא וכיון שהלוה מסופק ואיכא ספק לב"ד מוקמינן על חזקת קמייתא שהי' מחויב לשלם כמ"ש טו"ז בסוף סימן ע"ה משא"כ בשכירות פועלים כיון דשכירות רות אינו משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד בהגעת הזמן בסופו ממילא מעולם לא הי' בחזקת חיוב, ותמהני מאד דהא תוס' כתבו במס' קדושין דמ"ח ע"א ד"ה דכ"ע, ובמס' ב"ק דצ"ט ע"ב ובמס' ע"א די"ט ע"ב, ובמס' ב"מ דפ"ה ע"א אף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וכן קיי"ל ומשמע להדי' בתוס' שם דאפי' פועל שהוא שכיר יום ואינו קבלן ג"כ יש לו דין זה שכתבו ואין נפקותא רק לענין חזרה דהא דאמר רב פועל יכול לחזור כו' ע"ש והתם מיירי בשכיר יום וכן משמע להדי ברש"י בקדושין דמ"ח ע"ב ד"ה והכא באומן קונה שכתב כלומר שהכא לא התנה עמו להיות שכיר יום אלא קבלן עכ"ל משמע להדי' דאבע"א קמא שתירץ בישנו לשכירות מיירי אפי' בפועל שהוא שכיר יום, ופשוט דאין חילוק לענין זה בין אם מחזיק הפועל לכלי עד שישלם או שאינו תופס וכן משמע להדי' במס' ע"ח די"ט ע"ב וכן מובן מסברא ורש"י כתב בקדושין שם וז"ל דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל בשכירות עשיות מלאכה יע"ש וא"כ שפיר כתבו תוס' דגם בפועל איכא חזקת חיוב כיון דאינו משלם השכירות אלא בסוף כל גמר מלאכה כולה והחיוב הי' על בעל בית מיד בכל פרוטה ופרוטה לשלם בתורת חוב והוי א"י אם פרעתיך כמו בלוה, ואי הוי אמרינן אין לשכירות אלא לבסוף שפיר הי' מקום לומר כמ"ש הפ"י כיון דחיוב חל עליו רק לבסוף והוא טוען שפרע אז אף דאמרינן שמסופק הוי א"י אם נתחייבתי לך אבל לפסק הלכה שם דקיי"ל כאבע"א במס' קידושין שם דכ"ע סוברים ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דברי תוס' ברורין. ולפי זה נראה להביא ראי' לשיטת הרמב"ם שכתב בפרק שלישי מהלכות טוען דהא דשכיר נשבע ונוטל בעינן דוקא שכפירה יהי' שתי כסף וראב"ד השיג עליו דאפי' הי' שכרו פרוטה נשבע ונוטל וכ"כ בש"ע ח"מ סי' פ"ט סעיף ב' והקשה על רמב"ם זלה"ה מכלן לחדש דין מדעתו ולפמ"ש נ"ש ח"ש דמוכח דבע"כ עשאו חז"ל תקנה דשכיר שיהי' דינו כנשבע ונפטר מן התורה בעינן שתי כסף דאי נימא אפי' דכפירת פרוטה נשבע השכיר ונוטל קמה קושי תוס' הנ"ל מה מקשה הש"ס וניתב בלא שבועה הא הוי א"י אם נתחייבתי לך ומה שתי' תוס' דהוי א"י אם פרעתיך היינו היכי דהשכירות הוא כמה מעין אז יש לומר שבאמצע המלאכה הי' חל החיוב לשלם דבכל פרוטה שגמר נתחייב בפרוטה ואיכא חזקת חיוב משא"כ היכי שכל שכרו הוא פרוטה כיון שפחות מפרוטה לא הוי ממון לא חל עליו חיוב לשלם רק כשגמר כדי פרוטה דהא פחות מפרוטה ניתן למחילה ואין יוצא בדיינים שאין לו שם ממין וכמ"ש רש"י להדי' כנ"ל וכשחל החיוב כבר גמר המלאכה ובע"ב אמר שפרע מיד כשגמר המלאכה א"כ מעולם לא הי' חזקת חיוב כסברת פ"י הנ"ל וכיון שהיכי דכל שכרו פרוטה צריך לישבע עשאו חז"ל לא פלוג בתקנתם שכל שכיר ישבע כדרכם בכל המקומות לעשות לא פלוג בתקנה ומאי מקשה הש"ס אע"כ כשיטת רמב"ם דאם שכרו הוא פרוטה לא נשבע השכיר ונוטל שעשאו כשאר טוענים ושפיר הוי א"י אם פרעתיך כיון דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דהא בכל פרוטה איכא חזקת חיוב ונשמע שגם תוס' סוברים כרמב"ם, וא"כ דברי תוס' ברורין

ז אמנם נשמע מדברי תוס' הללו שבע"כ לית להו סברת ראנ"ח וסיעתו דהא הכא כיון שבעל בית טרוד בפועליו מחמת טרדתו אומר כן ואף דהוי כשמא מ"מ הטמא טוב דלא הו"ל למידע וברי של השכיר גרוע שיודע שטרוד בפועליו ואפ"ה סוגרים דחייב לשלם וכן מצאתי בא"ות סימן ע"ה ס"ק כ"ב, וא"כ לשיטת ראנ"ח וסיעתו הדרא קושי' תוס' בד"ה וליתוב הנ"ל לדוכתי' כיון דאי אפשר לומר כתירוצם, ונלע"ד ליישב הסוגי' על נכון לשיטת ראנ"ח וסיעתו, דהנה עוד הקשו בתוס' ד"ה אפילו קצץ נמי הא הו"ל כאינו יודע אם גזלתיך דפטרי ר"נ ור"י ותירצו דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת הוי לי' כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקשה הא מרא דשמעתי' הוא שמואל, ובדמ"ז ע"א אי' דלית לי' לשמואל האי דינא דמשאיל"מ, ותו קשה לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דמ"ו ע"א ד"ה דאפילו דלא אמרינן משאיל"מ היכי דלא הוי לי' למידע והכא לא הו"ל למידע כיון שבעל בית טרוד. בפועליו ומה יעשה בעל בית אם מחמת טרדות אומר בדדמי דכיון דאכתי לא מטא חיובא לעבור על איסור בל תלין לא רמי' עלי' וידעתי כי יש ליישב אבל הוא בדוחק, עוד הקשה הר"ן שם בלשון הש"ס אי הכי אפי' קצץ נמי כו' שלשון אי הכי אינו מדוקדק לכן נראה לענ"ד בישוב הסוגי' ונקדים כללים ויסודת מגדולי הראשונים זלה"ה

כלל א נחלקו רבותינו זלה"ה בכל מקום דקיי"ל פטור מלשלם בדיני אדם וחייב בדיני שמים אם מועיל תפיסה, דעת מוהרש"ל בפרק הכונס סימן ו' בכוונת רש"י במס' ב"מ דנ"א